כיתה א'! "גם כשאנו שברי כלים, עודנו כלי חמדתו"

1 בספטמבר 2016

"חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ, מִבְּלִי לַחֲשֹׂךְ אֶת אַהֲבָתוֹ
מוֹשִׁיט אֶת שַׁרְבִיטוֹ, לְכָל הַפּוֹשֵׁט יָדוֹ
עַיִן לֹא מַעְלִים, מֵעַל צֹאן מַרְעִיתוֹ
גַּם כְּשֶׁאָנוּ שִׁבְרֵי כֵלִים, עוֹדֵנוּ כְּלִי חֶמְדָּתוֹ

תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה, רָצוּף אַהֲבָה
בֵּיתוֹ צָפוּף לִרְוָחָה, צָפוּף לִרְוָחָה
מַמְצִיא לָנוּ מְחִילָה, לֹא רַק בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה
לְךָ דוּמִיָּה תְהִלָּה

יָדָיו רָב ללוֹ, וְאֵין רֵאשִׁית לְרֵאשִׁיתוֹ

גַּם הַשִּׁירָה כְּחוֹל הַיָּם, הִיא רַק מִקְצָת שִׁבְחוֹ
לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין, מַנְהִיג אֶת עוֹלָמוֹ

וּמִלִּפְנֵי הַמַּלְאָכִים, דּוֹרֵשׁ בִּשְׁלוֹם עַמּוֹ
עָתִיד הוּא…לָתֵת פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר

שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן תַּחַת אֵבֶל

מַעֲטֵה תְהִלָּה תַּחַת רוּחַ כֵּהָה"

(ישי ריבו)
בוכה בוכה בוכה. אני כל כך מתרגשת.

אין לי מנוח כבר הרבה מאוד ימים… אני מאוד מאוד נסערת כבר מחודש יוני עת אליענה סיימה את הפרק הכל כך משמעותי בחייה ונחשבה לבוגרת שכבות הגן. בימים האחרונים הסערה בתוכי מתגברת וההתרגשות גוברת וכל המראות עוברים מיסוך דרמטי.
בכל הלילות בשבוע האחרון אני ישנה וליבי ער. אין לי שום דרך להימלט מהמחשבות על מה היה קורה אם ואיך היה אם אבל תמיד תמיד נתקעת לי התמונה בראש של אליענה שעתיים אחרי הלידה נראית כמו עובר שחילצו אותו כשהעור שלה מקומט ושקוף ועיניה הענקיות עצומות ומיוסרות והיא כולה נתונה לחסדי ה'.

ואותה תמונה מתחדדת בימים כאלו כי רק מי שחש את מלאך המוות ממש יוכל להבין ולהרגיש את העוצמה שיש בברכת הנערים "יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פנייך אלייך ויחונכך, יישא ה' פניו אלייך וישם לך שלום" שבירכתי אותה במהלך הפגיה ומאז בכל שבת ובכל פתיחת שנה.
יש משהו בקיץ שבין גן חובה לכיתה א' שפשוט משנה את הילדים, כך היה אצל הגדולים וכך גם אצל אליענה אבל השינוי אצל הגדולים שונה בתכלית מהשינוי אצל אליענה. הם פשוט נשאבו לתוך מציאות כזו של סיום גן והתחלת כיתה א' אבל אצל אליענה זה נבנה ממש- בקושי, בנחישות ובהרבה אומץ. היא לא מוותרת לעצמה, הופכת כל אבן ושואלת את כל השאלות הנכונות אבל מעל הכל גובר אצלה הרצינות שבה היא מאזינה, מחליטה ומיישמת, זה פשוט חד ואחר ומקסים.

כשהלכתי עם אליענה לקנות ציוד לבית הספר זה היה כל כך אחר. היא ידעה בדיוק מה היא רוצה ולא נתנה לאף אחד להשפיע עליה. באופן מוזר רכישת התיק היתה לי אומנם מאוד מרגשת אבל לא מיוחדת לציון לעומת זאת כשהיא בחרה את הקלמר משהו בתוכי ניעור בגלל הגודל שלו. עד כמה שזה נשמע הזוי ביום הלידה שלה היא היתה בגודל שיכלה להיכנס לקלמר והשינוי הדרמטי העיר לי את הגוף.
אז הגיע היום הגדול אחרי לילה טרוף שינה והדמעות זלגו מאליהן כבר בבוקר כשהצטלמנו. נכנסנו לכיתה שלה ובכיתי. ברכתי אותה ובכיתי. נכחתי בטקס ובכיתי.

אין שום דבר בחיים שיכול להכין את הגוף והשכל אבל בעיקר את הנפש למעמד כל כך מיוחד ומרגש למי שהיה במקום הכי נפיץ שלו.

טקס קבלת ילדי כיתה א' היה כל כך משמעותי עבורי ואפילו ירון סיפר אח"כ שהוא מאוד מאוד התרגש כשהיא צועדת בראש מורם בתוך כיתה גדולה כשווה בין שווים אחרי שנים ארוכות מאוד 

 של אי וודאות מאוד דרמטית. אליענה בעצמה הייתה כל כך גאה ושלווה אבל ראיתי בעיניים שלה שהיא מבינה שזה יום מאוד מיוחד בשבילנו והוכיחה- בפעם המי יודע כמה- שהיא מבינה היטב את המציאות ועד כמה היא לא מובנת מאליו.
יהי רצון שיקויים בה "ומצא חן ושכל טוב בעיניי אלוהים ואדם".
מילה לסיום,

בחיים בחיים בחיים לא הייתי עומדת בניסיון הקשה והמשמעותי הזה לולא שני גורמים:

– סייעתא דשמיא.

"ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה בוודאי גם שם נמצא השם יתברך, גם אחרי הדברים הקשים העוברים עליך אני עומד". היתה לנו כ"כ הרבה סייעתא דשמיא לאורך כל התהליך והשנים שאח"כ. גם כשהיה קשה, גם כשהיה עצוב וגם כשהיו בשורות איוב חשנו ברוב הזמן את השכינה פרוסה מעלינו ומגינה עלינו, גם כשלא באמת הבנו. אנחנו כל כך אסירי תודה לה' על הילדה הזו שבאמת פינו מלא רינה ושירה.

– ירון.

מאוד מאוד קשה להכניס לתוך כמה מילים במחשב תחושות ומחשבות ורגשות על מישהו שכל כך אוהבים, זה מקטין כל דבר ולא מעביר עד הסוף את העוצמה. עוד יותר קשה לכתוב על ירון שלי.
אין לי ספק שמשהו עשיתי נכון בחיי שככה זכיתי. אני חשה כל כך עשירה ומבורכת שיצאתי אל המסע הזה עם ירון. במידה מסוימת ירון הוא כמו אליענה- אני מסתכלת לפעמים ולא מאמינה שזה שלי וככה זכיתי.

בכל הרגעים שהיו של עצב ושמחה של התפקחות והתבדות של מיצוי ההווה והדאגה לעתיד הוא פשוט היה שם. יודע לומר ולהרגיע, יודע לחלום בקול, יודע להבין 3 צעדים קדימה, יודע שיש קשיים בחיים שפשוט צריך לזקוף את הראש ולבדוק איך להמשיך קדימה, יודע לאהוב.
"הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם, אִם תִּמְצְאוּ אֶת דּוֹדִי מַה תַּגִּידוּ לוֹ? שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי" (שיר השירים ה', ח')
חולת אהבה אני.

ירון, תודה.

על מה שהיה, על עכשיו ועל מה שעוד יהיה בעז"ה.

תודה תודה תודה.

  

י"ד באדר התשע"ו- פורים 2016- אליענה בת 6!!!!!

24 במרץ 2016

"והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב לעשות אותם ימי משתה ושמחה" (מגילת אסתר, ט', כ"ב)

6 שנים. ונהפוכו.

בכל השנים שחלפו נשארתי ערה כל הלילה כי לא יכולתי להירדם והשנה ישנתי קצת.
בכל השנים שחלפו כתבתי בבוקר והשנה רק עכשיו.
בכל השנים שחלפו היה כואב וקשה והרבה מאוד מר והשנה בעיקר שמח ומרגש.

ועכשיו כבר אפשר לברך- "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב".

כבר 6 שנים. רק 6 שנים.
במובן מסוים אני מרגישה ממש זקנה. לידת פג היא מהלך משנה חיים באופן כמעט בלתי נתפס ושום דבר אחרי זה לא נראה אותו דבר. העצים ירוקים יותר, השמים בהירים יותר, הצלילים חזקים יותר. הכל חד באופן דרמטי.

הייתה לאליענה שנה נהדרת. היא בגרה ונהפכה לעלמת חן של ממש- רגישה, אכפתית וטובת לב מאוד. חשנו בלב את החוזק הגדול של ילדה שלא הכל קל לה ומתאמצת ומתמודדת מצוין והבנו בראש שהדברים הם אחרת השנה- קצת יותר שפויים ונורמליים.
דרך ההסתכלות על הדברים באופן שוטף שונה בתכלית מאיך שהסתכלנו על הגדולים. ההתפעלות מאליענה כשהיא רוקדת שונה לגמרי מאיך שהתפעלנו מהגדולות, ההתמודדות מול ילדים אחרים בבית או בגן ואפילו העובדה שהיא כבר קוראת מדהימה אותי בכל פעם מחדש.

לאורך כל השנים האחרונות היו לי הרבה קשיים ומחשבות ודאגות ובאופן מיוחד הרבה מאוד צער. הדברים באמת היו יכולים להראות אחרת לגמרי והלב שלי מתכווץ בכל פעם מהמחשבה. בשנה האחרונה משהו היה פתאום שונה, מזוקק, מרוכך. הבנתי שאצלי פשוט לא היה יכול להיות אחרת כי מה ששלנו- שלנו, ואליענה לעולם לא הייתה הילדה המיוחדת שהיא נהייתה אלמלא היה קורה מה שקרה- והעצב הפך לרך יותר והפרספקיטבה לברורה יותר. השקט שבה חדר עמוק והוא מחמם לי את הלב ומרגיע לי את הנשמה.

אליענה של אמא, הנסיכה בל, ילדת הקסם והחום והאושר,
התברכנו וזכינו לעבור איתך- דווקא איתך!- תהליך כ"כ קשה ומורכב שהפך אותך לילדה כ"כ רגישה ומיוחדת.
אנחנו מתפוצצים מגאווה ומלאים בהכרת הטוב על כל החסדים שנעשו לנו איתך והצמיחו לנו ילדת אהבה שכמוך.
"ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, הטוב והמיטיב".
   
    
    
    
    
   
   
    
    
    
    
    
    
   

בית חם- סגירת מעגל וגם יומולת 6 (לועזי) שמח

28 בפברואר 2016

בפעם הבאה אני אשחרר. בפעם הבאה אני אשחרר. בפעם הבאה אני אשחרר… ואז מגיעה הפעם הבאה ואני לא מצליחה לשחרר….

לפני 4 ימים, 24.2, אירחנו בביתנו "בית חם" (בית מארח בפי חלק מהאנשים) של הגן של אליענה. בהצטרפות מקרים מדהים (אם כי לא חריג מכל הצטרפויות המקרים שקשורים בסיפור הזה) קפצה לנו באותו היום התזכורת על הבית חם שערכנו לכרמל בביתנו בדיוק 6 שנים קודם (יותר נכון- ירון ערך) כשאני בשמירה בביה"ח טרום לידת אליענה וירון בבית מתפעל הכל.
ההסתכלות החוזרת לאחור בראיה של 6 שנים אל תוך התופת היא קשה וכואבת ומחניקה את הגרון אבל גם מספרת סיפור על תקווה ואהבה והמון המון ניסים שקרו.
עמדתי שם לבדי (ירון בחו"ל כבר זמן ממושך בנסיעת עבודה) ובסיוע של הבנות הגדולות ערכנו את המפגש והדמעות זלגו מאליהן. על אותו אירוע שבו היה ירון לבדו בנסיבות שונות לגמרי, על העצב הנוראי שחשנו לעומת האושר בילדה המיוחדת הזו עכשיו, על תחושת החורבן של אז לעומת הבניה והתקווה עכשיו. אין מזור לכאבים האלו ואין קץ לדמעות.
והסתכלתי עליה עובדת… והסתכלתי עליה אוכלת… והסתכלתי עליה מדברת ומתרגשת ומשתפת- ולא יכולתי להאמין. איפה היינו ואיפה אנחנו עכשיו. חסדי ה' של ממש.

שנה מעוברת השנה אז יצא שהיומולדת שאותו אנחנו באמת חוגגים וחל בעברי בחג פורים מתקיים רק בעוד כ- 3 שבועות אבל היום התאריך הלועזי וזה יום מיוחד מאוד עבורי.
משהו ביום הזה אחר- קצת אפור יותר, קצת כבד יותר, מרגש הרבה הרבה יותר.

הלב מתמלא וגדל, מתאמץ ומתכווץ ומשווע להתפוצץ- מהנחת, מהאושר, מהנס. מהצער, מהטרגדיה, מהעצב. מהטוב ומהרע. בלב הזה יש מקום לכולם- לירון שלי ולכל הילדים המעולים שה' הצליח בעדנו, אבל בתאריך הכ"כ מרגש ומיוחד הזה יש מקום מאוד מאוד מיוחד דווקא לאליענה ולתאומה שלא שרד. משהו בלב הוא טיפונת אחר. שמח, עצוב ומתרגש. עמוק בתוכי אני יודעת שיכולנו לזה ויש בי תחושת גאווה וסיפוק עצומה למרות הכל.

"אדם צריך לעמול ולעשות בשתי ידיו, והקב"ה שולח את ברכתו".
עמלנו קשה, עת לקצור.
אליענה, היי ברוכה. יום הולדת (לועזי) שמח של אהבה, בריאות וברכה.

   
    
    
    
    

  

  

  

  

  

  

  

   
   
   

נפרדים מפרופ' סירוטה

4 בינואר 2016

לפני מספר ימים התקיים אירוע פרידה מפרופ' סירוטה שהייתה במשך כ- 30 השנים האחרונות מנהלת הפגייה.
באירוע אינטימי וצנוע אך מאוד מכובד נפרדו במילים גדולות מאישה מיוחדת (גם אם לא קלה) שניהלה ביד רמה את אחת המחלקות הקשות ומעוררות ההשראה. גם במהלך שהותנו נוהלה הפגייה על ידה והתקשורת בינינו לא הייתה רבה א-ב-ל ההערכה העצומה כלפיה על מה שעשתה עבורנו ועל מקבץ המלאכים בלבן שהצילו לנו את אליענה בסיועה ובפיקודה מרעיד לי את המיתרים.
לקראת האירוע הפקנו לה אלבום דיגיטלי עם תמונות ומילות תודה של משפחות שהסכימו להשתתף ונתבקשנו להגיע ולשאת מספר מילים.

מצורף הנאום ומספר תמונות-

בס"ד אירוע פרידה לפרופ' סירוטה, 29.12.2015, י"ז בטבת התשע"ו

ערב טוב לכולם.

אני אורטל, בת 35, נשואה באהבה ובאושר לירון ואמא ל- 6 ילדים, תודה לאל.
לפני כמעט 6 שנים נולדה לנו אליענה, ילדה רביעית אחרי שלושה ילדים בריאים ומקסימים.
אליענה נולדה כתאומה מובילה בשבוע 28+2 ובמשקל של קילו אחד ועוד 30 גרם. איתה נולד לנו גם בן- ורוד, יפה תואר ומקסים, במשקל קילו אחד ועוד 170 גרם. הבן אבד לנו אחרי 16 יום של מאבק הירואי ועם לכתו דבקה נשמתו באליענה שנלחמה ללא רחם בפגיה מהגיהנום ובמכשולים אינספור, ויכלה להם.
חיינו, שבגדול התנהלו על המסלול הרגיל והשליו, לא יחזרו לעולם להראות אותו דבר אחרי אותו היום- חג פורים של שנת 2010- בו ילדתי פגים ומאז הם נחלקים ללפני ואחרי.
טולסטוי פותח את ספרו "אנה קארנינה" במשפט הידוע "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו אך המשפחות האומללות – אומללות הן כל אחת על פי דרכה".
אני משערת כי לאורך כל שנות ניהולה של פרופ' סירוטה עברו אלפי משפחות (עשרות אלפי?) תחת ידיה וכל אחת אומללה היתה על פי דרכה. אם תשאלו אותה היום, הצגת האומללות המרשימה ביותר הוצגה על ידינו.

הפגיה הייתה לנו לבית.
שאבתי שם חלב.
ישנתי שם.
התפללתי שם.
ובעיקר בכיתי. כל הזמן בכיתי.

הילדים הגדולים- שהיו אז בני כמעט 7, כמעט 5 וכמעט 3.5 פחות או יותר גידלו את עצמם. היינו ההורים "הקשים" האלו בפגיה. שפירא, כולם אמרו ברעדה. אלו שעדיף לא לפגוש במסדרון. ירון, שלא אוהב להשאיר אבנים לא הפוכות, קרא כמויות בלתי נדלות של מידע איפה שהוא רק הצליח למצוא וכך, בכל בוקר מחדש, היינו מגיעים. הוא- ממטיר בשאלות ומציק לסגל ואני- בוכה. 77 ימים שלמים של ייסורים ותחינות וקשיים.
הפגיה הייתה לנו לבית.

יש משהו בניסיון מסוג כזה שמזקק עד למקסימום את כל התחושות והפכתי להיות חדה וערנית למה שהתרחש סביבי. היתה במקום הרגשה של קסם ולא הצלחתי להבין מה זה בדיוק… לימים התחוור לי בשמחה שכך מרגישים במקום שיש בו תקווה.
נתקלנו בחבורה של אנשים מופלאים. הפגיה הייתה לנו לבית.
ירון אהובי, החל ביום הלידה לכתוב בלוג. הוא קרא לו "הפגים שלי". בכל יום תועדו שם הקשיים, התחושות, הכאב, האכזבות, העצב והבכי לצד התקווה, האופטימיות, השמחה והאמונה הגדולה. בה', בילדה ובצוות- לא בהכרח בסדר הזה.

הבלוג, בנוסף לתיעוד מצבה של אליענה, פרט את תחושותינו אודות הלך הרוח בפגיה והצוות המטפל כשכל כולו דברי הלל ועצם זה שמאז ועד היום אנחנו משתמשים רק בשמותיהם הפרטיים של אנשי הצוות לא מעיד על חוסר כבוד כי אם על הרגשה של משפחה –
• גיל- שאז עוד היה ד"ר ומאז נהיה פרופ' כונה על ידינו "הסגן". המים השקטים חדרו עמוק. משהו בשלווה שלו נסכה בנו ביטחון. מיעטנו לשוחח איתו אבל היו לו שיחות עמוקות עם אליענה. הוא הציב לה יעדים ואתגרים וביקש ממנה להצטיין בהם. אימצנו אותנו כבר אז כרופא הילדים הרשמי שלנו בקהילה ואנחנו נוסעים אליו מעיר אחרת רק בשביל לשמוע שאנחנו טמבלים והילדה ממש גאון.
• ניר- כונה על ידינו "הרופא של חדר 2". בכל בוקר באופן קבוע במשך 77 ימים היינו מגיעים לפגיה והדלת בחדר 2 הייתה סגורה. תמיד ניר בפנים. תמיד עמל. תמיד על אליענה. כשסיימנו לבכות התחלנו להתבדח וחשבנו שהוא יתפטר אחרי שנשוחרר מהפגיה כי כבר לא יהיה לו מה לעשות. התחברנו לציניות שלו, להומור החד, לדרך העברת הדברים להורים, למסירות.
• מיקי- ידיד נפשנו, כונה על ידינו "אדריכל הניצחון". מיקי היה זה שקיבל את אליענה כבר בחדר הלידה. משהו בנשמתם נקשר כבר אז ובאיזשהו אופן לגמרי לגמרי בלתי ברור הוא התחייב לי שהיא תהיה בסדר. היינו נפגשים בכל יום- אני בוכה והוא צועק עליי שייגמרו לי הדמעות. כל יום. 77 ימים. ממנו ספגנו את האמונה בילדה, ממנו הבנו לאן זה מתקדם, ממנו ידענו מה השלב הבא בטיפול, בזכותו ידענו להתכוונן. אדריכל הניצחון.
• שירלי- שאז עוד היתה רופאה והיום כבר חברה שבלב, כונתה על ידינו "המתמחה". שירלי היתה זו שהגיעה ביחד עם מיקי לחדר הלידה וביחד נלחמה איתו על אליענה. ממנה שמעתי- בעוד רגע של בכי בתהום העמוקה- ש"מהפגים הקשים ביותר יוצאים הפרחים היפים ביותר" והיא גם היתה זו שידעה לפקס אותנו במה חשוב וכדאי להתמקד ובמה רק אח"כ. היום, ערב נישואיה, אני גומלת לה בעצות דומות לגבי החתונה והזוגיות.
• והיו גם טינה ותמי ה מ ה מ מ ו ת שאיתם היה לנו ממשק פחות בגלל הנסיבות אבל זכורות לנו לטובה.
– תמי היתה זו שבישרה לי 48 שעות לאחר הלידה שהדימום בראש הוא "רק" בדרגה 2 ואני יצאתי מכליי מרוב אושר כי חשבתי על הגרוע מכל. לימים הדימום התרחב ואובחן כדרגה 3 דו צידי עם הרחבת חדרים גדולה ומשמעותית אבל אני נאחזתי באותה בשורה ראשונית כאילו עצם המחשבה תברא לי את המציאות וזה מה שהחזיק אותי.
– טינה היתה זו שבאופן קבוע אמרה לי שאליענה "התקדמה". אחוזי התמיכה בחמצן פחתו, הגזים השתפרו, הריאות פחות חולות, החיידק במגמת ירידה, הניתוח דוקטוס עבר מצוין. מכל הלימונים היא עשתה לנו לימונדה. היינו ועודנו אסירי תודה.
• ומעל כולם היתה תמיד פרופ' סירוטה שכונתה על ידינו "הראש". זה הרגיש לנו כ"כ מתאים ונכון לא רק בגלל היותה מנהלת המחלקה- ראש הפגיה אלא גם ובעיקר בגלל חשיבות הראש בתפקוד הגוף כולו.
בימינו הראשונים בפגיה, הלומים וכואבים, ביקשנו לשוחח איתה. את השיחה אני זוכרת רק בקושי יותר במישור של "נוכח נפקד" אבל החוויה כולה השתמרה לי היטב בתודעה. אני זוכרת מצוין איך בטון בוטח הסבירה לנו את הדברים- בלי להחסיר מידע ובלי לייפות את המציאות אבל באינטליגנציה של מי שכבר חוותה ומבינה איך להבחין בין עיקר ותפל. אני זוכרת מצוין את הדברים שנאמרו לנו ערב לכתו של הבן ואת הדברים שאמרה לאחר מכן. אני זוכרת מצוין את האופטימיות שלה באליענה במהלך העברת המשמרות ואת המילים הקבועות "יופי" או "נהדרת" כשאליענה פשוט זכרה לנשום או הצליחה לגמור 10 cc של חלב שאוב. בכל 77 הימים בפגייה היינו שומעים אותה עוברת במסדרון וקוראת נירצ'וק, מיקילה או טינוש וידענו שהרופאים הם הילדים שלה ואנחנו הילדים שלה והפגים הם הילדים שלה וזה מפעל החיים שלה. זו הספינה שהיא משיטה ולא צפויה כאן שום טביעה, לעולם. ונרגענו.

אליענה שלנו עוד מעט בת 6. לידת פג היא מהלך משנה חיים.

בחודשים הראשונים לחייה כל דבר קטן היה הישג גדול. היינו שואלים אותה איפה אור? הייתה דממה. איפה אף? הייתה דממה. איפה אבא? הייתה דממה. אמרתי לעצמי שאלוהים ישמור מה ייצא מהילדה הזו בסוף. היום אם תשאלו אותה מאיפה זורחת השמש היא תדע מצוין לומר לכם- ותסלחו לי מראש על הביטוי- שהשמש זורחת מהתחת שלה.
במסיבת הסיום בגן בשנה שעברה שרו הילדים את השיר "מתנות קטנות". בהגיעם לשורה- "מה עוד אפשר כבר לבקש?!" שרה אליענה- אייפון 6.

במשך יותר משנה נלחמנו איתה ומולה בהפרעת אכילה נוראית שנגרמה מעט מהפגות והרבה ממני. היום אם תשאלו אותה מה היא אוהבת לאכול אז ייקח לה שעתיים להחליט פשוט כי היא אוהבת הכל ואוכלת מעולה. התשובה, למקרה שאתם סקרנים, תהיה ככל הנראה סטייק.

לקראת גיל שנתיים אליענה החלה ברוב טובה להראות סימנים של התחלת דיבור. בגיל שנתיים וחצי היא התחילה להרכיב משפטים ובמשך כמה חודשים היא גימגמה באופן נוראי. הייאוש- שלי- היה גדול. עם הזמן- ועם המון כדורי הרגעה בשבילי- התופעה חלפה. מילדה שלא ידעה לומר מילה כראוי היא הפכה לילדה שלא סותמת לרגע עד כי לפני שבועיים כשהיא קיבלה מכה ברגל היא אמרה לנו שמאוד כואב לה ב"גיד הנשה".

לקראת גיל שלוש או ליתר דיוק בגיל שנתיים ושבעה חודשים בדיוק, מוצאי יו"כ של שנת 2012 אליענה התחילה ללכת. השמחה הייתה ללא גבול וידעתי שהיעד נכבש ושיהיה בסדר. היום היא כבר שנה שלישית בחוג ג'אז ורוקדת בהצטיינות (הגנים האלו- למקרה ששאלתם- לא ממני).

בגיל ארבע- גיל גן עיריה- קיבלנו "נזיפה" מהגננת שאליענה עוד לא יודעת להבחין בין מלבן לריבוע ושכדאי שנעבוד על זה איתה בבית. אני, אחרי ששלחתי את הגננת במוחי לאיזה מקום אפל וקר נזכרתי שלמרות שסיימתי בגרות של 5 יחידות במתמטיקה בציון סופי של 99 ידעתי להבחין בין המצולעים השונים רק בסביבות התיכון (כי לפני זה, מבחינתי, לכולם פשוט היתה הצורה של הטלוויזיה). היום כשאליענה בגן חובה ועוד לא בת 6 היא כבר יודעת לקרוא.

בסביבות גיל 5, באחד הדיונים מסביב לשולחן שבת, שאלנו את הילדים מה הם ירצו להיות כשיהיו גדולים. ירון ואני מאוד ליברליים בעניין ומאפשרים להם לבחור לפי הלב שלהם העיקר שיהיו עו"ד, מהנדסים או רופאים. כשהגיעה תורה של אליענה היא ידעה לומר שהיא רוצה להיות "רופאה של פגים".

לסיום:
אומרים כי "אל יפטר אדם מחברו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרהו" – כי כאשר בעתיד יאמר או ישמע דבר הלכה זה, ייזכר במי שאמר לו את זה.

אירוע הפרידה המרגש הזה מצוין- באופן כמעט מיסטי- בסמיכות לפרשת השבוע שנקרא בשבת הקרובה "פרשת שמות". בפרשה מסופר על לידת הפג הראשון בהיסטוריה היהודית- משה, שנולד 3 חודשים לפני הזמן-
א וַיֵּלֶךְ אִישׁ, מִבֵּית לֵוִי; וַיִּקַּח, אֶת-בַּת-לֵוִי. ב וַתַּהַר הָאִשָּׁה, וַתֵּלֶד בֵּן; וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי-טוֹב הוּא, וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים. ג וְלֹא-יָכְלָה עוֹד, הַצְּפִינוֹ, וַתִּקַּח-לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא, וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת; וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת-הַיֶּלֶד, וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל-שְׂפַת הַיְאֹר. ד וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ, מֵרָחֹק, לְדֵעָה, מַה-יֵּעָשֶׂה לוֹ.
מיד לאחר לידתו מוצפן משה ולאחר מכן מוכנס לתיבת גומא או אינקובטור בשמו הנוכחי ומטופל עד מועד לידתו המשוער. בהמשך, שומרת עליו אחותו כדי להבחין מה איתו.

לאורך כל השנים ישנה אישה אחת מסביבו שמעצימה אותו ומגדילה אותו להיות האדם והמנהיג שנהיה לבסוף. בתחילה זו יוכבד אימו שילדה אותו והצפינה אותו, בהמשך אלו המיילדות העבריות שפרה ופועה שהסתירו את המידע אודות לידתו, אח"כ זו אחותו מרים שהשגיחה עליו כשהיה ביאור, לאחר מכן בת פרעה- שחז"ל העניקו לה את השם בתיה- שמשתה אותו מן המים והעניקה לו את שמו ולסיום אשתו ציפורה שמצילה אותו לאורך הדרך ממהמורות שונות בחייו ומקבלת אותו למרות הגמגום.
קבוצת הנשים הזאת – יוכבד, מרים, בת פרעה וציפורה – לא היתה ממש קבוצה, כי הן הרי לא ידעו אחת על מעשי השניה, ורק הפרספקטיבה שלנו יכולה לזהות את המשותף למעשיהן. במחשבה שנייה, אם נוסיף לקבוצה הזאת גם את המיילדות העבריות, נגלה כי אוסף הנשים הזה הציל לא רק את משה והצמיח את המנהיג אלא הציל את עם ישראל כולו. במילים אחרות, ההצלה של משה היא רק מטונימיה, דוגמא אחת משלם גדול יותר הכולל עוד נשים מצילות ומחיות.
וכפארפראזה, כל אותן נשים כולן מתנקזות לאירוע הזה ונהיות לאישה אחת מיוחדת במינה שמטפלת ודואגת ומצילה את הפגים מלידתם ודואגת להם עד בגרותם כי "כל המציל נפש אחת בישראל כאילו הציל עולם שלם".
וההצלה הזו והאמונה הזו והתקווה הם מה שהופך בסוף את הפגים למה שהם כי כמו שאמר הרב שלמה קרליבך- "כל מה שילד צריך זה מבוגר אחד שיאמין בו".

תודה רבה על הכל

img_5910-1

img_5909-1

img_5911-1

img_4770

img_4806

img_4772

img_4833

img_4805

img_4763

img_5904

img_5906

img_4834

img_6019

img_5905

img_5907

בין כסה לעשור התשע"ו- אוחילה לאל

16 בספטמבר 2015

   

  

  

  

  

  

  

  

  

  

  

  

  

  

  

  

 IMG_8423

IMG_8597

IMG_8598

IMG_8603

IMG_8622

1438082797151

1438082797633

1438271055628

1438271058248

1438271076152

IMG_20150730_184101

IMG_0858

IMG_0862

IMG_20150802_170832

1438783763343

IMG_20150805_165336

1439406343927

1439407639509

1439407640230

1439407640426

IMG_20150814_012626

IMG_0871

IMG_0879

IMG_0886

IMG_0901

IMG_0904

IMG_0918

IMG_0927

1440004463787

1440004464790

IMG_0955

IMG_0970

IMG_1042

IMG_1084

IMG_1195

IMG_1210

IMG_1235

IMG_1336

IMG_1341

IMG_1342

IMG_1442

IMG_1445

1441084963319

1441084964302

1441084964809

1441084966288

IMG_2115

IMG_2135אוֹחִילָה לָאֵל אֲחַלֶּה פָנָיו / אֶשְׁאֲלָה מִמֶּנּוּ מַעֲנֵה לָשׁוֹן //
אֲשֶׁר בִּקְהַל עָם אָשִׁיר עֻזּוֹ / אַבִּיעָה רְנָנוֹת בְּעַד מִפְעָלָיו //
לְאָדָם מַעַרְכֵי לֵב / וּמֵה' מַעֲנֵה לָשׁוֹן //
ה' שפתי תפתח / ופי יגיד תהלתך

פיוט מקדים המבקש רשות מה' לפתוח בתפילה ומקבל על עצמו שיודע שלמרות התפילות והתחינות אחריותו מוגבלת.

אני כאן, יושבת וכותבת- בדמעות (כרגיל)- ומבקשת לפתוח בתפילה לאליענה, לנו, לעם ישראל ויודעת שהכל בידיי שמים.

5 שנים וחצי.

הלכנו היום, כמידי חג, לפגיה להודות ולהתרגש.
יש איזה חשמל באוויר להגיע למקום כזה אחרי פרק זמן כ"כ ארוך ומשמעותי, אחרי כ"כ הרבה מכשולים בדרך, אחרי העצב והייאוש והאבלות ומעל הכל האושר והנס שנעשה והתחושה היא זהה- אני יודעת שהתפילות שהתפללנו אז קרעו את השמים ובכל זאת אחריותנו בעניין היתה מוגבלת ורק באמצעות שליחים כ"כ חשובים ויקרים הגענו לאן שהגענו.

הביקור היום בפגיה עורר אצלי מחדש את העוצמות והכוח שיש לחוויות כאלו על החיים.
מיד כשהגענו לקחה את אליענה אחות להראות לה את אחת הפגות. האחות זכרה מצוין באיזה חדר היינו, באיזו מיטה ואיפה שכב הבן. כמה הכל היה קשה וארוך וסזיפי ואיך אליענה לא וויתרה. כולם זכרו והתרגשו ואני איתם יחד. אליענה מצידה היתה נרגשת בעיקר מתשומת הלב שהורעפה עליה ולפני שהלכנו- כשאנחנו כבר צועדות שלובות ידיים לכיוון הדלת היא ביקשה שאחכה לה רגע ורצה לאחד הרופאים ואמרה: "אני הולכת עכשיו. אני חושבת שמגיעה לי הפתעה". ביקשה וקיבלה. הרגע הזה הכל כך סימבולי של ילדה עצמאית ובעלת רצונות ודעות בתוך מקום כל כך קשה אבל משופע בתקוות גדולות והצלחות חריגות- מרעיד את כל מיתרי הלב.

הימים האלו של תחילת השנה תמיד עושים לי משהו אחר בלב. עוד כילדה. תחושת החדש, הריח באוויר, ההתרגשות. מאז שנולדה בכורתנו, כרמל, התפילות והחוויות מקבלות תמיד משמעות מסוג שונה. אחר. מאז שנולדה אליענה יש בתפילות משהו שהוא כמעט קוסמי בעיניי.
לא עוד בקשות שטוחות אלא תפילות קשות- ממש תחינות- שקורעות את הלב ומכבידות על הנשימה.

בימים האלו ממש- 15.09- חל יום אחים ואחיות הפגיה הבינלאומי. אין, פשוט אין תאריך יותר סימבולי מזה להודות ולברך את המלאכיות בלבן על כל מה שעשו עבורנו בתקופה שהייתה אחת מהתקופות החשוכות בחיינו. על האופטימיות, הרצון, הלב האוהב, האוזן הקשבת ובאופן מיוחד היכולת הבלתי נתפשת להכיל את השיגעונות והדאגות שלנו כהורי פגים באופן כללי וכהוריה של אליענה (וסמכו עלינו שהיינו קוץ אמיתי בתחת שלהם)- באופן פרטי. תודה!

שתהא השנה הזו טובה, מבורכת ומתוקה. שתהיה לנו ולכל עם ישראל בריאות טובה, פרנסה טובה ובשורות טובות. שנזכה להיות תמיד בצד הנותן. שנאהב, נתרגש ונבכה רק מהדברים הטובים ונחוש אסירות תודה כללית מזוקקת בגלל הטוב שנעשה לנו.

ביראה.

CARMEL-023

CARMEL-025

CARMEL-027

CARMEL-030

CARMEL-049

CARMEL-061

CARMEL-065

CARMEL-090

CARMEL-119

CARMEL-150

CARMEL-344

CARMEL-375

CARMEL-376

CARMEL-377

IMG_6151

IMG_6349

IMG_20150529_153858

IMG_6457

IMG_6671

IMG_6851

IMG_6873

IMG_6951

IMG_6981

IMG_7383

IMG_7528

IMG_7563

IMG_7643

IMG_7655

1435670025801

1435670027145

IMG_0625

IMG_0627

IMG_0630

IMG_0648

IMG_0812

IMG_7736

IMG_7825

IMG_20150701_172518

IMG_7883

IMG_7891

IMG_8221

5 שנים לשחרור ויום המודעות ל״קנגורו״

17 במאי 2015

2010-05-12 14.33.05

IMG_40692010-03-21 10.05.41

IMG_0045

IMG_20150403_182454

IMG_20150403_182549

IMG_20150403_183041

IMG_0090

IMG_0174

IMG_0197

IMG_0211

IMG_0238

IMG_0245

IMG_20150423_120116

1430341000248

IMG_20150429_212033

1430817576466יום שחרור ירושלים הוא גם יום השחרור של אליענה מהפגיה. אחרי 74 ימים של ייסורים חזרנו הביתה לשגרה לא שפויה, מסוג אחר. 
כשאליענה נולדה כבר היו לנו בבית 3 ילדים ״גדולים״. כרמל היתה בת כמעט 7, שילי בת כמעט 5 ויונתן בן כמעט 3.5 ובמשך 10 שבועות ומשהו הם חיו במציאות הזויה של הורים בוכים ואחות שהם לא מכירים. 

יום השחרור היה יום חג של ממש. חזרנו הביתה לילדים נרגשים וחוששים, בתחושת אופוריה (מוטעית) ומשכרת לתחילת המשך חיינו. לרגעים, שכחנו את התהליך הקשה והעצב בדרך והאמנו באליענה. בדיעבד, היה משתלם. ניצחנו. 
כמה מילים על יום המודעות ל״קנגורו״-

לפני מספר שנים הגה ד״ר נילס ברגמן, רופא מדרום אפריקה, את תופעת ה״קנגורו״ שהיא שיטת חיבוק פגים (או יילודים בכלל) עור לעור (skin to skin). בהיותו האב המייסד של השיטה הוא הציל המוני פגים ברחבי העולם כשבהתחלה נהנו מהשיטה כאלו שלא היו בסביבתם אינקובטורים ולימים הרחיבו לכלל אוכלוסיית הפגים מתוך מחשבה שחום גופם של ההורים וקצב פעימות הלב ישרו ביטחון ויחזקו את הפגים, מה שהוכיח את עצמו באופן מובהק. 
מהפן האישי, את אליענה החזקנו לראשונה 3 שבועות אחרי הלידה כשהיא עוד מונשמת ולפני ניתוח לב. בדיעבד אני יכולה לספר שזו היתה הזיה מוחלטת, כמעט נטולת רגשות, בגלל המכשור מסביב ותחושת הניתוק שחשתי. לימים משהו בי ניעור- אם כי לא לגמרי- והרגשתי איך החיבוק הזה עושה לי משהו (אליענה, אגב, שנאה שהחזקנו אותה. גם אחרי השחרור היא לא היתה תינוקות שאהבה במיוחד על הידיים). מאז ועד היום יש בי איזה אוטומאט שגורם לי להחזיק תינוקות קרוב אל לוח ליבי ולא בדרך ״המקובלת״. 

כשאתה חש כל כך חסר אונים אתה מודה לאל שיש משהו שאתה יכול לעשות על מנת לסייע ובאותם הימים שני הדברים שהחזיקו אותנו היה לשאוב חלב ולעשות ״קנגורו״. 
אני חורגת ממנהגי ובנוסף לתמונות מהעת האחרונה אני מצרפת גם תמונת פגיה אחת מהקנגורו הראשון. חיפשתי, מצאתי והתרגשתי עד דמעות (ועל הדרך נזכרתי למה אני לא מסתכלת על התמונות האלו).  

יום שחרור שמח וחודש טוב!

הנער הזה עכשיו הוא מלאך… אלוהים, לו אך ברכת לו חיים

22 באפריל 2015

16 יום זה לקח. 16 ימים של תפילות ותקוות. 16 ימים של קרב הרואי על חיים מתינוק שהרגע נולד לתוך מציאות שהיא בלתי נתפשת.
5 שנים ומשהו אחרי והלב עדיין נשבר ואני ממאנת להינחם.

כבר 5 שנים אחרי שילדתי אותם ותדירות הכתיבה הולכת ומתמעטת אבל יש נקודות בהם אני לא משחררת, אחת מהן היא "היום ה16" שלאחר הלידה. השנה, באופן קוסמי אבל לא בלתי מפתיע- הרי זה מעגל החיים- נכנסה באותו היום ממש אחותי אהובתי לתהליך של לידה וכוחי לא עמד לי לכתוב בתוך סערת הרגשות של התערבבות האירועים המצמררת.

יום הזיכרון. איזה יום קשה. במובן מסוים אני חשה מחוברת אל היום הזה ב- 5 השנים האחרונות יותר מבעבר.

"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. אך המשפחות האומללות – אומללות הן כל אחת על פי דרכה". טולסטוי בספרו אנה קרנינה.
אז אומנם, אין השכול של אחרים דומה לשכול הפרטי שלי, אבל אמא היא אמא ושכול הוא שכול והעצב הוא אינסופי ולמרות שאין הדברים קשורים ממש זה יום קשה מאוד עבורי.

"ותיק יהמו נא רחמייך,
וחוסה נא על בן אהובך.
כי זה כמה נכסוף נכספתי
לראות בתפארת עוזך,
אנא אלי, מחמד ליבי, חוסה נא ואל תתעלם"
– מתוך שירת ידיד נפש.

לא עזר לנו. קיווינו, התפללנו, עשינו כל מה שיכולנו אבל לא עזר לנו.
הבן נפטר. 16 יום ונפטר. בלי שם, בלי שהכיר את אליענה, בייסורים גדולים אבל עם המון כבוד ואהבה. אני יודעת שכך כנראה היה צריך להיות ואין לי שאלות, אבל ביום הזה קשה לי ממש.

"מישהו, מישהו דואג
דואג לי שם למעלה
בא ואסף כמה כוכבים
השיב אותם אחד אחד…"

בתוך מעגל החיים הסוער הזה ממשיכים לחיות- לבנות ולהיבנות. הודות לה' אחותי ילדה בן, אייל (יעקב), וכשמו הוא נותן לנו כוח וחוזק ותקווה, כי זה בדיוק מה שאנחנו צריכים.
רק שנהיה בריאים.

זה פוסט בלי תמונות. מתנצלת.

י"ד באדר התשע"ה- פורים 2015- יומולדת 5!!!!

6 במרץ 2015

ובלילה ההוא נדדה שנתי.

איך לפני 5 שנים היה כ"כ עצוב וקשה וקודר.
איך לפני 5 שנים וקצת כבר ידעתי.
איך לפני 5 שנים אי אפשר היה להרגיע אותי.
איך לפני 5 שנים וקצת כבר הבנתי.
איך לפני 5 שנים חרב עליי עולמי.
איך לפני 5 שנים וקצת לא ידעתי ולא הבנתי כלום.

זה היה ממש מהלך משנה חיים. ממש. לא היה לי שמץ של מושג שככה יהיה.
ובלילה ההוא נדדה שנתי.

תמיד אומרים שהכי חשוך ממש רגע לפני עלות השחר. אז השחר עלה עלינו והלידה לא הייתה ניתנת כבר לעצירה ונולדתם ואז היה אפילו עוד יותר חשוך, בשונה ובניגוד גמור למה שתמיד מבטיחים לנו.
ובכל הימים אח"כ נדדה שנתי. ובכל השבועות אח"כ נדדה שנתי. ובכל השנים אח"כ נדדה שנתי. אבל לא עוד! פשוט לא עוד!

היום, בדיוק 5 שנים אחרי, אפשר בהחלט לומר שזה היה מהלך משנה חיים.
אני יושבת, בוכה וחושבת, מה היה.
כל הדמעות שנשפכו, כל הפעמים שהרמתי ידיים (אבא אף פעם לא ויתר- אבל אני כן), כל הצער שנגרם, כל הכאב. היום אני גאה לומר- הכל היה שווה. הכל.
נהיינו אנשים אחרים, זוג אחר, משפחה אחרת. סדרי העדיפויות שלנו אחרים, ההתרגשויות שלנו אחרות, השמחות אחרות. הילדה היא פשוט אחרת.

ושנתי כבר לא נודדת.

אליענה של אמא, נסיכת החלומות,
יש רגעים כאלו בחיים שאתה מביט לאחור ומצטער כי אתה יודע שמשהו לא עשית כמו שרצית או תכננת. גם לי יש רגעים כאלו.
יש רגעים כאלו בחיים שאתה מביט לאחור ומופתע כי הצלחת או נכשלת במקום שבכלל לא ציפית. גם לי יש רגעים כאלו.
ויש רגעים אחרים בחיים. רגעים שבהם אתה מביט לאחור ואתה פשוט רק אסיר תודה. זה הרגע, ככה קוראים לזה.

למרות הכל, משהו במסע החיים החשוב הזה שעברנו גידל אותי, חיזק אותי והצמיח אותי באופן שונה. ה' הצליח בעדנו ואנחנו אסירי תודה מאוד.
אני מגיעה אלייך, אל כל הילדים למען האמת, כל לילה לפני שאני הולכת לישון ומה שלא קורה אצל שאר הילדים קורה אצלך בקביעות. אני עומדת משתהה. מתבוננת ומתמוגגת. אני פשוט עוד לא עד הסוף מכילה, מבינה ומעכלת.

כשעוד היית בפגיה, באחד הימים המרים, המייאשים והקשים שידענו בזמן שזלגו הדמעות מעצמן ולא הייתה נחמה ניגשה אליי אחת הרופאות. במר ייאושי ניסיתי לזקק לה את התחושה הקשה שעמדה בגרון שבעצם לא חשוב כמה נתאמץ ונתפלל, כמה נשקיע ונרצה, הרבה כבר לא ייצא ממך וזה כאב לי מאוד עד שורשי הנשמה. הרופאה הבטיחה לי שמילדי פגיה, ובאופן מיוחד מילדי פגיה קשים כמוך, יוצאים הפרחים המיוחדים והנדירים ביותר. אני, שרציתי מאוד להאמין בדבריה אבל פשוט לא הצלחתי להבין איך ייתכן, מיאנתי להינחם. היום אני יודעת שמעבר לעובדה שהיא הייתה רופאה מעולה היא גם אמרה אמת.

אליענה, זה יום הולדת ואני לא רוצה לבכות. לא הרבה בכל אופן.
בימים הראשונים אחרי הלידה היינו המומים, אח"כ היינו שבורים, ומאיזשהו שלב היינו בעיקר מיוסרים ומקבלים על עצמנו את הדין ופשוט ניסינו לשרוד. רק לשרוד. בשבת הראשונה אחרי שנולדת אבא חזר בוכה מביהכנ"ס וסיפר לי שהתרגש מאוד בשירת "ידיד נפש" שכאילו נכתב עבורנו והשיר הפך לפזמון קבוע אצלנו בסעודות השבת, כי אין תפילה ששבה ריקם.

"… הָדוּר, נָאֶה, זִיו הָעולָם
נַפְשִי חולַת אַהֲבָתָךְ
אָנָא אֵל נָא, רְפָא נָא לָהּ
בְהַרְאות לָהּ נעַם זִיוָךְ
אָז תִתְחֵזֵק וְתִתְרַפֵא
וְהָיְתָה לָךְ שִמְחַת עולָם…"

אז נפשי היתה חולה מאהבה והתחננתי שתירפאי ושיראו לך את הדרך להחלמה ותתחזקי ותבריאי ושנרווה ממך נחת. והתגשם לי. התגשם!

אז ביום המיוחד, הקשה והחגיגי הזה אני מבקשת לאחל לך, אבל לא פחות מזה לאחל לנו, מזל טוב. כפשוטו.
הלוואי ובכל שנה אני אמשיך להתרגש ולחוש את הדברים בקיצון כזה שמחדד את החושים ומרחיב את הלב ופותח ומשחרר את כל המעצורים, בזכות הנס שנעשה לנו.

אליענה אהובה, שיהיה לך יום הולדת שמח. פשוט שתמיד יהיה לך שמח. בבריאות טובה. ברוכה תהיי ביתי ויקויים בך- ״בן חמש שנים למקרא״. 

אוהבת אותך. IMG_2451[1]

IMG_2532[1]

IMG_2539[1]

IMG_2544[1]

IMG_2550[1]

IMG_2633[1]

IMG_2655[1]

IMG_2657[1]

IMG_2658[1]

IMG_2703[1]

IMG_1108[1]

IMG_0999[1]

IMG_0902[1]

IMG_0850[1]

IMG_0802[1]

IMG_0751[1]

IMG_0669[1]

IMG_0654[1]

IMG_0604[1]

IMG_0371[1]

IMG_0244[1]

IMG_0195[1]

IMG_0154[1]

IMG_2334[1]

IMG_2231[1]

IMG_2210[1]

IMG_2206[1]

IMG_2205[1]

IMG_2028[1]

IMG_1812[1]

IMG_1420[1]

IMG_1421[1]

IMG_1424[1]

ערב יום כיפור התשע"ה- "קטנתי מכל החסדים…"

3 באוקטובר 2014

"קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך…"

עשינו כפרות. אנחנו שותים מים. הכנו את כל המחזורים, סוודרים, סלקל, דברים שצריך בשביל התפילה. רק הלב עוד לא לגמרי מוכן, אולי לא יהיה מוכן אף פעם.

במובן מסוים עוד לא סלחתי לעצמי. הראש סלח אבל הלב עוד כבד מאז הפגייה… ובכל פעם אני חושבת לעצמי עד כמה המשפט המפורסם חלחל בתוכי ש"פגים כשהם גדלים שוכחים שהם היו פעם פגים אבל הורים לפגים נשארים תמיד הורים לפגים". ממש כך.

בהסתכלות לאחור הייתה לנו ממש שנה נהדרת.
אליענה גדלה מאוד והתפתחה ובאופן רשמי- לפחות מבחינתו של ירון- היא סיימה עם הפגות והשאירה לה אבק.
בעבודה הכל היה יופי.
הילדים המשיכו לעשות חיל ונחת.

הייתה עננה גדולה על השנה הזו שהתחילה עם פטירתו של סבי היקר והסתיימה ממש לפני חודש עם פטירתה של סבתו של ירון אבל למעט אלו זאת הייתה שנה עם בשורות מצוינות כשההורים שלי עברו לגור בסמיכות אלינו, נולדה לי אחיינית ואח"כ עוד אחיין וממש לסיום- לפני 3 שבועות- נולד לנו בן חדש ומקסים- אביתר (יעקב)- בלידת בזק קסומה שהיוותה סגירת מעגל מאוד מאוד מאוד משמעותית עבורי.

תודה לה'. על כל השפע, על זכות לעבור את השנה שהייתה בבריאות טובה ובנחת. הודו לה' כי טוב.
יהי רצון שתחתם עלינו שנה מבורכת בבריאות טובה ובנחת ותפילותינו יגיעו עד כיסא הכבוד ויתקבלו לפני אבינו שבשמים.
הלוואי והשנה הזאת תפתח לנו פתח לעולם טוב יותר של השלמה עצמית וסיפוק, של בשורות טובות, של בריאות שלמה ושל המון נחת ושמחה.

אליענה של אמא,
שנה טובה, מבורכת ומצוינת לפחות כמו זו שהייתה.

"כי הרבית טובות אליי, כי הגדלת חסדך עליי.
מה אשיב לך והכל שלך."

תודה לה'.

גמר חתימה טובה.

IMG_5204.JPG

IMG_5326.JPG

IMG_5288.JPG

IMG_5213.JPG

IMG_5334.JPG

IMG_5335.JPG

IMG_5342.JPG

IMG_5327.JPG

IMG_5660.JPG

IMG_5735.JPG

IMG_5663.JPG

IMG_5773.JPG

IMG_6256.JPG

IMG_6249.JPG

IMG_5936.JPG

IMG_6431.JPG

IMG_6773.JPG

IMG_6894.JPG

IMG_6831.JPG

IMG_6433.JPG

IMG_7017.JPG

IMG_7156.JPG

IMG_7121.JPG

IMG_7111.JPG

IMG_7218.JPG

IMG_7249.JPG

IMG_7199.JPG

IMG_7177.JPG

IMG_7339.JPG

IMG_7335.JPG

IMG_7272.JPG

IMG_7283.JPG

IMG_7409.JPG

IMG_7385.JPG

IMG_7377.JPG

IMG_7364.JPG

IMG_1010.JPG

IMG_0959.JPG

IMG_1017.JPG

IMG_0951.JPG

IMG_0884.JPG

IMG_0882.JPG

IMG_0908.JPG

IMG_0840.JPG

IMG_0839.JPG

IMG_0838.JPG

IMG_0837.JPG

IMG_0858.PNG

IMG_0809.JPG

IMG_0814.JPG

IMG_0802.PNG

IMG_0837-0.JPG

IMG_0799.PNG

IMG_0793.PNG

IMG_0794.PNG

IMG_0792.PNG

IMG_0755.JPG

IMG_0760.JPG

IMG_0753.JPG

IMG_0743.JPG

IMG_0699.JPG

IMG_0731.JPG

IMG_0733.JPG

IMG_0724.JPG

IMG_0691.JPG

IMG_0689.JPG

IMG_0679.JPG

IMG_0698.JPG

IMG_0645.JPG

IMG_0676.JPG

IMG_0677.JPG

IMG_0678.JPG

IMG_0639.JPG

IMG_0630.JPG

IMG_0635.JPG

IMG_0640.JPG

IMG_0513.JPG

IMG_0547.JPG

IMG_0625.JPG

IMG_0538.JPG

IMG_0504.JPG

IMG_0415.JPG

IMG_0394.JPG

IMG_0383.JPG

IMG_0241.PNG

IMG_0229.PNG

IMG_0233.PNG

IMG_0238.PNG

IMG_0169.JPG

IMG_0224.PNG

IMG_0217.PNG

IMG_0222.PNG

IMG_9895.JPG

IMG_0075.JPG

IMG_9927.JPG

IMG_0064.JPG

IMG_9795.JPG

IMG_9748.JPG

IMG_9789.JPG

IMG_9642.JPG

IMG_9567.JPG

IMG_9635.JPG

IMG_9424.JPG

IMG_9411.JPG

IMG_9216.JPG

IMG_9312.JPG

IMG_9229.JPG

IMG_9374.JPG

IMG_9038.JPG

IMG_8989.JPG

IMG_9048.JPG

IMG_9018.JPG

IMG_8879.JPG

IMG_8934.JPG

IMG_8910.JPG

IMG_8883.JPG

י"ד באדר התשע"ד- אליענה בת 4!

16 במרץ 2014

כמו כל לילה שלפני חג פורים אני ערה. מועקה. אני פשוט לא יכולה לישון. זה באמת ייגמר מתישהו?

בכל מקרה, פורים! ותמיד בפורים, מאז הלידה, אני לא יכולה לישון ובכל שנה סביב השעה 05 לפנות בוקר כואבת לי הבטן. ואני בוכה. וקשה לי מאוד. אז אני מחפשת להעסיק את עצמי- מכינה משלוחי מנות, מקשטת את הבית, מסדרת, מתכננת את הביקור בפגיה, הכל- רק לא לשקוע במחשבות…. אבל זה בלתי נמנע…. ובעוד 3 שעות בערך, המועד המדויק של הלידה אני אחפש דרך, כל דרך, בשביל לא לשקוע, פורים. איזה חג להיוולד בו פג.

משהו שונה השנה. אחר. יותר חגיגי, יותר קסום, הרבה יותר שמח.
אליענה היא משהו. זר לא יצליח להבין. קרה לאליענה משהו השנה- אולי גן עירייה, אולי סתם המעבר בין גיל 3 לגיל 4, אולי ההשלמה עם העובדה שהיא לא הכי קטנה במשפחה (אם כי ללא ספק היא עדיין בטוחה שזורחת לה השמש מהתחת), משהו השתנה.
היא מדברת כ"כ הרבה שלפעמים אנחנו לא מאמינים שבפגייה היא נאלצה לשתוק כ"כ הרבה זמן בגלל הצינורות בגרון. היא פשוט אוכלת את המוח. ללא הרף. עד לרמה שכשאנחנו מבקשים משהו מהילדים הגדולים שקשור באליענה הם מוכנים לעשות הכל ובלבד שתסתום קצת🙂
גם הכל אצלה בחוכמות, בצחוקים. יש לה את החן הזה, המיוחד, שיש רק לילד שיודע שהוא משהו מיוחד. אנחנו מהצד שלנו לא מפסיקים להתפעל ולהתרגש.

ובכל זאת, הזיכרונות מציפים אותי בכל לילה שסמוך לחג פורים, בכל שנה, כבר 4 שנים, ללא הרף. איך ירון הגיע בשבת לפני הלידה עם כל הילדים למרות הגשם הסוחף, איך הלכו מחופשים לקריאת המגילה בביהכ"נס שלנו ואני נשארתי בוכה כי כבר ידעתי, איך ארגנו משלוחי מנות שהילדים יחלקו בשביל מעט שגרה שהם כ"כ היו צריכים, איך הכנו מפה של "סדר השליחה" כדי שיהיה לירון קל, איך התקשרתי בבוקר לירון בוכה לומר שהמצב על כרעי התרנגולת ושיגיע, איך סבלתי- נפשית- וידעתי שהכל הולך להשתנות, איך ילדתי. בפורים. מכל החגים בעולם. איזה עצב.

אליענה של אמא. ילדתי היפה והמיוחדת. 4. וואו.
ליום הולדתך מאחלת לך מכל הלב, בשם אבא ובשמי, שיהיה פשוט מזל טוב. שתוסיפי לשאת חן ושכל טוב בעיניי אלוקים ואדם ותגדלי להיות לילדה קסומה בהמשך להיותך פעוטה מיוחדת במינה.
יהי רצון מלפני אבינו שבשמים שתהיה לך רק בריאות ושמחה עד מאה ועשרים שנה ונרווה אנחנו נחת ממך ותצמחי ותצליחי ותהיי מאושרת, כי אלו הדברים שיעשו גם אותנו מאושרים- בשבילך ולא רק בשבילנו- ובדרך המקורית והכל כך תמימה שלך תסבי לנו הנאה.

"… ויש לי חשק לפעמים, לצעוק חזק אל המרומים
במה זכיתי ששלח אותך אלי
את הסיבה שהחיים שלי כבר לא אותם חיים,
מהרגע שחדרת אל תוך חיי

ויש לך כוח של צבא שלם, אחת נגד כולם
זה עושה אותך ומה שאת- לוחמת…"

(לוחמת, אייל גולן)

חג פורים שמח, יום הולדת שמח ושנה טובה בריאה ומאושרת.

מצורפות תמונות של חג🙂

20140316-064844.jpg

20140316-064922.jpg

20140316-065010.jpg

20140316-065028.jpg

20140316-065052.jpg

20140316-065126.jpg

20140316-065146.jpg

20140316-065221.jpg

20140316-065232.jpg

20140316-065248.jpg

20140316-065307.jpg

20140316-065324.jpg

20140316-065348.jpg

20140316-065412.jpg

20140316-065431.jpg

20140316-065440.jpg

20140316-065451.jpg

20140316-065509.jpg

20140316-065522.jpg

20140316-065539.jpg

20140316-065549.jpg

20140316-065608.jpg

20140316-065624.jpg

20140316-065638.jpg

20140316-065651.jpg

20140316-065712.jpg

20140316-065806.jpg

20140316-065815.jpg

חוגגים 4 בגן!

24 בפברואר 2014

איזה פוסט מרגש. מי היה מאמין.
טוב, אז האמת, ששגרת חיינו המבורכת והפסיכית ממעיטה מאוד מאוד מאוד את היכולת שלי לכתוב ובאופן בריא ואופטימי הדיווחים הם בדר"כ כמעט "רגילים" אז אני אפילו לא טורחת.

אתמול חגגו לאליענה יומולדת 4 בגן. בגלל שמדובר בגן עיריה אז האירוע הוא ללא נוכחות הורים אבל ההכנות ליום ההולדת, התמונות איתה לפני והאושר- האושר!- כזה שממלא אותך שאתה מרגיש שתכף תתפוצץ, הושיבו אותי שוב לשתף.

אליענה חגגה יומולדת בגן עם אחד הבנים והיתה מאושרת שהיא כבר בת 4. אפינו עושגה, הכנו את כל שנתבקשנו ורצנו (אמיתית כי אליענה היתה כ"כ נרגשת) לגן. האושר שלה, הבגרות, ה"נורמלי" הפכו את החוויה לכל כך שונה ולא נורמלית. כל כך מרגש.

בשגרה השוטפת אליענה עושה לנו הרבה נחת. היינו בהופעה של הג'אז שלה ולא יכולנו שלא לבכות מהילדה שעד לפני שנה וטיפונת בכלל לא הלכה ולא ידענו מה יהיה איתה. הפה שלה, הדיבורים, הסיפורים מהגן אנחנו פשוט המומים כל פעם איך זה יכול להיות שילדה שלא דיברה עד גיל כ"כ מאוחר ולא היה ברור מה יהיה פתאום מוציאה כאלו פנינים.
אז נכון, הגננת שלה קצת מתלוננת שהיא עוד לפעמים הולכת קצת מאוחר מידי לשירותים ומתחילה להרטיב בתחתונים עוד לפני שהיא מתיישבת (בלילה, אגב, היא לא מפספסת אף פעם). היא גם מתלוננת שהיא לא מחזיקה מפסיק טוב את העיפרון (בדגש על המספיק טוב, כלומר בסדר אבל לא מושלם). היא גם מתלוננת שהיא לא רצה מהר מספיק וקופצת גבוה מספיק ושבאופן כללי המוטוריקה הגסה שלה יותר נמוכה משל שאר הילדים בקבוצה. בקיצור, באופן כללי היא קצת מתלוננת הגננת אבל אנחנו מאושרים בחלקנו ומרוצים מאוד שאלו התלונות שלה כי בזמנו כבר אמרתי שכשהיא תלך ותדבר אני לא אבוא בתלונות והמציאות, תודה לאל, עולה על כל דימיון.

אז אומנם "רק" יומולדת בגן אבל אני מאושרת ונרגשת מאוד ולקראת יומולדת 4 האמיתי (הלועזי בשישי הקרוב והעברי בפורים) ואז גם בטח יפרץ לו הסכר.

הכי פשוט- שיהיה מזל טוב.

מצורפות תמונות של נחת.

20140224-140655.jpg

20140224-140752.jpg

20140224-140813.jpg

20140224-140851.jpg

20140224-140910.jpg

20140224-140957.jpg

20140224-141015.jpg

20140224-141029.jpg

20140224-141047.jpg

20140224-141109.jpg

20140224-141135.jpg

20140224-141155.jpg

20140224-141211.jpg

20140224-141226.jpg

20140224-141245.jpg

20140224-141315.jpg

20140224-141330.jpg

20140224-141343.jpg

20140224-141353.jpg

20140224-141402.jpg

20140224-141429.jpg

20140224-141447.jpg

20140224-141457.jpg

20140224-141506.jpg

20140224-141516.jpg

20140224-141535.jpg

20140224-141629.jpg

20140224-141702.jpg

20140224-141638.jpg

20140224-141718.jpg

"ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך"- מסיבת חנוכה תשע"ד

23 בנובמבר 2013

"אוֹחִילָה לָאֵל אֲחַלֶּה פָנָיו / אֶשְׁאֲלָה מִמֶּנּוּ מַעֲנֵה לָשׁוֹן /
/ אֲשֶׁר בִּקְהַל עָם אָשִׁיר עֻזּוֹ / אַבִּיעָה רְנָנוֹת בְּעַד מִפְעָלָיו /
/ לְאָדָם מַעַרְכֵי לֵב / וּמֵה' מַעֲנֵה לָשׁוֹן /
/ ה' שְׂפָתַי תִּפְתָּח / וּפִי יַגִּיד תְּהִילָּתֶךָ"

אליענה היא קסם. הנס שלנו. שלנו.

חודש הפג שחל בימים אלו ממש, בשילוב חג החנוכה שידוע כחג האור וכל המסיבות הנלוות אליו פרצו אצלי איזה סכר שכבר חשבתי שעברתי. התחושה היא מדהימה. מעולם עוד לא חשתי ככה.
אני אמא כבר 10.5 שנים. תמיד אהבתי את ילדיי ותמיד אוהב אותם אבל אצל אליענה כל צעד, כל מילה, כל כעס או עצב מתורגמים אחרת לגמריי והתחושות לא מוכרות לי.

בחמישי האחרון השתתפנו במסיבת חנוכה בגן. אני יושבת שם ופשוט לא מאמינה שהגענו לזה. הילדים מופיעים- כולל אליענה!!!!- ואני פשוט לא מאמינה. הבכי היה בלתי נשלט כמובן והאושר העילאי על ההישג שהגענו אליו עם ילדה בריאה, חכמה ומאושרת נמהל בחסר הידוע והמוכר של מה שאבד והיה יכול להיות (העובדה שיש בגן 3 (!) זוגות תאומים- בן ובת- לא בדיוק הוסיף) ואני לא מוצאת מזור לנפשי דווקא בזכות העובדה שהיא ילדה כ"כ מיוחדת במינה.

ירון ואני מאוד התרגשנו. מאוד. מאותו יום חמישי אני מחפשת את הזמן לשבת ולהודות על הפלא ולכבוד החנוכה לעשות "פרסום הנס" כי אין נס גדול ממנה.

"קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך".

חג חנוכה שמח, חודש פג מוצלח והרבה ניסים ובשורות טובות.

20131123-233445.jpg

20131123-233506.jpg

20131123-233524.jpg

20131123-233543.jpg

20131123-233600.jpg

20131123-233637.jpg

20131123-233656.jpg

20131123-233717.jpg

20131123-233739.jpg

20131123-233811.jpg

20131123-233831.jpg

20131123-233901.jpg

20131123-233919.jpg

20131123-234001.jpg

20131123-234034.jpg

20131123-234132.jpg

20131123-234225.jpg

20131123-234244.jpg

20131123-234306.jpg

20131123-234351.jpg

20131123-234405.jpg

20131123-234415.jpg

20131123-234432.jpg

20131123-234454.jpg

20131123-234516.jpg

20131123-234532.jpg

20131123-234548.jpg

20131123-234642.jpg

20131123-234714.jpg

20131123-234729.jpg

20131123-234750.jpg

20131123-234802.jpg

20131123-234817.jpg

20131123-234842.jpg

20131123-234904.jpg

20131123-234914.jpg

20131123-234929.jpg

20131123-234940.jpg

20131123-234955.jpg

20131123-235020.jpg

20131123-235034.jpg

20131123-235049.jpg

20131123-235101.jpg

20131123-235112.jpg

20131123-235123.jpg

20131123-235135.jpg

20131123-235154.jpg

20131123-235206.jpg

בין כסה לעשור- ערב יו"כ התשע"ד- סליחות ובקשות

13 בספטמבר 2013

"אבינו מלכנו, קבל ברחמים וברצון את תפילתנו".

איזו שנה.
בחשבון הנפש שאני עורכת עם עצמי בימים האלו שקודמים ליו"כ יוצא לי להרהר בשנה שחלפה ובמחשבות לעתיד. בשנתיים שהיו סמוכות ללידת אליענה זה היה קשה מידי. היה ברור שהשנים עברו באופן נוראי והתקוות לעתיד, אם להודות, היו לא אופטימיות. השנה שעברה כבר היתה קצת יותר קלה כי באופק היתה תקווה והדברים התחילו להתבהר.
השנה, הדברים מגיעים ממקום אחר לגמרי. התקווה כבר כאן אז נשארו רק הסליחות והבקשות שלי.

הסליחות הן כלפי אליענה ובסוף גם קצת בשביל עצמי.
10 שבועות וחצי של פגיה עושים משהו לאדם. עושים משהו להורים. עושים משהו לאמא. במשך כל התקופה הזו הייתי שבר כלי ובימים שהיה קשה מידי רציתי פשוט להרים ידיים.
סליחה אליענה של אמא שלא תמיד הייתי שם, שלא תמיד האמנתי, שלא תמיד אהבתי. סליחה שלא יכולתי לעזור להקטין את הסבל, סליחה שלא משכתי יותר, סליחה שעברת את כל זה, סליחה שהייתי מוכנה לוותר.
סליחה מעצמי שאני כ"כ קשה עם עצמי בעניינים האלו ועוד לא סלחתי לעצמי על כל הסבל שכולם עברו בגללי.

בערבו של היום הנורא הזה אני מבקשת עבור ירון, עבור הילדים, עבור הוריי ואחיותיי ועבור כל בית ישראל-
שנצמח ונתעצם, שנסלח, שנגיע לסיפוק, שנאהב ונכבד והכל בבריאות טובה ובאושר.
אנא מלפנייך, אבינו שבשמים, חזק ידינו והצלח דרכנו וזכור לנו את החסדים ושמור עלינו ועל ילדנו ושנזכה לרוב נחת.

אליענה גוזל אהוב שלי, סופר שטותניק, ילדה של גן סחלב, נסיכה,
יהי רצון מלפני בורא עולם שתהא השנה הזאת עבורך שנה של שטף ולא של גמגום- בכל התחומים, שנה של צמיחה ופריחה ומעל הכל שנה של שמחה, הצלחה ובריאות.

הלוואי ונכתב ונחתם לחיים טובים וארוכים.

"אבינו מלכנו, פתח שערי שמים לתפילותינו.
אבינו מלכנו, קבל ברחמים וברצון את תפילתנו"

גמר חתימה טובה.

20130913-142827.jpg

20130913-142845.jpg

עדיין מגמגמת, גן עיריה וג'אז (!)

8 בספטמבר 2013

IMG_7675IMG_7667IMG_7657IMG_7073

IMG_7075

IMG_7476

IMG_7470

IMG_7454

IMG_6944

IMG_7493

IMG_7494

IMG_7511

IMG_7558

IMG_7608

IMG_7579

IMG_7562

IMG_7561

IMG_7611IMG_7056

IMG_7057

IMG_7058

IMG_7068IMG_7056IMG_7054IMG_7052IMG_7048IMG_7045

IMG_7041IMG_7036

IMG_7037

IMG_7045

IMG_7047IMG_7039IMG_7038IMG_6948

IMG_7005

IMG_7008

IMG_7036

IMG_7037IMG_6974IMG_6913

IMG_6914

IMG_6944IMG_6951

IMG_6906IMG_6948IMG_6901IMG_6895

המון דברים.

אליענה עדיין מגמגמת. למען הדיוק שוב מגמגמת. בדיוק שבוע מיום שהיא התחילה לגמגם (יומיים אחרי פרסום הפוסט) היא הפסיקה לגמגם. מה זה הפסיקה? אם לפני זה חשבתי שהיא מדברת שוטף אז פתאום הבנתי שלפני זה לא הבנתי כלום. הילדה התחילה לדבר אוטוסטרדה פשוט- כמעט בלתי יאומן.
10 ימים אחרי שהפסיקה (יומיים לפני התחלת גן עירייה) היא חזרה לגמגם אבל עכשיו אפילו יותר גרוע. ממש ממש לא נעים והיא בעצמה מאוד מתוסכלת מזה😦 עד לפני יומיים זה לא ריגש אותי בשיט אבל עכשיו זה קצת מתחיל להטריד אותי כי זה נמשך קת יותר מידי זמן והגיע בחומרה די גבוהה ואני מפחדת שיהפוך לפרמננטי😦 רק המחשבה על להתחיל להתעסק עם זה מבאסת אותי. אני, בכל מקרה, נותנת לזה עוד שבוע ואם לא ישתפר אז אתחיל לטפל… בתקווה שייגמר לפני…

התחלנו גן עירייה. גן סחלב. אז אליענה נכנסה לגן כשהיא יודעת את שמות הגננת והסייעת כי אמרנו לה מראש אבל לא מכירה שום ילד בכלל חוץ מאחד שלאמא שלו היה השכל להפגיש ביניהם בשבת שלפני כשנפגשנו בגינה. בכל מקרה שאר הילדים לא מוכרים לה (למרות שחלק מההורים חברים שלנו) ובכל זאת היא הולכת בשמחה לגן, נראית מרוצה ואמרה לי ביום השני שהיא גם רוצה להישאר בצהרון🙂. בבוקר אנחנו או הילדים מביאים אותה (הגן מול הבית ממש) וקצת קשה לה לשחרר אז אנחנו אומרים לה שעכשיו גן ושיותר מאוחר היא באה הביתה וזהו. מעולם עוד לא היה לנו כזה ילד זורם בתחילת שנה בגן חדש. הילדה הזו היא באמת משהו מיוחד. מי היה מאמין…🙂

התחיל החוג ג'אז. שילי רחצה את אליענה, הלבישה אותה, התארגנו לתזוזה והגענו כל המשפחה (חסרים בירון שהיה בעבודה ובכרמלי שהיתה האחד מעשרות הפעילויות שלה) למתנ"ס לשיעור הראשון. כ"כ התרגשתי שכמעט בכיתי. אליענה לא הבינה על מה המהומה אבל שמחה מאוד ללכת ללמוד לרקוד כמו אחיותיה הגדולות. לוותר לי היא לא הסכימה והייתי צריכה לחכות שם תוך כדי שאני מניקה, להשתתף היא לא רצתה בפעם הראשונה אבל עמדה מתעניינת והיתה מקסימה כהרגלה. בסוף השיעור קיבלתי דיווח שהיא עמדה בצד ורק הסתכלה (כי אליענה כמובן מחליטה רק מה שהיא רוצה ורק מתי שמתחשק לה) אבל כששאלתי אותה איך היה אז היא אמרה כמובן "כיף. הייתי רקדנית"🙂 למות ממנה.

פוסט שנה חדשה בהמשך.

שנה טובה, בריאה ומאושרת לכולם.
מצורפות תמונות למכביר.

20130908-041856.jpg

20130908-041916.jpg

20130908-041932.jpg

20130908-042017.jpg

20130908-042046.jpg

20130908-042225.jpg

20130908-042317.jpg

20130908-042449.jpg

20130908-042500.jpg

20130908-042511.jpg

20130908-042521.jpg

מגמגמת

11 באוגוסט 2013

השבוע הסתיים לו הגן. הגן הכי מדהים בעולם. אין גנים כאלו. ובתוך הצער על סיום של שנתיים מדהימות יש תחושה עצומה של אושר והתקדמות לא מבוטלים (הרבה בזכות הגננת המופלאה) ושוב ההרגשה המדהימה של ״איפה היינו ואיפה עכשיו״…. מי היה מאמין… תכף גן עירייה…

בלי קשר או עם (???) ביום שהסתיים הגן אליענה התחילה לגמגם. מאוד מאוד לגמגם. אני, שכבר קיבלתי פרופורציות בחיים על עיקר ותפל + למודת ניסיון ממקרה כזה בדיוק (אצל יונתן) מקבלת את זה להפתעתי ברוח טובה ופשוט ממתינה בנחת שזה יחלוף מעצמו (״דוקטורט״ שלם על רזי הגימגום כבר עשיתי לפני כמעט עשור וחצי ואת ״הפוסט״ לפני כמעט 4 שנים כשהתופעה הופיעה אצל יונתן, כך שאני מכירה את ההבדלים בין גמגום פרמננטי לזה החולף ויודעת להתמודד איתם). בכל מקרה, אני מקווה שזה באמת יעבור ושאני לא משלה את עצמי אבל בינתיים אני בסדר.

הגמילה, שהייתה בהתחלה די מושלמת, כרגע בנסיגה מסויימת (כבר כמה שבועות) כך שיש לצערי פספוסים בלילה ובריחות ביום כי היא מבקשת קצת מאוחר מידי:-/ אבל כמו אצל כל הדברים של אליענה משום מה יש לי הרושם שכשיתחשק לה- זה יסתדר. בעז״ה.

בינתיים, אנחנו עושים חיים בקיץ.

שבוע טוב.

20130811-025156.jpg

20130811-025222.jpg

20130811-025250.jpg

20130811-025324.jpg

20130811-025355.jpg

20130811-025413.jpg

20130811-025436.jpg

20130811-025511.jpg

20130811-025543.jpg

20130811-025617.jpg

20130811-025634.jpg

20130811-025709.jpg

20130811-025744.jpg

20130811-025800.jpg

20130811-025844.jpg

20130811-025901.jpg

20130811-025921.jpg

20130811-025934.jpg

20130811-025951.jpg

20130811-030021.jpg

20130811-030038.jpg

20130811-030223.jpg

20130811-030241.jpg

20130811-030321.jpg

ביקורת עיניים, ריצה וקפיצה

6 ביולי 2013

אני אתחיל מהסוף- הכל תקין. האמת? די לא יאומן כי הייתי בטוחה שנחזור עם האבחנה (ההגיונית) שיש צורך במשקפיים אבל זהו, שלא.

היינו צריכים לעשות ביקורת עיניים לפני בערך חצי שנה. כזו של פגים. כזו שנתית.אני, למרות שידעתי שיש צורך אמיתי בביקורת, החלטתי לדחות אותה כי הייתי לקראת סיום חופשת הלידה ובמקום טוב ומפוייס עם העבר של אליענה ולא רציתי ללכת לביקורת שהיתה אמורה להתקיים בשניידר.
בערך חודש אח"כ הייתי עם הגדולים בביקורת עיניים (ירון ואני מרכיבים משקפיים- למעשה אני כבר לא כי לפני לודש עשיתי לייזר🙂 אבל הגנים נשארו :-D) וכשביקשתי מהרופא שיבדוק את אליענה גם אז הוא אמר שבגיל הזה ובמיוחד עם עבר של פגות עדיף שאגש למומחה עיניים של ילדים (הוא היה "סתם" רופא עיניים).
היות שהוא לא יכול היה לעזור לי + ההיסטוריה (המחרידה) של אליענה עם העיניים בפגיה (ROP דרגה 2 עד שבוע 52!!) + הגנים הממושקפים + דברי הפיזיו כשנפרדנו ממנה לפני כחצי שנה ("אליענה הולכת עם הטיה קלה של הצוואר אז כדאי מתישהו- אין שום בהילות- ללכת לרופא עיניים לבדוק כי לפעמים זה בגלל הצורך לפצות על קוצר ראיה") הביאו אותי לקבוע תור למומחה עיניים ילדים.
לביקורת הלכנו כשברור לי שחוזרים עם אבחנה של משקפיים (לא דרמה). אליענה היתה הקסימה כהרגלה, הרופא התרשם ממנה ומההתנהגות, היא נכנסה כשהיא מציגה את עצמה (אני אליענה בת 3.5) והשוס הכי גדול היה שהוא שאל אותי אם יש סיכוי שהיא מזהה צורות ותסכים להגיד לו מה היא רואה. מיותר לציין שהוא היה המום שהיא מזהה (ורואה) ואומרת את כל הצורות!
אח"כ שמו טיפות, המתנו, נכנסנו שוב ויצאנו אחרי דקותיים עם אבחנה שהכל תקין, תודה לאל, ועם הפתעה גדולה מצידי.
אלאמלא העובדה שהיא פג היינו מקבלים שחרור עד גיל 6 (טרום כיתה א') אבל בגלל ההיסטוריה נדרשנו להגיע שוב בעוד שנה.
קסם. שככה יהיה לי טוב. פשוט אין מילים.

בשישי האחרון רצנו כולנו במירוץ (ירון ואני- 5 ק"מ, הילדים- 800 מ'). בכל מקרה, אליענה כל הזמן טחנה לי את הראש שהיא גם רוצה לרוץ (בכתה כשירון הלך לרוץ עם הגדולים ולא לקח אותה) והסבירה שגם היא רצה בשנה הבאה. נו. חזון אחרית הימים. ניסיי ניסים.

אליענה התחילה לקפוץ. כלומר עוד לא ממש אבל היא ממש מנסה. כשהיא נאחזת בשולחן היא מצליחה קצת לנתק את הרגליים. לבד, עוד לא ממש אבל זה לגמריי בכיוון🙂

שבוע מבורך.

20130707-010256.jpg

20130707-010339.jpg

20130707-010415.jpg

20130707-010432.jpg

20130707-010507.jpg

20130707-010526.jpg

20130707-010551.jpg

20130707-010640.jpg

20130707-010657.jpg

20130707-010727.jpg

20130707-010740.jpg

20130707-010800.jpg

20130707-010825.jpg

20130707-010834.jpg

גמולה!!!! גן עיריה! ג'אז!!!!!!!!

23 ביוני 2013

IMG_6181

IMG_6200

IMG_6198

IMG_6185

IMG_6183

IMG_6209

IMG_6211

IMG_6217

IMG_6222

IMG_6183

IMG_6181

IMG_6181

IMG_6362

IMG_6255

IMG_6254

IMG_6242

IMG_6364

IMG_6367

IMG_6368

IMG_6373

IMG_6257

IMG_6406

IMG_6400

IMG_6398

IMG_6261

IMG_6471

IMG_6473

IMG_6474

IMG_6264

IMG_6480

IMG_6479

IMG_6475

IMG_6269

IMG_6273

IMG_6532

IMG_6276

IMG_6288

IMG_6280

IMG_6547

IMG_6535

IMG_6574

IMG_6576

IMG_6578

IMG_6308

IMG_6688

IMG_6671

IMG_6663

IMG_6311

IMG_6317

IMG_6322

IMG_6718

IMG_6719

DSCF5037

IMG_6350

IMG_6728

IMG_6724

DSCF5041

IMG_6351

IMG_6352

IMG_6742

IMG_6751

IMG_6748

IMG_6747

IMG_6743

IMG_6753

IMG_6761

IMG_6763

IMG_6764אליענה גאון. תמיד ידענו🙂

שבת לפני שבועיים. צהריים. 3 הגדולים נסעו לשבת לסבא וסבתא אז נשארנו זוג צעיר (נניח) + 2 + כלבה. קראנו ספר ואליענה העסיקה את עצמה. בשלב כלשהו אני רואה שהיא מתעסקת עם החיתול ומנסה להוריד אותו והצעתי לה עזרה. סירבה כמובן והורידה לבד. שאלתי אותה אם היא רוצה בלי חיתול והיא אמרה שכן. זהו.

חיכיתי קצת עם העדכון כי זה היה קצת "TOO GOOD TO BE TRUE" אבל וואלק זהו. באותה השבת נגמלה סופית ורשמית. יום אחרי זה פספסה פעם אחת בגן. במשך יומיים הרטיבה במיטה בלילה (מעט יחסית ובכל זאת) ומאז לא נרשמו תקריות והילדה ג-מ-ו-ל-ה (בת שלוש ושלושה חודשים שזה אמאל'ה אבל למי אכפת).
המזל שלי מתחלק לשניים:
– כל הזמן טענתי שבעז"ה כשהיא תלך אני אשחרר וארגיע וכלום לא ילחיץ אותי (כמעט). אני דבקה בעניין וכשעניין הגמילה לא התקדם זה בכלל לא העסיק אותי (כלומר כן אבל יותר במובן הטכני של מבאס להחליף חיתולים, לקנות, לנגב ידה ידה ידה ובלה בלה בלה) אבל בשום שלב זה לא הלחיץ אותי אפילו לא לשנייה.
– אני כבר מכירה ומבינה את אליענה כ"כ טוב שידעתי שזה יגיע ממנה מתי שתרצה ובדרך שתרצה כי לא אומרים לאליענה מה לעשות או כמו שהיא אוהבת לומר "לא צועקים עליי"😀

קיבלנו שיבוץ לגן עירייה (ממש מול הבית). החיוך היה מרוח לי הפרצוף במשך כל היום כשקיבלנו את השיבוץ ואני לא מאמינה שאנחנו מגיעים לאבן הדרך הזו, אני כבר לא יכולה לחכות ואליענה כבר יודעת לומר שהיא הולכת שנה הבאה לגן גדולים (ומציינת את שמו) ודריונת לגן של קטנים. אמא שלי אמרה שהיא מאוכזבת שקיבלנו שיבוץ מהגן ולא ישר מהאוניברסיטה מהוועדה לקבלה לתואר שני🙂

הבנות הגדולות הופיעו במופע סיום של חוג הג'אז אליו הן רשומות. אליענה יודעת לספר לכל מתעניין (וגם למי שלא מתעניין ;-)) שגם היא הולכת ללמוד שנה הבאה חוג ג'אז. אני מתה. נראה לי שמ27.08 ועד אחרי החגים לא אפסיק לבכות מהתרגשות.

מתנצלת מראש על כמות התמונות פשוט עבר המון זמן מאז העדכון האחרון וזו הדרך שלי לתעד.

שבוע של טוב.

געגועים לבן שאבד. דמעות.

11 במרץ 2013

16 יום. זה הכל.
נשמה כ"כ גדולה בגוף כ"כ קטן ומלחמת הישרדות מתישה וכואבת שבסופה הוא הוכנע. הבן שלי. שלנו.

"…ותיק יהמו נא רחמייך,
וחוסה נא על בן אהובך,
כי זה כמה נכסוף נכספתי לראות בתפארת עוזך,
אלה חמדה ליבי וחוסה נא ואל תתעלם"
(מתוך תפילת ערב שבת, "ידיד נפש")

כמה שכואב לי. איזה ערב קשה.

במרוצת 3 השנים שעברו מאז ברוב הזמן היו תחושות "טובות", אם אפשר לקרוא לזה ככה, עם האסון שפקד אותנו בלכתו. תחושת הפחד ממה היה יוצא ממנו, תחושת האימה ממה היה קורה לנו כמשפחה ניצחה בגדול את תחושת היגון והאסון, עד השנה. זה כבר ימים רבים מאוד מאוד שאני עוסקת בשאלה- מה אם?
כאדם מאמין אני באמת מהלב מרגישה שהשאלות האלו רק מגבירות את התסכול והצער אבל אני לא מסוגלת להשתחרר מהם השנה.

יום לפני לכתו, כשמצבו רע מאוד מאוד, הצלחתי למצוא סידור לילדים הגדולים שבבית והתעכבתי בבית החולים. ידעץי. ישבתי וליטפתי אותו, שרתי, בכיתי והתפללתי. וכל הזמן הזה כבר ידעתי. מצבו היה כ"כ גרוע, המדדים כ"כ נמוכים, הוא הורדם כדי לא לסבול ובכל הזמן הזה נלחם ונלחם ונלחם.
הפצע שנפער בפניו באותם ימים דומה מאוד לחור שנפער בליבי וידעתי שכשם שאצלו זה לא ירפא כך גם אצלי זה ישאר לנצח.

כשהגיע העת ללכת ניגשתי להיפרד. ראשית הלכתי לאליענה, אמרתי לה שתרגיש טוב ושנתראה מחר. אח"כ ניגשתי אליו.
עמדתי ליד האינקובטור ולא יכולתי להסתכל עליו. המחזה היה פשוט קשה מידי. אז הנחתי את הידיים על הראש שלו ובירכתי "ישימך אלוהים כאפריים וכמנשה. יברכך ה' וישמרך. יאר ה' פניו אליך ויחונך. ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום". אמרתי לו תודה על הכל והסברתי לו שאני מבינה ושאם זה קשה מידי אז הוא משוחרר. נפרדנו בלי שאמרתי "להתראות מחר". כבר ידעתי. כי אין על תחושות של אמא.
בבוקר שלמחרת, כשכבר היינו בחניון שלפני הכניסה לבית החולים צלצל הטלפון וזו היתה המזכירה של הפגיה שביקשה להעביר לי את הסגן. ואני, שכבר ידעתי, העברתי ישר את הטלפון לירון. ירון לא היה צריך לומר דבר, כבר ידעתי.
09:15 בבוקר. בדיוק 16 יממות שלמות של נשמה זכה שעשתה תיקון עבורנו ועלתה להיות לנו מליץ יושר.
בהוודע הדבר כ"כ רווח לי שהייתי כמעט מאושרת. עכשיו אני פשוט ממאנת להינחם. כ"כ קשה לי, הדמעות זולגות, וכל מאמציי להשתלט על עצמי ולחשוב על הטוב בעצם, פשוט לא עוזרים.
אני למעשה מתגעגעת למישהו שבכלל לא הכרתי, לאמהות מסוג אחר, לחוויה שלמה ומיוחדת. מתגעגעת וכואבת ומעל הכל מצער אותי שאני כלל לא זוכרת אותו. אין לי שום זיכרון של איך הוא היה נראה כי הוא היה כ"כ חולה ופגוע ונפוח ומלא במכשירים שאין לי שום מושג בעצם איך הוא היה נראה. הבן שלי. אוי איזה קשה.

במוצ"ש לפני שהוא אבד הזמנו את המשפחה לסיום מסכת מגילה. חשבנו והאמנו בכל ליבנו שבזכות הלימוד של ירון והסיום תחשב לנו הטובה הזאת ונצא הביתה עם הילדים בריאים בתוך תקופה מסויימת. עצם החוויה של לימוד תורה לרפואת הילד שלך היא חוויה מזעזעת וקשה מעין כמותה אבל במצבנו היינו צריכים משהו להאחז בו. זה היה נורא.
בשבת האחרונה חגגנו שוב סיום מסכת, הפעם שבת, אחרי שירון השלים את המסכת במסגרת לימוד "הדף היומי". ההבדל הוא לא יתואר והגיע בהצטרפות מקרים מצמררת בדיוק באותו עיתוי. כשירון סיים את דבריו חשבתי על כמה אני גאה בו על הלימוד הקשה והאינטנסיבי הזה ואיך עומדים לו הכוחות להתמיד וחשבתי על הבן שלי שהלימוד הקודם לא עזר לו ולא עמדו לו הכוחות ועל אליענה היפה, הטובה ומעל הכל- הבריאה!- שלנו שמאותו היום הארור השתפרה משמעותית עד השחרור המיוחל, כאילו דבקה נשמתו בנשמתה והיו לגוף אחד שלחם וניצח את הכל.

ביום חמישי שלפני לכתו התדרדר מצבו מאוד. מאוד. למעשה, חייו היו תלויים על חוט השערה עד היום הנורא.
החל מחמישי האחרון אליענה חולה. זה התחיל יחסית קטן בשיעול, נזלת וכדומה וצמח לממדי ענק אתמול עת הזעיקו אותי מהגן שאגיע מהר כי היא משתעלת מאוד והשפתיים והידיים שלה כחולות. מיותר לספר מה זה עשה לי. בדהירתי המבוהלת לגן לא יכולתי להפסיק לחשוב על הצטרפות המקרים וחשבתי לעצמי שמעניין אם היא מרגישה משהו מיוחד או שונה בימים האלו. משהו של תאומים. פשוט לא האמנתי שזה קורה לי.
אחרי שלקחתי אותה מהגן (הביתה ולא לבי"ח למרות ששקלתי בהתחלה. אובחן יותר מאוחר כסטרידו וסקרלטינה) השכבתי אותה על הספה בגינה כדי שיהיה לה חם ונעים ומצבה השתפר משמעותית ואז היא הסתכלה על השמים הבהירים והמקסימים שהיו ואמרה "אני רוצה לעוף לשמים". נקרע לי הלב והדמעות….

"…וקדימה אל האופק
אל השמש הטובה
זה רחוק אבל תגיע
קצת עייף וקצת צמא לאהבה
שמחכה לך, תקטוף אותה כפרי בשל
ואז תנוח תרדם בצל

וזה הרגע
הנה באה השעה
מה תביא איתה הרוח
מה ימיס את הדממה
ויש סיבות לכל דבר
יש חלום שלא נגמר
בסוף הדרך עוד תהיה מאושר".

בן שלי יקר מאוד,
לא באמת נפרדנו כראוי. שיחררתי אותך כי זה היה הדבר הנכון אבל הצער והיגון נשארו. חשוב לי שתדע שהמשכנו הלאה עם תקווה גדולה בלב, עם משפחה קסומה- מורחבת ומצומצמת, עם חלום גדול שנופץ בכאב ונשאר כזיכרון לעד ועם אליענה אחת מיוחדת במינה שדבקה בה אותה רוח הלחימה שפגשנו גם אצלך. אין לי שום ספק שנשמתך הקטנה, המיוחדת והזכה, מרחפת מעלינו ושומרת ומחזקת ומחבקת והלוואי וגם גאה.
היה עבורינו מליץ יושר והגן עלינו. אנחנו מצידנו נעשה כל שביכולתנו לדאוג לילדים ולעצמנו ונשמור על אליענה עד שתחזרו להיפגש אחרי 120, בעז"ה.
בן שלי, לא נשכח.

"וזכני לגדל בנים ובני בנים
חכמים ונבונים
אוהבי ה' יראי אלוקים אנשי אמת
זרע קודש בה' דבקים

ומאירים את העולם בתורה
ומעשים טובים ובכל מלאכת
עבודת הבורא".

הגיגים

4 במרץ 2013

לפני ההגיגים- ביום שישי נחגג בגן של אליענה יומולדת 3 עם חברה. היה כיף. אליענה כ״כ בעניינים וכ״כ מרוצה מעצמה. שיתפה פעולה מאוד יפה והיתה מאוד מאוד נרגשת.
הכנו יום קודם את העוגה, אליענה ביקשה איזה הפתעות לקנות (בועות סבון) ובאופן כללי היה (עבורי) מרגש מאוד. זר לא יבין זאת. איפה היינו ואיפה עכשיו. אפילו היומולדת היה שונה מאשר בשנה שעברה. מאוד מאוד התרגשתי ומאוד שמחתי לראות את השינוי שחל באליענה.

בנוסף, כספר ספריה לשבת לקחנו את ״סיר הסירים״ וכיאה לילדה גדולה ומבינה אליענה מבקשת לשבת בסיר. בשישי בערב זה הצליח! גם פיפי וגם קקי. שרנו ״היא גדולה היא גדולה״ ואליענה שפכה לשירותים. גאווה של ממש.

הגיגים-
אליענה גדלה ממש ונהיה לה פה שזה לא יאומן. מקצת מהדברים אני חייבת לתעד.

1. בביקור אצל ההורים שלי בחמישי האחרון הסתבר שאליענה סופרת באנגלית! היא יודעת עד שמונה. כל מאמציי להבין מי לימד אותה עלו בתוהו. לא אני (כמובן), לא הילדים, לא מרי פופינס ולא סבים וסבתות. עוד לא שאלתי בגן אבל כך או כך מאז אני בהלם. שאלתי אותה מי לימד אותה היא אמרה- אני.
2. אליענה מספרת שמשה הקטן היה במצרים והתיבה שלו שטה בכיור (במקום ביאור 😄).
3. היום היינו בביקורת החצי שנתית במכבי דנט. פעם ראשונה בשביל אליענה. כשהגענו וקראו לנו אליענה נכנסה לחדר ואומרת לרופאה: ״קוראים לי אליענה, מתי אני?״. מתי היא נהייתה לי כ״כ ורבלית?
4. יש לנו קופסא חדשה בבית שקיבלנו. היא נכנסה לקופסא, שמה את המכסה על הראש (מצורפת תמונה) ואומרת- אני אפרוח!
5. אני מצלמת אותה והיא עושה םרצוף מצחיק אז היא אומרת לי- אני שובבה ואני משתוללת.

לסיום, ממש עכשיו לפני שהיא הלכה לישון היא עלתה על המשקל הביתי. המספר עצר על 11.4 קג. הייתי המומה. לפני בערך חודשיים היא היתה בסביבות 10.5 קג. מההלם בדקנו עוד 6 פעמים וזה אכן המספר (עם בגדים וחיתול ובכל זאת).

מצורפות תמונות.

20130304-205344.jpg

20130304-205549.jpg

20130304-205614.jpg

20130304-205801.jpg

20130304-205828.jpg

20130304-205852.jpg

20130304-205924.jpg

20130304-205948.jpg

20130304-210003.jpg

20130304-210030.jpg

20130304-210105.jpg

20130304-210210.jpg

20130304-210238.jpg

20130304-210246.jpg

י"ד באדר התשע"ג- אליענה בת 3!

25 בפברואר 2013

3 שנים. לא יאומן.
3 שנים. וואו.
3 שנים!!!

3 שנים של מסע להורות, לזוגיות, למשפחתיות.

אליענה של אמא. ילדת הקסם,
שבת פרשת "זכור" לפני 3 שנים שכבתי בביה"ח בשמירת הריון עצובה ונפחדת וידעתי עמוק בלב שאת השבת הזו לא אשכח לעולם. היה ברור שזה תחילת הסוף. מוצ"ש קראתי מגילה לבדי בביה"ח ובבוקר פורים חשך עליי עולמי ויצאתי לקראת דרך חדשה.

בשנה שחלפה מיום הולדתך האחרון משהו ניעור בי. אולי זה הכרת הטוב ואולי זה הבחירה בחיים שמושכת אותך בכל פעם למקומות שאתה לא בטוח שאתה מסוגל לחזור אליהם אחרי חוויה קשה כ"כ אבל כך או כך גמלה בליבנו ההחלטה להרחיב את המשפחה ובהודיה לה' נולדה השנה דריה שהחזירה לנו את תחושת הביטחון בדרך "הרגילה והמקובלת" אבל חידדה באופן ניכר את השוני.
בתקופה הזו של חופשת הלידה יוצא לי לחשוב עלייך הרבה. מה היה קורה אם? מה יכול להיות אחרת? איך זה להיות בשניים? האם הדברים שנראים טריוויאליים אצל דריונת היו קשים לך פיזית או רק נפשית? האם יישאר נזק עתידי חלילה שאנחנו עוד לא ערים לו? וסימני השאלה הגדולים, המטרידים רק מעצימים את התחושות כלפייך, כלפי הישגייך כלפי הדרך כולה ומחדדים באופן בולט את הנס שנהיית מי שאת למרות הכל!

במוצאי יום הכיפורים השנה, כשהתחלת סופסוף ללכת לבדך ואת בת שנתיים ושבעה חודשים, הבנתי פתאום. "מה רבו מעשייך ה'". מקילו (וקצת) של ילדה כחולה ומונשמת "צמחה" לנו ילדה בריאה ומאושרת ואני מסתכלת בך בכל יום ולא מאמינה. רק מי שממש "היה שם" וראה אותך נאחזת בטפרייך כדי להישאר, כדי להתחזק, כדי להתגבר, כדי לנצח! יכול להבין את התחושה המיוחדת שיש לאמא שבתה הגיעה לגיל שלוש אחרי יותר משנתיים וחצי של מתח וחרדות אינסופיות.
לימדת אותנו שיעור חשוב בסבלנות, שיעור חשוב באמונה ובעיקר שיעור חשוב בהכרת הטוב.

"והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם".

בסיומה של שלישית לחייך ובפרוש עלייך השנה הרביעית אבא ואני רוצים לאחל שתוסיפי וותחזקי ותתברכי ותשפיעי עלינו מרוב טובך ומשפעת אורך מתוך המתיקות הבלתי נגמרת והשאיפה הבלתי מתפשרת לעשות הכל יותר טוב מכולם ובקצב של כולם, גם כשזה קשה מאוד.

אליענה אהובה מאוד, תודה. על השיעור החשוב בסוגיית "מהי אהבת אם", על השיעור החשוב ב"מהי גבורה וגדלות רוח" ובאופן מיוחד על הדרך.

אוהבת אותך,
אמא.

מוקדש לך באהבה גדולה-
http://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=92&wrkid=18571

"לוחמת"/ אייל גולן

מספרים עלי שאני קצת השתניתי
ואומרים שאיבדתי את התמימות
לו רק ידעת את הדרך שעברתי
כדי למצוא לי איזה רגע של שלמות

ולפני עומד אדם שמתבונן לו
ומחפש את השינוי שחל עליו,
ולא מוצא דבר מוזר שהשתנה בו,
חוץ מהצבע שהחזרת לו ללחייו.

ויש לי חשק לפעמים, לצעוק חזק אל העולם
על מי את בשבילי, ומה שאת נותנת,
ויש לך כוח של צבא שלם, אחת נגד כולם
וזה עושה אותך למה שאת לוחמת

אז מספרים עלי שאני קצת השתניתי
וזה נכון כי החיוך שב אל פני,
פינה שקטה אני אצלך מצאתי
את לי הכל את לי בחירת אהבותי.

ויש לי חשק לפעמים, לצעוק חזק אל העולם
על מי את בשבילי, ומה שאת נותנת,
ויש לך כוח של צבא שלם, אחת נגד כולם
וזה עושה אותך למה שאת לוחמת

ויש לי חשק לפעמים, לצעוק חזק אל המרומים
במה זכיתי ששלח אותך אלי
את הסיבה שהחיים שלי כבר לא אותם חיים,
מהרגע שחדרת אל תוך חיי

ויש לך כוח של צבא שלם, אחת נגד כולם
זה עושה אותך ומה שאת לוחמת

20130225-020442.jpg

20130225-020500.jpg

20130225-020529.jpg

20130225-020547.jpg

20130225-020611.jpg

20130225-020638.jpg

20130225-020701.jpg

20130225-020724.jpg

20130225-020738.jpg

20130225-020758.jpg

20130225-020813.jpg

20130225-020825.jpg

20130225-020852.jpg

20130225-020909.jpg

20130225-020923.jpg

20130225-020942.jpg

20130225-021010.jpg

20130225-021041.jpg

20130225-021120.jpg

20130225-021141.jpg

20130225-021158.jpg

20130225-021217.jpg

20130225-021234.jpg

תספורת ראשונה

18 בפברואר 2013

אליענה, הפגית הקסומה הפרטית שלי, נולדה קרחת.
לא הקרחת הרגילה "המשעממת" של שיער משי שדבוק לקרקפת שיש אצל רוב התינוקות. לא הקרחת שהיתה אצל ילדיי הגדולים. קרחת של ממש.

במשקל של 1030 גרם (ואח"כ אפילו פחות) לא רק שלא היה לאליענה שיער אלא נדמה היה שאפילו אין נקבוביות שמהן יצמחו לימים השערות. העור שעטף את הכדור הגדול (עד כמה שהוא יכול להיות גדול אצל פגים) שנקרא הראש היה דומה יותר לשקית ניילון מקומטת ודקיקה ואלמלא העובדה שהיו לי כבר ילדים גדולים שנולדו קרחים לא הייתי מאמינה שיצמחו לה שערות לעולם.

בכל מקרה, עם הזמן שחלף והתחזקות הילדה צמחו להן לאיטן שערות של זהב על הראש המתוק של אליענה. השערות צמחו מצחיק ונוצר זנב ארוך מאחור ומעט מאוד בשאר הראש. החזקתי את עצמי בכוח אבל היום אחרי שכרמלי ביקשה שאספר אותה אז החלטתי שזה זמן טוב לספר (בקטנה אבל בכל זאת מרגש) ו"יישרתי" את הפריזורה. אז קצת שיער ירד אבל החמידות לגמריי נשארה!

מצורפות תמונות אינספור מהשגרה, מהתספורת, מטיול בדרום לראות פריחת כלניות וממדידת תחפושות לקראת פורים.

פוסט יומולדת חגיגי בפורים🙂

חג שמח!

20130218-230521.jpg

20130218-230716.jpg

20130218-230759.jpg

20130218-230838.jpg

20130218-230914.jpg

20130218-230951.jpg

20130218-231108.jpg

20130218-231145.jpg

20130218-231224.jpg

20130218-231324.jpg

20130218-231345.jpg

20130218-231433.jpg

20130218-231519.jpg

20130218-231604.jpg

20130218-231625.jpg

20130218-231638.jpg

20130218-231657.jpg

20130218-231726.jpg

20130218-231738.jpg

20130218-231748.jpg

20130218-231803.jpg

20130218-231815.jpg

20130218-231833.jpg

20130218-231903.jpg

20130218-231929.jpg

נרשמים לגן עיריה!

24 בינואר 2013

וכל מילה נוספת מיותרת.
האושר, ההכרה, הצעד הגדול לחיים שלמים, מלאים ונורמליים- בעז"ה- לא הצליחו לעצור את ההתרגשות בהגיעי לרשום את הפג הפרטי שלי לגן עיריה.
אומנם, לפני שבועיים נכנסה אליי מישהי הביתה ואומרת לתינוקת שלה (בת שנה וארבעה חודשים, כן?) "איזה יופי יש לך כאן חברה בת גילך":-/ אבל אם הייתי כותבת ספר על משפטים הזויים ששמעתי מאז לידת אליענה המצב היה רע אז כנראה אליענה תהיה "הילדה הכי קטנה בגן" אבל אני מקווה שהגנים של הגובה יממשו את מרבית הפוטנציאל שלהם ולבסוף אליענה תגדל קצת, בעז"ה.

אז נרים כוס יין לחיי חיים בריאים יותר!

תמונות להגברת הנחת.

20130124-112114.jpg

20130124-112138.jpg

20130124-112200.jpg

20130124-112221.jpg

20130124-112243.jpg

20130124-112317.jpg

20130124-112348.jpg

20130124-112410.jpg

20130124-112427.jpg

20130124-112447.jpg

20130124-112514.jpg

20130124-112535.jpg

20130124-112551.jpg

20130124-112613.jpg

20130124-112631.jpg

וידוי ופרידה

29 בדצמבר 2012

אליענה חולה. יותר נכון כבר לקראת הסוף אבל הייתה חולה.
אחרי שבועיים של שיעולים, חום (לא גבוה לסירוגין), נזלת (שקופה) ושאר ירקות, נכנעתי ביום ראשון והחלטתי שאולי כדאי לקחת אותה לרופא. לא ביקרנו אצלו בגין מחלה מלפני שנה (חורף שעבר. שונאת חורף!😦 ). מאז הוא ראה אותנו פעמיים- אחת לפני חצי שנה כשבאתי לבכות אצלו שאליענה לא הולכת ולהטיח כלפיו שהוא מפספס משהו- הוא וכולם! (מסכן. מזל שהוא כזה תותח ואמר לי שאני מבלבלת את השכל…🙂 ) ובפעם השניה לפני שבועיים כשהגענו לפגיה לחלוקת סופגניות. אז הוא כבר ראה את אליענה הולכת ועכשיו הוא התרשם מאיך שהיא מדברת. במילה אחת הוא הגדיר- וואו!

אליענה סיפרה לו איזה קבוצה היא אוהדת (מכבי- למי שחושב שאפשר משהו אחר בכלל), באיזה צבע הם משחקים, מי שיחק מספר 8 (אבי נימני למי שלא מעודכן), איך אבא קורא לה (גביע אירופה למי שפיספס את הפוסט שעסק בזה) וכו'. הוא היה המום.

אחרי בדיקה גופנית שארכה 20 שניות אובחנה "דלקת ריאות"😦. לשמחתי הוא היה מוכן לקחת אחריות על האבחנה ולא טירטר אותנו בצילומי ריאות ושות'. בתמורה יצאנו עם אנטיביוטיקה (לראשונה מאז הפגיה- שאז היינו כידוע מעבדה שלמה לכימיה!!!! כבוד!) ואינהלציות. אליענה המותק התנהגה למופת כל הזמן וגם אח"כ בעת מתן האנטיביוטיקה והאינהלציות. עד כדי כך שהיא אוהבת את זה עד שהגענו למצב שהיא מבקשת להחזיק לבד (תמונות מצורפות לעדות). איך אמרה לי חברה מהפגיה? שרוטה🙂

עכשיו לעיקר:
ביום שלישי האחרון, ה25.12.2012, קיימנו מפגש פרידה מהפיזיותרפיסטית.
בזמנו- כששוחררנו זמנית- ביקשו ממני להתקשר אחרי שהיא תתחיל ללכת כדי שאגיע למעקב ולקבלת טיפים לתגבור. חיכיתי בסבלנות שתתייצב ההליכה שלה ולפני כמעט חודש התקשרתי לספר שהיא הולכת בשעה טובה ואנחנו מוכנים ומזומנים להגיע. ההתרגשות (אצלי) היתה גדולה וביום שלישי הגענו. בהתחלה, כמובן, אליענה לא שיתפה פעולה ואחרי כמה דקות היא הפשירה והיה נפלא. חלצנו נעליים, הורדנו מכנסיים והפיזיו הסתכלה. כעבור 5 דקות היא אמרה לי שאין לה מילים- הילדה הולכת כמעט בלי להשתמש בידיים כשיווי משקל (בהתחלה השתמשה המון), מניחה בתחילה את העקב ואח"כ את שאר כף הרגל, לא נועלת ברכיים, שיווי משקל מלא. אין מילים לתאר את האושר. פשוט אין מילים. בגדול אנחנו משוחררים באופן מלא וסופי אלא אם נחליט שאנחנו רוצים לבוא לקבל טיפים בעוד שנה- שנתיים על תרגילים לשיפור הריצה/ קפיצה. אליענה ניגשה לתת לה את המכתב והמתנה שהכנו בשבילה ולמרות ששיחקתי אותה פוקר- פייס ההתרגשות היתה עצומה. קשה לתאר במילים. האמת? לאורך תקופה מאוד מאוד ארוכה לא האמנתי שאגיע למצב הזה ומכאן הסיבה שהייתי כ"כ נסערת מעניין ההליכה.

לפני שבועיים סיפרתי לירון את שהיה סגור בליבי לאורך השנים מאז לידתה של אליענה.
בחיזיוני לאחר הלידה היה עתיד לא מזהיר. לא הצלחתי לראות את הבן בשום תמונה שדימיינתי- ואכן, כידוע, הוא אבד לנו כעבור 16 יום. הדבר השני היה שראיתי את ירון יושב בגינה והילדים מסתובבים סביבו במעגלים. את התינוקת שרק נולדה לנו אז- שלימים נקראה אליענה- ראיתי מסתובבת עם הליכון😦
מעולם לא סיפרתי על זה לאיש מהפחד הנורא שאם אדבר על זה חלילה בסוף זה יקרה. התחושה היתה כ"כ קשה שלאורך השנים אליענה ידעה לפרוט לי היטב על המיתרים הרגישים ומתחה את החבל עד קצותיו עד שלבסוף נשלם העניין.
תחושת הפרידה מהפיזיותרפיסטית כשהכל תקין אחרי כ"כ הרבה תחושות קשות לאורך תקופה כ"כ ארוכה אוצרת בתוכה תחושות מאוד מיוחדות ומרוממות.

זה אושר גדול מאוד עבורי לטעות. מאוד.

מצורפות המון תמונות- מהתחרות של כרמלי בנבחרת התעמלות מכשירים, תמונות של אליענה עם אחד האחיינים המתוקים שלי מנסה לחייך כמוה ״עם העין״, מחגיגות יום ההולדת למרי פופינס, אליענה עושה לעצמה אינהלציות ועוד.
שבוע טוב ומבורך.

20121229-194242.jpg

20121229-194311.jpg

20121229-194340.jpg

20121229-194402.jpg

20121229-194415.jpg

20121229-194442.jpg

20121229-194454.jpg

20121229-194514.jpg

20121229-194542.jpg

20121229-194553.jpg

20121229-194614.jpg

20121229-194627.jpg

20121229-194848.jpg

20121229-194901.jpg

20121229-194919.jpg

20121229-194941.jpg

20121229-194950.jpg

20121229-195005.jpg

20121229-195013.jpg

20121229-195022.jpg

20121229-195035.jpg

20121229-195051.jpg

20121229-195104.jpg

20121229-195113.jpg

20121229-195126.jpg

חנוכה תשע"ג

11 בדצמבר 2012

מזמן לא כתבתי. אולי נהייתי פולניה והתחלתי לקטר שאין לי זמן ואולי פשוט באמת אין לי זמן אבל עובדתית- אין לי זמן! מאוכזבת מעצמי שזה המצב למרות שאני בחופשת לידה אבל מהצד השני זה מה יש ועם זה ננצח. מימיי עוד לא הייתי כ"כ עסוקה בלא לעשות כלום😦

;

אליענה פורחת. האמת, אנחנו יחד איתה.

אני לא יכולה להסביר במילים עד כמה הלב מתרחב לראות אותה הולכת בכל פעם. יש בי מעין תחושת ניצחון. עכשיו, כשניצחנו גם את הקרב הזה, אני מרגישה בנוח לומר שבמובן מסויים ניצחנו את המלחמה כולה. מצד שני, היום יותר מאי פעם נצבט לי הלב על כל זוג תאומים שעובר מולי או על המחשבה האחרת של "מה היה יכול להיות אם…" דווקא עכשיו כשהכל נראה יחסית טוב קשה לי שלא לחשוב על המצב. כאילו התפנה לזה פתאום מקום אצלי להתאבל. לא קל.

;

בכל מקרה, אליענה באמת בובה. הולכת המון, מדברת המון ואוכלת בכמויות שאני לא מצליחה לתאר אפילו. הילדה פשוט מטחנה. מאידך, נעליים אי אפשר למצוא לה בחנויות כי היא נועלת 21 בימים שהיא גבוהה, ארוכה ועל עקבים😉 ושוקלת 10.5 ק"ג בימים שאנחנו שמים לה משקולות בכיסים… מניאטורה.

;

היינו באילת לסופ"ש ארוך עם כל הילדים. לפני הנסיעה עוד הספקתי להתראיין בתוכנית הבוקר של אברי גלעד. זה מוזר, משונה ומביך לראות את עצמך אח"כ בהקלטות של התוכנית, במיוחד לאור העובדה שמיד יש לי מלא ביקורת על איך הייתי ואיך נראיתי, אבל אם זה יעזור למישהו, אפילו אחד, אז דיינו.

באילת היה כיף. מושלם. אליענה היא כ"כ בחבורה עד כדי העובדה שהיא עשתה איתנו את כל הפעילויות (גם המשונות), מספרת בהתרגשות על החוויות ומעל הכל אכלה שפשוט זה לא להאמין.

באחד הערבים באילת קנינו לילדים בסוף מקופלת עם חלב חם וקצפת. אליענה עמדה מעל הבנות וצרחה עליהן בכל פעם שהם העיזו לשתות. ילדה דרדס, עוד לא בת 3, צועקת בקניון כמו משוגעת על האחיות הגדולות שלה "לא לקחת. זה שלי!" אם לא היינו קרועים מצחוק על הרצפה היינו מחנכים אותה אבל זה פשוט לא אפשרי. בטח לא כשמדובר על אוכל.

ערב אח"כ ישבנו לאכול במסעדה בשרית. הילדים קיבלו לאחר כבוד מנות ילדים (המבורגר, שניצל וכו') ואנחנו סטייקים- אני MR (מידיום רייר) וירון הפעם הזמין R (רייר). מיותר לציין שאליענה התחילה לאכול את מנת הילדים שלה רק אחרי שסיימה לאכול את הסטייק של ירון (בעזרתו כמובן). כל זמן שהיה מונח על הצלחת של ירון סטייק (אפילו שהוא רייר!!) היא לא הסכימה לגעת במנת הילדים. חשבנו שאנחנו מתים. קרניבורית.

בערב האחרון עצרנו בדרך הביתה לקפה ועוגה. שתינו, אכלנו (מה שאליענה הסכימה שנטעם כי בגדול היא אכלה הכל), נהנינו. כשנגמרו העוגות אליענה ביקשה עוד. אמרנו לה שנגמר. היא הסתכלה עליי, משכה בכתפיים ואמרה: "נקנה"!!! חצופה.

בפעילויות היא היתה כוכבת. נהנתה מעיר הקרח, נהנתה מהים והבריכה, נהנתה מהשייט אבל הכי נהנתה מהמצפה התת ימי.

;

היתה בגן מסיבת חנוכה. באופן דומה לילדיי האחרים לא נרשמה כל התנגדות והילדה השתתפה למופת במסיבה גם אם לא בהתלהבות אדירה. הפער בינה לבין ילדי הגן באופן פיזי עדיין מאוד בולט. גם בפן המוטורי הגס יש הבדל מהותי לאור העובדה שהם הולכים כבר שנתיים והיא רק חודשיים (הם קופצים, היא עוד לא. הם רצים, היא עוד לא. הם מסתובבים, היא בקושי) וכו' א- ב- ל מדובר על שינוי כ"כ גדול לעומת שנה שעברה אז, באופן טראומטי, זכורה לי אליענה כילדה שיושבת וצופה במסיבה ולא כ"כ משתתפת כי היא עוד לא הלכה. ההבדל הוא כ"כ גדול שזה ממש מחמם את הלב.

;

חזרנו לשניידר. היינו בפגיה לחלוקת סופגניות. למעשה, זאת הפעם הראשונה שאני מגיעה זקופה, נינוחה "להשווצה". בכל הפעמים הקודמות עם אליענה היא היתה עוד קטנה יחסית, מבינה פחות כמובן וגם סחבה איתה עיכובים בולטים שגם אם בסה"כ הייתי מרוצה הביקור עדיין היה מהול בדאגה ובקושי. הפעם, ההגעה היתה כ"כ חווייתית ושונה. ממש מאושרת. אליענה ידעה שאנחנו נוסעים לפגיה לחלוקת סופגניות ושמחה מאוד. הסברתי לה ששם היא היתה אחרי הלידה ויש שם תינוקות קטנים.

הרופאים התלהבו נורא, האחיות התלהבו נורא (מי שהיה לה זמן להתייחס. מסכנות. מלאות עבודה. הפגיה עכשיו מפוצצת) ובעיקר אליענה התלהבה נורא וביקשה לראות כל הזמן "תינוק קטן". מה שהעכיר את האווירה היתה העובדה שאליענה קמה באותו הבוקר מנוזלת (נזלת של בוקר שעברה כמובן אחרי שיצאנו מהפגיה) ולכן הרופאים שידלו אותנו לצאת די מהר החוצה. האמת, התבאסי מזה רצח. גם מהמחשבה שדווקא באותו יום היא החליטה לקום עם נזלת וגם מהמחשבה שבטח בפגיה בטוחים שאנחנו כאלו חסרי אחריות שבאנו איתה כשהיא מנוזלת. לכו תסבירו שזה סתם נזלת של בוקר.. אוף.

מה שהיה מדהים זה שהיא הרגישה נורא "בבית" נורא ביקשה לראות "תינוק קטן" אפילו שלא היה אפשר וגם שעל כל תמונה שתלויה במסדרון היא צעקה "הנה אליענה"….

;

דבר אחרון, בשעה טובה התקשרתי לקבוע "פגישת פרידה" עם הפיזיו לעוד שבועיים בערך. האמת?! די מרגש. זה יסגור איזו מזוודה שהייתי שמחה להטיל הרחק ועמוק בתוך מצולות הים.

עוד דבר אחרון, סופסוף הסתיים לפני שבוע באופן רשמי עניין החדר החדש של יונתן ודריוש נטשה לפני יומיים את העריסה בחדר שלנו לטובת מגורים משותפים עם אליענוש בחדר. אליענה הפכה באופן רשמי ל"אחות גדולה ממש" וישנה במיטת נוער בחדר משותף עם דריה. זה מקסים באופן מיוחד ומוזר באופן שמעורר את הדעת.

וממש ממש אחרון, הייתי היום עם אליענה ב"מותק של פסטיבל". רק אני ואליענה. לדעתי לא הלכתי איתה לבילוי איכותי רק שתינו מעולם (אם לא סופרים את ה"בילוי" 10.5 שבועות בפגיה). איזה כיף! היא כ"כ נהנית וכ"כ ניכר עליה האושר והכיף. היא שיתפה פעולה, צחקה וידעה לספר אח"כ לגדולים מה היה וכמה היא נהנתה. קסם של ילדה.

;

חנוכה שמייח. שיהיה לכולם אור.

;

מיליוני תמונות מצורפות.

20121211-003249.jpg

20121211-003341.jpg

20121211-003428.jpg

20121211-003458.jpg

20121211-003533.jpg

20121211-003603.jpg

20121211-003631.jpg

20121211-003654.jpg

20121211-003759.jpg

20121211-003854.jpg

20121211-003922.jpg

20121211-003958.jpg

20121211-004047.jpg

20121211-005055.jpg

20121211-005113.jpg

20121211-005155.jpg

20121211-005227.jpg

20121211-005252.jpg

20121211-005310.jpg

20121211-005324.jpg

20121211-005335.jpg

20121211-005416.jpg

20121211-005443.jpg

20121211-005508.jpg

20121211-005528.jpg

20121211-005551.jpg

20121211-005611.jpg

20121211-005634.jpg

20121211-005657.jpg

20121211-005715.jpg

20121211-005730.jpg

20121211-005750.jpg

20121211-005829.jpg

20121211-005845.jpg

20121211-005856.jpg

20121211-005918.jpg

20121211-005936.jpg

20121211-005946.jpg

20121211-010006.jpg

20121211-010026.jpg

20121211-010040.jpg

20121211-010103.jpg

20121211-010118.jpg

20121211-010129.jpg

20121211-010146.jpg

כינים, קקי ראשון בסיר ועוד

3 בנובמבר 2012

עדכונים הרבה אין. אליענה מותקית ונהנית מהחיים, מההליכה ומהעובדה שהיא היתה (ותשאר?!) הנסיכה שלנו.

בימים שחלפו הספקתי לחגוג יומולדת והילדים הכינו לי (באדיבותה ובניהולה של מרי פופינס האחת והיחידה) עוגה טעימה עיהמ. היה כיף. עם האחיות שלי וההורים שלי יצאתי לערב בנות (+ אבא שלי🙂 ) והיה מושלם. בקיצור, כיף.

;

בבית עולם כמנהגו נוהג ואני בסה"כ על ענן. החגים הסתיימו, הילדים חזרו לשגרה ואני התחלתי את חופשת הלידה וכפועל יוצא מזה סיימתי את הכסף:-/

;

בכל מקרה קצת על אליענה,

לפני שבוע אמרה לי מרי פוםינס שהיא ראתה את אליענה מגרדת בראש ובבית מצאה לה כינה 1 (בלבד). מי שמכיר אותי יודע שזה הדבר המזעזע ביותר בערך שאני יכולה לצפות לו וברגע שנודע לי (כי אני ממש לא ראיתי שום סימן מקדים) הייתי מוכנה עלי קרב. לשמחתי, לא דובים ולא זבובים, כלומר זה פשוט קפץ מאחד הילדים בגן (גם זה שאף אחת מהבנות האחרות בבית לא סבלה מזה מחזק אותי כי אחרת היה כאן שמייח). כשהבנתי שהכל בסדר התפניתי לשמוח מזה כי זה מרגיש כ"כ כיף "לדאוג" מצרות מהסוג הזה. פשוט צרות של ילד נורמלי.

;

בנוסף, אליענה לא מוכנה להיגמל מהחיתול ואני לא לוחצת כי כבר הבנתי שהיא עושה את הדברים כשטוב לה. מצד שני היא כבר למעלה מחצי שנה מודיעה בכל פעם (או כמעט) כשיש לה פיפי או קקי אז את הרעיון היא כנראה מבינה… הגננת, שלא אוהבת לוותר לה, ביחד עם מרי פופינס מאמינות בה ומנסות בכל זאת וכבר היו כמה תקריות של פיפי בסיר במהלך היום בגן- כך מדווחת הגננת. תקרית של קקי- שגרר כמובן שירה עזה של "היא גדולה היא גדולה היא גדולה"- התרחשה אצלנו בבית. תמונה למטה🙂

במקביל, אליענה עברה לישון במיטת נוער (בינתיים המיטה הנפתחת של יונתן עד לסיום העניינים עם החדר של יונתן ולמעברו לחדר החדש). היא עושה לנו בי"ס ויוצאת מהמיטה לחדר של הבנות הגדולות ומשגעת אותם. ככה כמה פעמים עד שהיא נרדמת. כשאנחנו מעירים לה היא מתגלגלת מצחוק. בינינו אנחנו מחייכים כי זה קורע.

;

דבר אחרון, אליענה נהייתה ממזרתה לא קטנה ועכשיו הגיעה אל הגיל שהיא אומרת "אורטל" במקום אמא. אצל הילדים הגדולים תמיד הערתי אבל אצלה זה כ"כ חמוד שאני פשוט לא מוכנה להגיד כלום ומחכה שיעבור. פשוט מתוק באופן מושלם.

;

מצורפות טונות של תמונות בכללם תמונה של איך ירון נועל נעליים לאליענה, מסיק זיתים שעשינו בעץ זית שלנו והנאה מעונת הסופגניות🙂

;

שבוע מבורך.

20121103-212600.jpg

20121103-212643.jpg

20121103-212721.jpg

20121103-212751.jpg

20121103-212811.jpg

20121103-212900.jpg

20121103-212932.jpg

20121103-212948.jpg

20121103-213057.jpg

20121103-213128.jpg

20121103-213153.jpg

20121103-213225.jpg

20121103-213448.jpg

20121103-213510.jpg

20121103-213529.jpg

20121103-213555.jpg

20121103-213625.jpg

20121103-213702.jpg

20121103-213723.jpg

20121103-213820.jpg

20121103-213839.jpg

20121103-213927.jpg

20121103-214006.jpg

20121103-214027.jpg

20121103-214043.jpg

20121103-214110.jpg

20121103-214123.jpg

20121103-214223.jpg

20121103-214242.jpg

20121103-214256.jpg

20121103-214320.jpg

20121103-214434.jpg

20121103-214444.jpg

20121103-214456.jpg

20121103-214503.jpg

נעליים ראשונות!

9 באוקטובר 2012

חוויית ההורות אצל אליענה מרגישה לי תמיד כמו "לידת ילד ראשון". הכל כ"כ מיוחד ומרגש ומקבל משמעות שונה וגדולה.

אז, ערב שמחת תורה, אחרי שראיתי שאליענה מתמידה בהליכה ולא חזרה לזחול, לקחתי אותה עם 3 אחיה הגדולים והלכנו לקנות לראשונה נעליים (הזוגות הקודמים היו ירושות מהבנות הגדולות). היה חוויה מרגשת ומיוחדת ואליענה וכל הילדים הגדולים התלהבו נורא.

הבשורה הטובה היא שאליענה נראית קצת כמו "השפן של אנרג'ייזר" ויעידו כל אלו שראו אותה במהלך סוכות. היא יושבת רק בשביל לאכול בכל שאר הזמן היא הולכת מקצה לקצה (לא תמיד עם מטרה🙂 ) כאילו כדי לחפות על הזמן שאבד…

הבשורה הרעה היא שמצאתי ממה אני יכולה לדאוג עכשיו. הנעליים שנרכשו הם במידה 21 וגם הן אפעס קצת גדולות- מזכירה, הילדה בת שנתיים ושבעה חודשים!!! כלומר, אני מתחילה לחשוב עכשיו שהיא פיצית (10.3 ק"ג ו85 ס"מ על עקבים ;-)) ואולי… אבל בשלב זה אני נותנת לדאגות שלי קצת לנוח- בכל זאת הם עבדו קשה עד עכשיו, ואני אתפנה לזה בהמשך.

בינתיים, כיף. ממש כיף.

תודה לאל.

אחרי החגים שמח.

תמונות של ההולכת ומחוויית הרכישה מצורפות.

20121009-014220.jpg

20121009-014236.jpg

20121009-014257.jpg

20121009-014318.jpg

20121009-014332.jpg

20121009-014344.jpg

20121009-014358.jpg

20121009-014430.jpg

20121009-014452.jpg

20121009-014507.jpg

20121009-014523.jpg

20121009-014544.jpg

20121009-014555.jpg

20121009-014610.jpg

20121009-014619.jpg

20121009-014635.jpg

20121009-014651.jpg

20121009-014700.jpg

20121009-014708.jpg

20121009-014716.jpg

20121009-014725.jpg

20121009-014732.jpg

20121009-014747.jpg

20121009-014753.jpg

20121009-014806.jpg

20121009-014813.jpg

20121009-014823.jpg

הולכת!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

27 בספטמבר 2012

אי אפשר להסביר את האושר וכל מילה מיותרת. בגיל שנתיים ושבעה חודשים! איזה אושר.
ובכל זאת, רק שתתרשמו מכמה שהילדה גאון ומה בדיוק קרה-
כבר כמה ימים שאליענה הולכת עם העגלה המעפנה (שהופיעה בתמונות בפוסט הקודם) והיא יותר תומכת בעגלה מאשר נתמכת בה. בנסיבות אלו התחלתי להפנים שיש סיכוי שהדברים יסתדרו והיא צריכה פשוט זמן והמון בטחון ודרבון.
בגן שלה, הגננת המקסימה סיפרה לנו שלפני שבוע כשהיא עמדה לבד היא העמידה את כל ילדיי הגן במעגל סביבה (30 ילדים!) והם שרו לה ״היא גדולה, היא גדולה, היא גדולה״. אנחנו התלהבנו מהרעיון ועשינו גם בבית בכל פעם שהיא ניסתה או כשהיא עמדה לבד. מעודדת מתשומת הלב המוגברת (אליענה יו נו…) היא התחילה לעשות את זה בתדירות גבוה והולכת.

ביום כיפור אחרי תפילת ״כל נדרי״ יצאנו עם הילדים להסתובב בשכונה (כמו כולם) כי הרי אין מה לעשות או לאן למהר. בכל מקרה את בטחון הארוך הזה אליענה עשתה כשהיא אוחזת בעגלה הצ׳וקומוקו. לזכותה יאמר שרוכבי האופניים או הכלבים שחלפו במהירויות שיא לידה לא גרמן לה לבהלה.
בכל מקרה בשלב מסויים אמרתי לירון שנראה שהיא סתם צריכה להחזיק משהו ולא משנה מה אז פשוט לקחנו את העגלה ונתנו לה לקחת את הכלבה עם הרצועה. באופן מפתיע זה עבד והיא הלכה איתה 2 צעדים עד שהכלבה התלהבה והחליטה לדהור קדימה🙂
מעודדים מהניסיון המוצלח עשינו בבית תרגיל קטן ואליענה הלכה לבד 2 צעדים, קלטה, וחזרה לזחול. לא לחצנו יותר.

הבוקר בתפילה היא טיילה המון עם העגלה, עמדה המון לבד, טיפסה וכו׳ והיתה לי הרגשה שייתכן והיא כבר בשלה לנסות ממש ללכת אבל החלטתי לא ללחוץ אלא רק לנסות בעדינות. כשהסתיים הצום ומעט התאוששנו ירון יצא לבנות סוכה ואני ישבתי עם הילדים בחוץ ליד ושידלתי אותה ללכת. זה עבד!!!! ומאז היא לא מפסיקה! שעות. לא יאומן. הולכת מקצה לקצה, מילד לילד, ממני לירון. אפילו פיפה (הכלבה) משכה אותה בשמלה והיא לא התרגשה ולא נפלה. איזה אושר.

נראה לי אני אקנה לה מחר נעליים (למרות שיש לה בערך 300 זוגות נוספים) רק בשביל ההרגשה מרוממת הרוח לקחת ילד הולך לחנות נעליים למדוד🙂

״אודך כי עניתני ותהי לי לישועה.. זה היום עשה ה׳ נגילה ונשמחה בו״!

איזו פתיחה של שנה חדשה. הלוואי ויהיו רק בשורות טובות. קשה לתאר את תחושת האושר שלי ושל ירון. אנחנו לא מצליחים למחוק את החיוך… תודה לאל.

מצורפים סרטונים כעדות לפלא.

גמר חתימה טובה ושנה מלאה בבשורות טובות.

20120927-013741.jpg

20120927-013751.jpg

בין כסה לעשור תשע"ג- ערב יום כיפור- "דרשו ה' בהמצאו, קראוהו בהיותו קרוב"

24 בספטמבר 2012

ילדתי. שבוע 39+3. בת קסומה במשקל לידה של 3,316 גרם. ורודה ונושמת לבד. 4 דקות ארכה הלידה שהתחילה על מיטת המסדרון והסתיימה בדיוק כשעברתי למיטת חדר הלידה. קסם. ובכל זאת החוייה זכורה לי בעיקר כמעין חוויה חוץ גופית כאילו "ליבי במזרח ואנכי בסוף מערב". הייתי מאושרת אבל לא שטופת אדרנלין, הייתי רגועה אבל לא נינוחה לגמריי, הייתי נוכחת אבל לא רק שם. כשהגיעו הילדים לבקר לא יכולתי להפסיק לחשוב על אליענה ועל הילדים הגדולים שחוו מציאות כ"כ אחרת- כל אחד בדרכו- לאחר לידת אליענה והיו צריכים להמתין 10.5 שבועות…

ההדחקה שהחלה בתחילת ההריון המשיכה גם במהלך הלידה, האשפוז הקצרצר אח"כ והימים הראשונים בבית. במובן מסויים אני עוד לא לגמריי מעכלת.

בכל 48 השעות שהייתי מאושפזת לאחר הלידה רק חיכיתי שתבוא אחות/ אח/ רופא וכו' ויגידו שמשהו השתבש. חס וחלילה לא משהו גדול או דרמטי אבל אפילו קטן ביותר- ולשמחתי זה לא קרה. חשבתי שיעכבו אותי בשחרור מסיבה כלשהי, תהיה קטנה ככל שתהיה, אבל זה לא קרה. אפילו כשהשתחררנו הביתה אחרי שהילדים התרוצצו סביבנו בהלצות של שמחה ואושר עליתי להתרחץ ותוך כדי אני אומרת לירון שמוזר שמחר אני חוזרת לעבודה, למרות שכאמור אני ממש לא. פשוט ככה חשתי ואלו המילים שנפלטו לי מהפה. עוד לא השלמתי עם זה שהמתח, העצבים והחששות הגדולים חלפו בכל מה שנוגע להריון והחזרתי לעצמי את החוויה השלמה והמיוחדת של לידת ילד במועד.

דריה. איזה שם קסום- דריה. מקום מגוריו של ה' וגם אבן טובה מאוד.

אליענה, כהרגלה, מקבלת את השינוי באופן שמאפיין אותה. אדישות מוחלטת. כך היה בהתחלה בכל אופן. דריה היתה אוויר עבורה- היא לא הזיקה לה ולא הציקה לה היא פשוט התעלמה מקיומה- עד כאן יחסית צפוי. מה שמדהים הוא שכשנפל לה האסימון היא אוהבת את דריה מאוד, משחקת איתה וכל הזמן מסתובבת בבית ומחפשת אותה. ממש כיף🙂

קצת על אליענה.

ביחס ישר לסוף ההריון ואח"כ ללידה יצא "ששיחרתי" קצת את אליענה מהמתחים שלי בנוגע להליכה שלה. אומנם דאגתי (ועודי דואגת כמובן) בשאלה מה יהיה ומתי אבל לא היה לי ממש זמן "להטריף" את אליענה. ייתכן שזה קשור וייתכן שלא אבל חלו התקדמויות משמעותיות בשבועות האלו.

בתור התחלה אליענה עומדת לבד. הסבר- היא לא נעמדת לבד במרכז החלל אלא היא נתמכת במשהו ואם היא לא שמה לב או אפילו ביומיים האחרונים כשמבקשים ממנה היא ממש מרימה את הידיים בעצמה ועומדת לבד בלי להשען על כלום (תמונות לעדות מצורפות).

דבר נוסף ומרשים לא פחות- אליענה הולכת עם עגלה של בובה. לא כזאת מהכבדות המשוכללות שיש היום בחנויות אלא הכי פושטית כמו של פעם שיש בכל חנות והיא קלה ומתקפלת. את העגלה קניתי בזמנו בעצת הפיזיו שאמרה שאם היא רוצה להתמך במשהו רק כדי שירגיש לה בטוח אז אפשר לתת לה משהו קל שהיא תחשוב שהיא נעזרת אבל בעצם תצטרך לעשות את כל העבודה לבד וגם תשתפר לה היציבה. אז אכן אליענה מסתובבת עם העגלה בימים האחרונים וגומעת מרחקים של פסיכית. גם בגן היא כבר יומיים לא זוחלת בכלל אלא מסתובבת עם עגלה דומה.

יש סיכוי שיגיע המשיח בקרוב!

לקראת יום כיפור שבפתח,

למרות כל הבכי, המתח והייסורים הגדולים, עברה לנו שנה נפלאה ביותר שהייתה שונה מאוד מהשנתיים שלפניה. היינו בחו"ל, הריתי וחוויתי הריון שלם ונפלא, הילדים וירון המשיכו להצליח, כולם חשו בטוב, הזוגיות התעצמה, אליענה התקדמה מאוד- גם אם בדרכה ובקצב שלה- ובסוף זכינו בחוויה מתקנת אמיתית ושלמה בדמותה של דריה. ב"ה.

אני מתפללת עבור ירון, עבור הילדים, עבורי ועבור כל עם ישראל שתהא השנה הנוכחית שתחתם עלינו מחרתיים שנה מופלאה של צמיחה, פיריון- בכל התחומים, בריאות טובה ושלמה, פרנסה בכבוד וסיפוק.

אליענה יקרה מאוד,

יהי רצון מלפני אבינו שבשמים שיגיעו תפילותינו עד כסא הכבוד ויתקבלו באהבה וברצון ונכתב ונחתם ביום הדין הזה בספר חיים טובים ומתוך התפילות והזכויות יצמח לך הכוח ותצמח לך הבשלות להתחיל ללכת ולהתקדם הלאה להשגת כל היעדים הנכספים.

  • "אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ תְּהֵא הַשָּׁעָה הַזֹּאת שְׁעַת רַחֲמִים וְעֵת רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ"
  • "אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ חָנֵּנוּ וַעֲנֵנוּ כִּי אֵין בָּנוּ מַעֲשִׂים עֲשֵׂה עִמָּנוּ צְדָקָה וָחֶסֶד וְהוֹשִׁיעֵנוּ"
  • "אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ קַבֵּל בְּרַחֲמִים וּבְרָצוֹן אֶת תְּפִלָּתֵנוּ".

זה בדיוק הזמן לבקש רחמים. "דרשו ה' בהמצאו, קראוהו בהיותו קרוב"- והוא קרוב מאי פעם!

מצורפות המון תמונות מהזמן האחרון. קצת של דריה והמון של אליענה.

"אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ פְּתַח שַׁעֲרֵי שָׁמַיִם לִתְפִלָּתֵנוּ".

גמר חתימה טובה!

20120924-230248.jpg

20120924-230325.jpg

20120924-230405.jpg

20120924-230432.jpg

20120924-230454.jpg

20120924-230537.jpg

20120924-230616.jpg

20120924-230635.jpg

20120924-230709.jpg

20120924-230726.jpg

20120924-230745.jpg

20120924-230814.jpg

20120924-230838.jpg

20120924-230902.jpg

20120924-230920.jpg

20120924-230945.jpg

20120924-231009.jpg

20120924-231055.jpg

20120924-231142.jpg

20120924-231156.jpg

20120924-231213.jpg

20120924-231240.jpg

20120924-231300.jpg

20120924-231310.jpg

20120924-231321.jpg

20120924-231337.jpg

20120924-231352.jpg

20120924-231404.jpg

20120924-231412.jpg

20120924-231418.jpg

רק אתם תבינו….

27 באוגוסט 2012

לפני פתיחה- התנצלות.

זה לא יהיה פוסט שמח ולא כיפיי ולא מאושר ולא משעשע. אני מרגישה כ"כ מובסת שפשוט אין לי את האנרגיות.

תארו לכם, היום הוא היום הראשון של שנת לימודים חדשה. הכל מקסים, כולם מאושרים, ההתחלות היו- חמסה חמסה חמסה- טובות אבל אני כ"כ קשה לי… אוף. אין לי את האנרגיות. נשבר לי! נמאס לי! קשה לי! די! "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם- אל יינעץ בו מן הרחמים… רפאני ה' אלוקי ושלח רפואה לכל מכאוביי- רפאני, הושיעני ה' אלוקיי". אז חלאס. נמאס לי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

 

היה חופש קסום. בחיי שאני בדיכאון שקיצרו אותו להוציא את העובדה שזה די מזל כי אני אמורה ללדת השבוע וכל הזמן קיוויתי להחזיק עד פתיחת השנה. עשינו חיים משוגעים, הילדים התנהגו למופת, השתדלנו לעשות בילויים נעים וקטנים בכל יום ובאופן כללי אנחנו עכשיו בתקופה "נעימה" כי אנחנו אנשים של קיץ וכל העניין לגמריי עושה לנו מצברוח. יש כ"כ הרבה תמונות מהחופש (ומהיום גם מפתיחת הלימודים) שאני אהיה חייבת לבחור בקפידה רק בשביל ההתרשמות.

 

העניין הוא שאני פשוט יוצאת מדעתי. אני לא יכולה להסביר. נסו לראות אחורה את הפוסטים שנכתבו. ביולי הייתי בדיכאון שהיא לא הולכת, ביוני (חג שבועות) כשאליענה שנתיים מתוקן הייתי בדיכאון, בפסח הייתי בדיכאון ועוד אחורה אני מפחדת להסתכל בכלל. אליענה התחילה לזחול בראש השנה בשנה שעברה (!) על 6 כשהיא בת שנה וחצי (שנה ו3 מתוקן), באופן משמעותי אחרי חבריה הפגים, באופן משמעותי אחרי מה שאני מכירה אבל באופן נורמלי לאליענה. לפני שנה!!!! כולם אמרו לי שעכשיו הכל ירוץ… בסוכות היו אצלנו חברים מהפגיה ואלו שעוד לא הלכוכבר עמדו והתחילו ללכת אחרי כמה שבועות… אליענה אז התחילה רק להעמד וללכת מסביב לרהיטים ואז כולם אמרו אוטוטו, מעכשיו הכל ירוץ… ואז היא נתקעה בשלה ההוא חצי שנה של טלטלות גדולות מאוד וסערת רגשות קשה מאוד וכל הזמן כולם, כ-ו-ל-ם!!!!!, אומרים שהכל לגמריי בסדר (ואני שמחה שזה המצב, כן?!) ורק צריך סבלנות אבל כלום לא קורה! ובשעה טובה בתחילת יוני האחרון (כמעט 3 חודשים עברו מאז רק בשביל להבין) אליענה התחילה ללכת עם הבימבה ועבורי זה היה כזה הישג וכזאת פריצת דרך שהציפייה שלי הייתה כ"כ גבוהה שהדברים יתקדמו.. וכולם הבטיחו ואנרו שהנה ואוטוטו ומעכשיו הכל ירוץ…

 

והנה סוף אוגוסט, ואני צריכה ללדת השבוע (לפי התאריך הרשמי) וכלום לא השתנה. אפס התקדמות- נהפוך הוא אפילו נסיגה מסויימת כי אליענה כבר כ"כ גדולה וחכמה והיא כבר מבינה שיש ממה לחשוש ואני בעצמי כ"כ מובסת, מתוסכלת ודואגת. אלוהים כמה שאני דואגת.

איך בדיוק אני יכולה להתרגש ממש מהלב כשיונתן שלי מתחיל כיתה א' בזמן שאליענה מתחילה שנה שניה באותו הגן- בקבוצת הבוגרים!!!!!!!!- עם ילדים בני גילה (שנתיים וחצי) כשהיא לפחות ברמה שכלית כמו שלהם (אם לא יותר) אבל לא הולכת?! איך?? מהצער שלחתי אותה עם ירון. כדי שהיא תלך ממקום למקום הם מחזיקים אותה או נותנים לה בימבה או יד ואני כ"כ מתבאסת… גם לכיתה א' היא תגיע ככה? פעם כשאמרו לי שזה מגיע ורק צריך סבלנות אז גם כשהיה קשה יכולתי להבין את המשפט אבל היום?! בחיי שיש ימים שאני לא יודעת. באמת באמת. אבל אם הכל בסדר (וכך אומרים כולם- פיזיו*2, נוירולוגים*2 ורופא ילדים אגדי 1) אז אני רוצה להאמין שכולם יודעים ומבינים (בטח יותר ממני) אז למען ה', למה? נמאס לי! קשה לי! אין לי כוח! שנתיים וחצי של מצוקה וקושי וצער ופשוט נמאס. עכשיו, נא לא להגיד שזה ההורמונים של ההריון ושאני רגישה יתר על המידה כי אז בכלל אני מתעצבנת כי זה ממש לא משם מגיע. באמת שנמאס לי.

אליענה הולכת. יודעת ללכת. היא הולכת עם בימבה, עם היא מחזיקה אצבע אחת אפילו או אם היא מחזיקה טישיו אבל הצעד הבא של עוד קצת לא קורה ואני כבר לא יכולה. לא מסוגלת!!!!!!!! כולם כבר הולכים- פגים, אחיינים, ילדים של חברים. כולם! ואני שמחה בשבילם, חי נפשי בכל היקר אני מאושרת בשבילם, אבל בתוך כל התופת שעברתי ולאורך כל התקופה זה פשוט לא יכול כבר להסתדר ושנעבור הלאה הרי קשיים נוספים עוד יהיו כי אי אפשר בלי אז קדימה….

 

אני לא מסוגלת. לא מצליחה להרדם, לא מצליחה להבין ולא מצליחה להירגע. לא מפסיקות לרדת לי הדמעות. מה שבעיקר מבאסא ותי זה שזה לא קרוב. אני אמא שלה, אני יודעת. לכולם יש כ"כ הרבה עצותוכולם מלאים בכוונות אבל אני לא מסוגלת כבר. לא מסוגלת!

איך ילדה שיודעת לטפס על סולמות בגן השעשועים (עד למעלה למעלה!!), על ספות, במדרגות ועוד, עושה הכל, מכריזה על כל פיפי או קקי (היא לא גמולה כי היא כמובן מסרבת לשבת בסיר אבל היא מודיעה תמיד), שרה את כל השירים- הכל כולל הכל, מדברת שוטף ומתחילה את השנה בגן בקבוצת הבוגרים כשהיא אדישה ומרוצה כאחד, לא מצליחה לעשות את הסוויץ' המיוחל?! אני פשוט כבר לא מסוגלת… לא מסוגלת. לא רוצה יותר. נמאס לי!

 

כולם כ"כ מלאים בעצות (חכמות. באמת.), ברעיונות, במחשבות אבל רק אליענה מחליטה על עצמה ושום דבר לא קורה ואני לא יודעת איך לעזור או האם אפשר?! הציעו לי לשחרר, לחשוב חיובי, לשחות, להתייעץ, לפיזיו ואז לא, לעזור לה ואז לא. הכל הציעו. ניסיתי הכל! הכל! היא בת שנתיים וחצי!!!!! מה עשיתי לא טוב? מה אפשר לעשות אחרת?

בשבת פגשה אותי מישהי ואמרה לי שאליענה מהממת והכל ושרואים שהכל בסדר ורק צריך סבלנות ושיכול להיות שהיא פשוט מחכה לתינוקת שבדרך שתתחיל ללכת בעצמה ואז הם יתחילו יחד. זאת הייתה בדיחה כמובן שנאמרה בטוב לב אמיתי ובאמת שלא מתוך רצון לפגוע- זה ברור לי- אבל מיותר לציין מה עושה משפט כזה לאמא של פג ועוד יותר לי שאני לא סתם אמא לפג אני אמא לאליענה! העניין העצוב בסיפור הזה הוא בעיקר התחושה שיש סיכוי שזה באמת מה שיהיה. אם אתם שואלים אותי אני לא בטוחה שמאז השחרור מהפגיה בכיתי כמו שבכיתי היום.

 

אני כ"כ מצטערת שזה היה מהפוסטים האלו ולא תמונות מחוייכות ורגשות חמים על תחילת שנת הלימודים אבל איך למען ה' אפשר להתרגש בתוך ים הדמעות האלו?! בתוך הייאוש?!

 

"….חנני ה' כי אומלל אני, רפאני ה' כי נבהלו עצמיי ונפשי נבהלה מאוד ואתה ה', עד מתי?"

 

בכל זאת לסיום, פשוט כי בתוך כל העצבות יש הרבה מאוד קרני אור, בהצלחה רבה לכל הילדים הקסומים שלי- כרמל שעלתה לד', שילי שעלתה לב', יונתן שעלה לא' (ורחמנות על המורה שלו שצריכה להתרכז בללמד את הכיתה כשיש לה כזה חתיך הורס וחמוד בכיתה ;-)) ואליענה המטורפת שמוציאה לאמא שלה את כל השערות הלבנות ומנפצת לה את כל החלומות אבל בכל זאת התחילה שנה שניה בגן בקבוצת הבוגרים והיא ללא ספק תוכיח לכולם שם "מאיפה בדיוק משתין הפג!".

 

מצורפות תמונות בשפע מהכיף שעשינו החופש.

שוב, התנצלותי הכנה אם צערתי מישהו.

 

אני מצ

20120827-151428.jpg

20120827-151459.jpg

20120827-151524.jpg

20120827-151557.jpg

20120827-151637.jpg

20120827-151729.jpg

20120827-151756.jpg

20120827-151818.jpg

20120827-151853.jpg

20120827-151916.jpg

20120827-151957.jpg

20120827-152020.jpg

20120827-152047.jpg

20120827-152129.jpg

20120827-152206.jpg

20120827-152241.jpg

20120827-152258.jpg

20120827-152338.jpg

20120827-152359.jpg

20120827-152439.jpg

20120827-152454.jpg

20120827-152535.jpg

20120827-152558.jpg

20120827-152625.jpg

20120827-152649.jpg

20120827-152708.jpg

20120827-152734.jpg

20120827-152753.jpg

20120827-152806.jpg

20120827-152837.jpg

20120827-152851.jpg

20120827-152915.jpg

20120827-152940.jpg

20120827-153056.jpg

20120827-153121.jpg

20120827-153145.jpg

20120827-153220.jpg

20120827-153236.jpg

20120827-153302.jpg

20120827-153319.jpg

20120827-153334.jpg

20120827-153356.jpg

20120827-153411.jpg

20120827-153951.jpg

20120827-154016.jpg

20120827-154027.jpg

20120827-154041.jpg

20120827-154102.jpg

20120827-154115.jpg

20120827-154127.jpg

20120827-154148.jpg

20120827-154159.jpg

20120827-154210.jpg

20120827-154222.jpg

20120827-154236.jpg

20120827-154247.jpg

20120827-154255.jpg

התפעלות ו"פטור", הערכת משקל וגם הפינה לשיפוטכם

23 ביולי 2012

אליענה, הילדה שחיה בלה- לה- לנד, ממשיכה לחשוב שהשמש זורחת מהתחת שלה. לגמריי.

היא בטוחה שמגיע לה בכל (מה שבאופן מביך נכון בדר"כ🙂 ) ואת כל המשאבים והמאמצים שהשקעתי בחינוך הילדים הגדולים לעצמאות, שקדנות ובגרות אני הורסת בענק אצל "התינוקת שלי"- אליענה ירום הודה!

בכל מקרה, אליענה שממשיכה להיות בטוחה שאנחנו נמשיך לחכות ולחכות ולחכות עם ההליכה שלה עושה לי צירים רק מהמחשבה ומהעצבים אבל כשהדרך קשה גם הניצחון יותר מתוק, לא? אז אני מחכה…. פשוט כי אין ברירה:-/

אתמול, 22.07.12, כשאליענה בת שנתיים וחמישה חודשים כמעט (שנתיים וחודשיים מתוקן) היה לנו מעקב חוזר אצל הנוירולוגית (מנהלת התפתחות הילד בבני- ברק) בשיתוף עם הפיזיו. האמת היה מדהים.

הם התרשמו באופן בלתי רגיל מאיך שהיא התקדמה במהלך החושיים האחרונים (מהמעקב האחרון) גם מבחינה קוגנטיבית אבל בעיקר מבחינה מוטורית (אליענה הגיעה כהיא הולכת , כמובן, עם הבימבה). הם אמרו שרואים שהיא עוד שניה תלך (נניח. לדעתי זה ייקח עוד לא מעט זמן😦 ) ושזה די מדהים שלפני חודשיים היא לא הייתה בכיוון ועכשיו היא הולכת כמעט לבד. מבחינה קוגנטיבית הן היו המומות מאורך המשפטים שהיא אומרת, מכמה שזה ברור, מאוצר המילים, מרמת המשחק וכו'.

הדבר "הרע" היחידי שאמרה הנוירולוגית הוא שאצל ילדים כמו אליענה שקוגנטיבית הם 100% אבל יש איחור מוטורי הם צופים סירבול מוטורי מסויים במילים אחרות- אל תבנו על אולימפיידת 2016. שאלו יהיו הצרות שלנו… רק שתתחיל כבר ללכת המלכה!

קיבלנו שחרור לצמיתות (!) עם אופציה למעקב בעוד שנה (כי מבחינתה הכל תקין) ועם אפשרות להרים טלפון לפיזיו כשהוד נסיכותה תתחיל ללכת כדי להגיע "לצפיה" שייראו אם יש המלצות שיכולות לעזור לשיפור ההליכה. יאללה, הכל כבר מוכן. run forest, run!!!

עוד היה אתמול בדיקת אולטרסאונד להערכת משקל ואורך צוואר. אז הצוואר נחשב "ארוך וסגור" תודה לאל וזו בשורה מצויינת בהתחשב בעובדה שבעוד קצת יותר משבוע אני מתחילה תשיעי, בעז"ה. אבל החלק המעניין בבדיקה- והוא גם זה שקשור לבלוג הזה של אליענה- הוא שהערכת המשקל היא בערך 2,130 גרם (שבוע 34). אומרת לי הטכנאית בסוף הבדיקה- "המשקל תקין והוא ממש הממוצע לפי שבוע ההריון". לכו תסבירו לה שזה המשקל (2,160 גרם ליתר דיוק) שבו אליענה השתחררה מהפגיה אחרי 10 שבועות וחצי של טלטלה בין חיים למוות.

בפינה לשיפוטכם- סרטון שמדבר בעד עצמו.

בנוסף לסרטון עוד המון תמונות (חלקן ממסיבת הסיום של הגן). המשך שבוע מוצלח.

http://www.youtube.com/watch?v=_GkC3Lp3FX0

20120723-221153.jpg

20120723-221230.jpg

20120723-221257.jpg

20120723-221401.jpg

20120723-221435.jpg

20120723-221544.jpg

20120723-221602.jpg

20120723-221629.jpg

20120723-221656.jpg

20120723-221715.jpg

20120723-221736.jpg

20120723-221803.jpg

20120723-221821.jpg

20120723-221843.jpg

20120723-221902.jpg

20120723-221919.jpg

20120723-221944.jpg

20120723-222009.jpg

20120723-222028.jpg

20120723-222042.jpg

20120723-222055.jpg

20120723-222154.jpg

20120723-222213.jpg

20120723-222225.jpg

20120723-222239.jpg

20120723-222252.jpg

20120723-222310.jpg

20120723-222322.jpg

20120723-222335.jpg

20120723-222349.jpg

20120723-222403.jpg

20120723-222420.jpg

20120723-222441.jpg

20120723-222505.jpg