רק אתם תבינו….

לפני פתיחה- התנצלות.

זה לא יהיה פוסט שמח ולא כיפיי ולא מאושר ולא משעשע. אני מרגישה כ"כ מובסת שפשוט אין לי את האנרגיות.

תארו לכם, היום הוא היום הראשון של שנת לימודים חדשה. הכל מקסים, כולם מאושרים, ההתחלות היו- חמסה חמסה חמסה- טובות אבל אני כ"כ קשה לי… אוף. אין לי את האנרגיות. נשבר לי! נמאס לי! קשה לי! די! "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם- אל יינעץ בו מן הרחמים… רפאני ה' אלוקי ושלח רפואה לכל מכאוביי- רפאני, הושיעני ה' אלוקיי". אז חלאס. נמאס לי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

 

היה חופש קסום. בחיי שאני בדיכאון שקיצרו אותו להוציא את העובדה שזה די מזל כי אני אמורה ללדת השבוע וכל הזמן קיוויתי להחזיק עד פתיחת השנה. עשינו חיים משוגעים, הילדים התנהגו למופת, השתדלנו לעשות בילויים נעים וקטנים בכל יום ובאופן כללי אנחנו עכשיו בתקופה "נעימה" כי אנחנו אנשים של קיץ וכל העניין לגמריי עושה לנו מצברוח. יש כ"כ הרבה תמונות מהחופש (ומהיום גם מפתיחת הלימודים) שאני אהיה חייבת לבחור בקפידה רק בשביל ההתרשמות.

 

העניין הוא שאני פשוט יוצאת מדעתי. אני לא יכולה להסביר. נסו לראות אחורה את הפוסטים שנכתבו. ביולי הייתי בדיכאון שהיא לא הולכת, ביוני (חג שבועות) כשאליענה שנתיים מתוקן הייתי בדיכאון, בפסח הייתי בדיכאון ועוד אחורה אני מפחדת להסתכל בכלל. אליענה התחילה לזחול בראש השנה בשנה שעברה (!) על 6 כשהיא בת שנה וחצי (שנה ו3 מתוקן), באופן משמעותי אחרי חבריה הפגים, באופן משמעותי אחרי מה שאני מכירה אבל באופן נורמלי לאליענה. לפני שנה!!!! כולם אמרו לי שעכשיו הכל ירוץ… בסוכות היו אצלנו חברים מהפגיה ואלו שעוד לא הלכוכבר עמדו והתחילו ללכת אחרי כמה שבועות… אליענה אז התחילה רק להעמד וללכת מסביב לרהיטים ואז כולם אמרו אוטוטו, מעכשיו הכל ירוץ… ואז היא נתקעה בשלה ההוא חצי שנה של טלטלות גדולות מאוד וסערת רגשות קשה מאוד וכל הזמן כולם, כ-ו-ל-ם!!!!!, אומרים שהכל לגמריי בסדר (ואני שמחה שזה המצב, כן?!) ורק צריך סבלנות אבל כלום לא קורה! ובשעה טובה בתחילת יוני האחרון (כמעט 3 חודשים עברו מאז רק בשביל להבין) אליענה התחילה ללכת עם הבימבה ועבורי זה היה כזה הישג וכזאת פריצת דרך שהציפייה שלי הייתה כ"כ גבוהה שהדברים יתקדמו.. וכולם הבטיחו ואנרו שהנה ואוטוטו ומעכשיו הכל ירוץ…

 

והנה סוף אוגוסט, ואני צריכה ללדת השבוע (לפי התאריך הרשמי) וכלום לא השתנה. אפס התקדמות- נהפוך הוא אפילו נסיגה מסויימת כי אליענה כבר כ"כ גדולה וחכמה והיא כבר מבינה שיש ממה לחשוש ואני בעצמי כ"כ מובסת, מתוסכלת ודואגת. אלוהים כמה שאני דואגת.

איך בדיוק אני יכולה להתרגש ממש מהלב כשיונתן שלי מתחיל כיתה א' בזמן שאליענה מתחילה שנה שניה באותו הגן- בקבוצת הבוגרים!!!!!!!!- עם ילדים בני גילה (שנתיים וחצי) כשהיא לפחות ברמה שכלית כמו שלהם (אם לא יותר) אבל לא הולכת?! איך?? מהצער שלחתי אותה עם ירון. כדי שהיא תלך ממקום למקום הם מחזיקים אותה או נותנים לה בימבה או יד ואני כ"כ מתבאסת… גם לכיתה א' היא תגיע ככה? פעם כשאמרו לי שזה מגיע ורק צריך סבלנות אז גם כשהיה קשה יכולתי להבין את המשפט אבל היום?! בחיי שיש ימים שאני לא יודעת. באמת באמת. אבל אם הכל בסדר (וכך אומרים כולם- פיזיו*2, נוירולוגים*2 ורופא ילדים אגדי 1) אז אני רוצה להאמין שכולם יודעים ומבינים (בטח יותר ממני) אז למען ה', למה? נמאס לי! קשה לי! אין לי כוח! שנתיים וחצי של מצוקה וקושי וצער ופשוט נמאס. עכשיו, נא לא להגיד שזה ההורמונים של ההריון ושאני רגישה יתר על המידה כי אז בכלל אני מתעצבנת כי זה ממש לא משם מגיע. באמת שנמאס לי.

אליענה הולכת. יודעת ללכת. היא הולכת עם בימבה, עם היא מחזיקה אצבע אחת אפילו או אם היא מחזיקה טישיו אבל הצעד הבא של עוד קצת לא קורה ואני כבר לא יכולה. לא מסוגלת!!!!!!!! כולם כבר הולכים- פגים, אחיינים, ילדים של חברים. כולם! ואני שמחה בשבילם, חי נפשי בכל היקר אני מאושרת בשבילם, אבל בתוך כל התופת שעברתי ולאורך כל התקופה זה פשוט לא יכול כבר להסתדר ושנעבור הלאה הרי קשיים נוספים עוד יהיו כי אי אפשר בלי אז קדימה….

 

אני לא מסוגלת. לא מצליחה להרדם, לא מצליחה להבין ולא מצליחה להירגע. לא מפסיקות לרדת לי הדמעות. מה שבעיקר מבאסא ותי זה שזה לא קרוב. אני אמא שלה, אני יודעת. לכולם יש כ"כ הרבה עצותוכולם מלאים בכוונות אבל אני לא מסוגלת כבר. לא מסוגלת!

איך ילדה שיודעת לטפס על סולמות בגן השעשועים (עד למעלה למעלה!!), על ספות, במדרגות ועוד, עושה הכל, מכריזה על כל פיפי או קקי (היא לא גמולה כי היא כמובן מסרבת לשבת בסיר אבל היא מודיעה תמיד), שרה את כל השירים- הכל כולל הכל, מדברת שוטף ומתחילה את השנה בגן בקבוצת הבוגרים כשהיא אדישה ומרוצה כאחד, לא מצליחה לעשות את הסוויץ' המיוחל?! אני פשוט כבר לא מסוגלת… לא מסוגלת. לא רוצה יותר. נמאס לי!

 

כולם כ"כ מלאים בעצות (חכמות. באמת.), ברעיונות, במחשבות אבל רק אליענה מחליטה על עצמה ושום דבר לא קורה ואני לא יודעת איך לעזור או האם אפשר?! הציעו לי לשחרר, לחשוב חיובי, לשחות, להתייעץ, לפיזיו ואז לא, לעזור לה ואז לא. הכל הציעו. ניסיתי הכל! הכל! היא בת שנתיים וחצי!!!!! מה עשיתי לא טוב? מה אפשר לעשות אחרת?

בשבת פגשה אותי מישהי ואמרה לי שאליענה מהממת והכל ושרואים שהכל בסדר ורק צריך סבלנות ושיכול להיות שהיא פשוט מחכה לתינוקת שבדרך שתתחיל ללכת בעצמה ואז הם יתחילו יחד. זאת הייתה בדיחה כמובן שנאמרה בטוב לב אמיתי ובאמת שלא מתוך רצון לפגוע- זה ברור לי- אבל מיותר לציין מה עושה משפט כזה לאמא של פג ועוד יותר לי שאני לא סתם אמא לפג אני אמא לאליענה! העניין העצוב בסיפור הזה הוא בעיקר התחושה שיש סיכוי שזה באמת מה שיהיה. אם אתם שואלים אותי אני לא בטוחה שמאז השחרור מהפגיה בכיתי כמו שבכיתי היום.

 

אני כ"כ מצטערת שזה היה מהפוסטים האלו ולא תמונות מחוייכות ורגשות חמים על תחילת שנת הלימודים אבל איך למען ה' אפשר להתרגש בתוך ים הדמעות האלו?! בתוך הייאוש?!

 

"….חנני ה' כי אומלל אני, רפאני ה' כי נבהלו עצמיי ונפשי נבהלה מאוד ואתה ה', עד מתי?"

 

בכל זאת לסיום, פשוט כי בתוך כל העצבות יש הרבה מאוד קרני אור, בהצלחה רבה לכל הילדים הקסומים שלי- כרמל שעלתה לד', שילי שעלתה לב', יונתן שעלה לא' (ורחמנות על המורה שלו שצריכה להתרכז בללמד את הכיתה כשיש לה כזה חתיך הורס וחמוד בכיתה ;-)) ואליענה המטורפת שמוציאה לאמא שלה את כל השערות הלבנות ומנפצת לה את כל החלומות אבל בכל זאת התחילה שנה שניה בגן בקבוצת הבוגרים והיא ללא ספק תוכיח לכולם שם "מאיפה בדיוק משתין הפג!".

 

מצורפות תמונות בשפע מהכיף שעשינו החופש.

שוב, התנצלותי הכנה אם צערתי מישהו.

 

אני מצ