י"ד באדר התשע"ד- אליענה בת 4!

16 במרץ 2014

כמו כל לילה שלפני חג פורים אני ערה. מועקה. אני פשוט לא יכולה לישון. זה באמת ייגמר מתישהו?

בכל מקרה, פורים! ותמיד בפורים, מאז הלידה, אני לא יכולה לישון ובכל שנה סביב השעה 05 לפנות בוקר כואבת לי הבטן. ואני בוכה. וקשה לי מאוד. אז אני מחפשת להעסיק את עצמי- מכינה משלוחי מנות, מקשטת את הבית, מסדרת, מתכננת את הביקור בפגיה, הכל- רק לא לשקוע במחשבות…. אבל זה בלתי נמנע…. ובעוד 3 שעות בערך, המועד המדויק של הלידה אני אחפש דרך, כל דרך, בשביל לא לשקוע, פורים. איזה חג להיוולד בו פג.

משהו שונה השנה. אחר. יותר חגיגי, יותר קסום, הרבה יותר שמח.
אליענה היא משהו. זר לא יצליח להבין. קרה לאליענה משהו השנה- אולי גן עירייה, אולי סתם המעבר בין גיל 3 לגיל 4, אולי ההשלמה עם העובדה שהיא לא הכי קטנה במשפחה (אם כי ללא ספק היא עדיין בטוחה שזורחת לה השמש מהתחת), משהו השתנה.
היא מדברת כ"כ הרבה שלפעמים אנחנו לא מאמינים שבפגייה היא נאלצה לשתוק כ"כ הרבה זמן בגלל הצינורות בגרון. היא פשוט אוכלת את המוח. ללא הרף. עד לרמה שכשאנחנו מבקשים משהו מהילדים הגדולים שקשור באליענה הם מוכנים לעשות הכל ובלבד שתסתום קצת :-)
גם הכל אצלה בחוכמות, בצחוקים. יש לה את החן הזה, המיוחד, שיש רק לילד שיודע שהוא משהו מיוחד. אנחנו מהצד שלנו לא מפסיקים להתפעל ולהתרגש.

ובכל זאת, הזיכרונות מציפים אותי בכל לילה שסמוך לחג פורים, בכל שנה, כבר 4 שנים, ללא הרף. איך ירון הגיע בשבת לפני הלידה עם כל הילדים למרות הגשם הסוחף, איך הלכו מחופשים לקריאת המגילה בביהכ"נס שלנו ואני נשארתי בוכה כי כבר ידעתי, איך ארגנו משלוחי מנות שהילדים יחלקו בשביל מעט שגרה שהם כ"כ היו צריכים, איך הכנו מפה של "סדר השליחה" כדי שיהיה לירון קל, איך התקשרתי בבוקר לירון בוכה לומר שהמצב על כרעי התרנגולת ושיגיע, איך סבלתי- נפשית- וידעתי שהכל הולך להשתנות, איך ילדתי. בפורים. מכל החגים בעולם. איזה עצב.

אליענה של אמא. ילדתי היפה והמיוחדת. 4. וואו.
ליום הולדתך מאחלת לך מכל הלב, בשם אבא ובשמי, שיהיה פשוט מזל טוב. שתוסיפי לשאת חן ושכל טוב בעיניי אלוקים ואדם ותגדלי להיות לילדה קסומה בהמשך להיותך פעוטה מיוחדת במינה.
יהי רצון מלפני אבינו שבשמים שתהיה לך רק בריאות ושמחה עד מאה ועשרים שנה ונרווה אנחנו נחת ממך ותצמחי ותצליחי ותהיי מאושרת, כי אלו הדברים שיעשו גם אותנו מאושרים- בשבילך ולא רק בשבילנו- ובדרך המקורית והכל כך תמימה שלך תסבי לנו הנאה.

"… ויש לי חשק לפעמים, לצעוק חזק אל המרומים
במה זכיתי ששלח אותך אלי
את הסיבה שהחיים שלי כבר לא אותם חיים,
מהרגע שחדרת אל תוך חיי

ויש לך כוח של צבא שלם, אחת נגד כולם
זה עושה אותך ומה שאת- לוחמת…"

(לוחמת, אייל גולן)

חג פורים שמח, יום הולדת שמח ושנה טובה בריאה ומאושרת.

מצורפות תמונות של חג :-)

20140316-064844.jpg

20140316-064922.jpg

20140316-065010.jpg

20140316-065028.jpg

20140316-065052.jpg

20140316-065126.jpg

20140316-065146.jpg

20140316-065221.jpg

20140316-065232.jpg

20140316-065248.jpg

20140316-065307.jpg

20140316-065324.jpg

20140316-065348.jpg

20140316-065412.jpg

20140316-065431.jpg

20140316-065440.jpg

20140316-065451.jpg

20140316-065509.jpg

20140316-065522.jpg

20140316-065539.jpg

20140316-065549.jpg

20140316-065608.jpg

20140316-065624.jpg

20140316-065638.jpg

20140316-065651.jpg

20140316-065712.jpg

20140316-065806.jpg

20140316-065815.jpg

חוגגים 4 בגן!

24 בפברואר 2014

איזה פוסט מרגש. מי היה מאמין.
טוב, אז האמת, ששגרת חיינו המבורכת והפסיכית ממעיטה מאוד מאוד מאוד את היכולת שלי לכתוב ובאופן בריא ואופטימי הדיווחים הם בדר"כ כמעט "רגילים" אז אני אפילו לא טורחת.

אתמול חגגו לאליענה יומולדת 4 בגן. בגלל שמדובר בגן עיריה אז האירוע הוא ללא נוכחות הורים אבל ההכנות ליום ההולדת, התמונות איתה לפני והאושר- האושר!- כזה שממלא אותך שאתה מרגיש שתכף תתפוצץ, הושיבו אותי שוב לשתף.

אליענה חגגה יומולדת בגן עם אחד הבנים והיתה מאושרת שהיא כבר בת 4. אפינו עושגה, הכנו את כל שנתבקשנו ורצנו (אמיתית כי אליענה היתה כ"כ נרגשת) לגן. האושר שלה, הבגרות, ה"נורמלי" הפכו את החוויה לכל כך שונה ולא נורמלית. כל כך מרגש.

בשגרה השוטפת אליענה עושה לנו הרבה נחת. היינו בהופעה של הג'אז שלה ולא יכולנו שלא לבכות מהילדה שעד לפני שנה וטיפונת בכלל לא הלכה ולא ידענו מה יהיה איתה. הפה שלה, הדיבורים, הסיפורים מהגן אנחנו פשוט המומים כל פעם איך זה יכול להיות שילדה שלא דיברה עד גיל כ"כ מאוחר ולא היה ברור מה יהיה פתאום מוציאה כאלו פנינים.
אז נכון, הגננת שלה קצת מתלוננת שהיא עוד לפעמים הולכת קצת מאוחר מידי לשירותים ומתחילה להרטיב בתחתונים עוד לפני שהיא מתיישבת (בלילה, אגב, היא לא מפספסת אף פעם). היא גם מתלוננת שהיא לא מחזיקה מפסיק טוב את העיפרון (בדגש על המספיק טוב, כלומר בסדר אבל לא מושלם). היא גם מתלוננת שהיא לא רצה מהר מספיק וקופצת גבוה מספיק ושבאופן כללי המוטוריקה הגסה שלה יותר נמוכה משל שאר הילדים בקבוצה. בקיצור, באופן כללי היא קצת מתלוננת הגננת אבל אנחנו מאושרים בחלקנו ומרוצים מאוד שאלו התלונות שלה כי בזמנו כבר אמרתי שכשהיא תלך ותדבר אני לא אבוא בתלונות והמציאות, תודה לאל, עולה על כל דימיון.

אז אומנם "רק" יומולדת בגן אבל אני מאושרת ונרגשת מאוד ולקראת יומולדת 4 האמיתי (הלועזי בשישי הקרוב והעברי בפורים) ואז גם בטח יפרץ לו הסכר.

הכי פשוט- שיהיה מזל טוב.

מצורפות תמונות של נחת.

20140224-140655.jpg

20140224-140752.jpg

20140224-140813.jpg

20140224-140851.jpg

20140224-140910.jpg

20140224-140957.jpg

20140224-141015.jpg

20140224-141029.jpg

20140224-141047.jpg

20140224-141109.jpg

20140224-141135.jpg

20140224-141155.jpg

20140224-141211.jpg

20140224-141226.jpg

20140224-141245.jpg

20140224-141315.jpg

20140224-141330.jpg

20140224-141343.jpg

20140224-141353.jpg

20140224-141402.jpg

20140224-141429.jpg

20140224-141447.jpg

20140224-141457.jpg

20140224-141506.jpg

20140224-141516.jpg

20140224-141535.jpg

20140224-141629.jpg

20140224-141702.jpg

20140224-141638.jpg

20140224-141718.jpg

"ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך"- מסיבת חנוכה תשע"ד

23 בנובמבר 2013

"אוֹחִילָה לָאֵל אֲחַלֶּה פָנָיו / אֶשְׁאֲלָה מִמֶּנּוּ מַעֲנֵה לָשׁוֹן /
/ אֲשֶׁר בִּקְהַל עָם אָשִׁיר עֻזּוֹ / אַבִּיעָה רְנָנוֹת בְּעַד מִפְעָלָיו /
/ לְאָדָם מַעַרְכֵי לֵב / וּמֵה' מַעֲנֵה לָשׁוֹן /
/ ה' שְׂפָתַי תִּפְתָּח / וּפִי יַגִּיד תְּהִילָּתֶךָ"

אליענה היא קסם. הנס שלנו. שלנו.

חודש הפג שחל בימים אלו ממש, בשילוב חג החנוכה שידוע כחג האור וכל המסיבות הנלוות אליו פרצו אצלי איזה סכר שכבר חשבתי שעברתי. התחושה היא מדהימה. מעולם עוד לא חשתי ככה.
אני אמא כבר 10.5 שנים. תמיד אהבתי את ילדיי ותמיד אוהב אותם אבל אצל אליענה כל צעד, כל מילה, כל כעס או עצב מתורגמים אחרת לגמריי והתחושות לא מוכרות לי.

בחמישי האחרון השתתפנו במסיבת חנוכה בגן. אני יושבת שם ופשוט לא מאמינה שהגענו לזה. הילדים מופיעים- כולל אליענה!!!!- ואני פשוט לא מאמינה. הבכי היה בלתי נשלט כמובן והאושר העילאי על ההישג שהגענו אליו עם ילדה בריאה, חכמה ומאושרת נמהל בחסר הידוע והמוכר של מה שאבד והיה יכול להיות (העובדה שיש בגן 3 (!) זוגות תאומים- בן ובת- לא בדיוק הוסיף) ואני לא מוצאת מזור לנפשי דווקא בזכות העובדה שהיא ילדה כ"כ מיוחדת במינה.

ירון ואני מאוד התרגשנו. מאוד. מאותו יום חמישי אני מחפשת את הזמן לשבת ולהודות על הפלא ולכבוד החנוכה לעשות "פרסום הנס" כי אין נס גדול ממנה.

"קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך".

חג חנוכה שמח, חודש פג מוצלח והרבה ניסים ובשורות טובות.

20131123-233445.jpg

20131123-233506.jpg

20131123-233524.jpg

20131123-233543.jpg

20131123-233600.jpg

20131123-233637.jpg

20131123-233656.jpg

20131123-233717.jpg

20131123-233739.jpg

20131123-233811.jpg

20131123-233831.jpg

20131123-233901.jpg

20131123-233919.jpg

20131123-234001.jpg

20131123-234034.jpg

20131123-234132.jpg

20131123-234225.jpg

20131123-234244.jpg

20131123-234306.jpg

20131123-234351.jpg

20131123-234405.jpg

20131123-234415.jpg

20131123-234432.jpg

20131123-234454.jpg

20131123-234516.jpg

20131123-234532.jpg

20131123-234548.jpg

20131123-234642.jpg

20131123-234714.jpg

20131123-234729.jpg

20131123-234750.jpg

20131123-234802.jpg

20131123-234817.jpg

20131123-234842.jpg

20131123-234904.jpg

20131123-234914.jpg

20131123-234929.jpg

20131123-234940.jpg

20131123-234955.jpg

20131123-235020.jpg

20131123-235034.jpg

20131123-235049.jpg

20131123-235101.jpg

20131123-235112.jpg

20131123-235123.jpg

20131123-235135.jpg

20131123-235154.jpg

20131123-235206.jpg

בין כסה לעשור- ערב יו"כ התשע"ד- סליחות ובקשות

13 בספטמבר 2013

"אבינו מלכנו, קבל ברחמים וברצון את תפילתנו".

איזו שנה.
בחשבון הנפש שאני עורכת עם עצמי בימים האלו שקודמים ליו"כ יוצא לי להרהר בשנה שחלפה ובמחשבות לעתיד. בשנתיים שהיו סמוכות ללידת אליענה זה היה קשה מידי. היה ברור שהשנים עברו באופן נוראי והתקוות לעתיד, אם להודות, היו לא אופטימיות. השנה שעברה כבר היתה קצת יותר קלה כי באופק היתה תקווה והדברים התחילו להתבהר.
השנה, הדברים מגיעים ממקום אחר לגמרי. התקווה כבר כאן אז נשארו רק הסליחות והבקשות שלי.

הסליחות הן כלפי אליענה ובסוף גם קצת בשביל עצמי.
10 שבועות וחצי של פגיה עושים משהו לאדם. עושים משהו להורים. עושים משהו לאמא. במשך כל התקופה הזו הייתי שבר כלי ובימים שהיה קשה מידי רציתי פשוט להרים ידיים.
סליחה אליענה של אמא שלא תמיד הייתי שם, שלא תמיד האמנתי, שלא תמיד אהבתי. סליחה שלא יכולתי לעזור להקטין את הסבל, סליחה שלא משכתי יותר, סליחה שעברת את כל זה, סליחה שהייתי מוכנה לוותר.
סליחה מעצמי שאני כ"כ קשה עם עצמי בעניינים האלו ועוד לא סלחתי לעצמי על כל הסבל שכולם עברו בגללי.

בערבו של היום הנורא הזה אני מבקשת עבור ירון, עבור הילדים, עבור הוריי ואחיותיי ועבור כל בית ישראל-
שנצמח ונתעצם, שנסלח, שנגיע לסיפוק, שנאהב ונכבד והכל בבריאות טובה ובאושר.
אנא מלפנייך, אבינו שבשמים, חזק ידינו והצלח דרכנו וזכור לנו את החסדים ושמור עלינו ועל ילדנו ושנזכה לרוב נחת.

אליענה גוזל אהוב שלי, סופר שטותניק, ילדה של גן סחלב, נסיכה,
יהי רצון מלפני בורא עולם שתהא השנה הזאת עבורך שנה של שטף ולא של גמגום- בכל התחומים, שנה של צמיחה ופריחה ומעל הכל שנה של שמחה, הצלחה ובריאות.

הלוואי ונכתב ונחתם לחיים טובים וארוכים.

"אבינו מלכנו, פתח שערי שמים לתפילותינו.
אבינו מלכנו, קבל ברחמים וברצון את תפילתנו"

גמר חתימה טובה.

20130913-142827.jpg

20130913-142845.jpg

עדיין מגמגמת, גן עיריה וג'אז (!)

8 בספטמבר 2013

IMG_7675IMG_7667IMG_7657IMG_7073

IMG_7075

IMG_7476

IMG_7470

IMG_7454

IMG_6944

IMG_7493

IMG_7494

IMG_7511

IMG_7558

IMG_7608

IMG_7579

IMG_7562

IMG_7561

IMG_7611IMG_7056

IMG_7057

IMG_7058

IMG_7068IMG_7056IMG_7054IMG_7052IMG_7048IMG_7045

IMG_7041IMG_7036

IMG_7037

IMG_7045

IMG_7047IMG_7039IMG_7038IMG_6948

IMG_7005

IMG_7008

IMG_7036

IMG_7037IMG_6974IMG_6913

IMG_6914

IMG_6944IMG_6951

IMG_6906IMG_6948IMG_6901IMG_6895

המון דברים.

אליענה עדיין מגמגמת. למען הדיוק שוב מגמגמת. בדיוק שבוע מיום שהיא התחילה לגמגם (יומיים אחרי פרסום הפוסט) היא הפסיקה לגמגם. מה זה הפסיקה? אם לפני זה חשבתי שהיא מדברת שוטף אז פתאום הבנתי שלפני זה לא הבנתי כלום. הילדה התחילה לדבר אוטוסטרדה פשוט- כמעט בלתי יאומן.
10 ימים אחרי שהפסיקה (יומיים לפני התחלת גן עירייה) היא חזרה לגמגם אבל עכשיו אפילו יותר גרוע. ממש ממש לא נעים והיא בעצמה מאוד מתוסכלת מזה :-( עד לפני יומיים זה לא ריגש אותי בשיט אבל עכשיו זה קצת מתחיל להטריד אותי כי זה נמשך קת יותר מידי זמן והגיע בחומרה די גבוהה ואני מפחדת שיהפוך לפרמננטי :-( רק המחשבה על להתחיל להתעסק עם זה מבאסת אותי. אני, בכל מקרה, נותנת לזה עוד שבוע ואם לא ישתפר אז אתחיל לטפל… בתקווה שייגמר לפני…

התחלנו גן עירייה. גן סחלב. אז אליענה נכנסה לגן כשהיא יודעת את שמות הגננת והסייעת כי אמרנו לה מראש אבל לא מכירה שום ילד בכלל חוץ מאחד שלאמא שלו היה השכל להפגיש ביניהם בשבת שלפני כשנפגשנו בגינה. בכל מקרה שאר הילדים לא מוכרים לה (למרות שחלק מההורים חברים שלנו) ובכל זאת היא הולכת בשמחה לגן, נראית מרוצה ואמרה לי ביום השני שהיא גם רוצה להישאר בצהרון :-). בבוקר אנחנו או הילדים מביאים אותה (הגן מול הבית ממש) וקצת קשה לה לשחרר אז אנחנו אומרים לה שעכשיו גן ושיותר מאוחר היא באה הביתה וזהו. מעולם עוד לא היה לנו כזה ילד זורם בתחילת שנה בגן חדש. הילדה הזו היא באמת משהו מיוחד. מי היה מאמין… :-)

התחיל החוג ג'אז. שילי רחצה את אליענה, הלבישה אותה, התארגנו לתזוזה והגענו כל המשפחה (חסרים בירון שהיה בעבודה ובכרמלי שהיתה האחד מעשרות הפעילויות שלה) למתנ"ס לשיעור הראשון. כ"כ התרגשתי שכמעט בכיתי. אליענה לא הבינה על מה המהומה אבל שמחה מאוד ללכת ללמוד לרקוד כמו אחיותיה הגדולות. לוותר לי היא לא הסכימה והייתי צריכה לחכות שם תוך כדי שאני מניקה, להשתתף היא לא רצתה בפעם הראשונה אבל עמדה מתעניינת והיתה מקסימה כהרגלה. בסוף השיעור קיבלתי דיווח שהיא עמדה בצד ורק הסתכלה (כי אליענה כמובן מחליטה רק מה שהיא רוצה ורק מתי שמתחשק לה) אבל כששאלתי אותה איך היה אז היא אמרה כמובן "כיף. הייתי רקדנית" :-) למות ממנה.

פוסט שנה חדשה בהמשך.

שנה טובה, בריאה ומאושרת לכולם.
מצורפות תמונות למכביר.

20130908-041856.jpg

20130908-041916.jpg

20130908-041932.jpg

20130908-042017.jpg

20130908-042046.jpg

20130908-042225.jpg

20130908-042317.jpg

20130908-042449.jpg

20130908-042500.jpg

20130908-042511.jpg

20130908-042521.jpg

מגמגמת

11 באוגוסט 2013

השבוע הסתיים לו הגן. הגן הכי מדהים בעולם. אין גנים כאלו. ובתוך הצער על סיום של שנתיים מדהימות יש תחושה עצומה של אושר והתקדמות לא מבוטלים (הרבה בזכות הגננת המופלאה) ושוב ההרגשה המדהימה של ״איפה היינו ואיפה עכשיו״…. מי היה מאמין… תכף גן עירייה…

בלי קשר או עם (???) ביום שהסתיים הגן אליענה התחילה לגמגם. מאוד מאוד לגמגם. אני, שכבר קיבלתי פרופורציות בחיים על עיקר ותפל + למודת ניסיון ממקרה כזה בדיוק (אצל יונתן) מקבלת את זה להפתעתי ברוח טובה ופשוט ממתינה בנחת שזה יחלוף מעצמו (״דוקטורט״ שלם על רזי הגימגום כבר עשיתי לפני כמעט עשור וחצי ואת ״הפוסט״ לפני כמעט 4 שנים כשהתופעה הופיעה אצל יונתן, כך שאני מכירה את ההבדלים בין גמגום פרמננטי לזה החולף ויודעת להתמודד איתם). בכל מקרה, אני מקווה שזה באמת יעבור ושאני לא משלה את עצמי אבל בינתיים אני בסדר.

הגמילה, שהייתה בהתחלה די מושלמת, כרגע בנסיגה מסויימת (כבר כמה שבועות) כך שיש לצערי פספוסים בלילה ובריחות ביום כי היא מבקשת קצת מאוחר מידי :-/ אבל כמו אצל כל הדברים של אליענה משום מה יש לי הרושם שכשיתחשק לה- זה יסתדר. בעז״ה.

בינתיים, אנחנו עושים חיים בקיץ.

שבוע טוב.

20130811-025156.jpg

20130811-025222.jpg

20130811-025250.jpg

20130811-025324.jpg

20130811-025355.jpg

20130811-025413.jpg

20130811-025436.jpg

20130811-025511.jpg

20130811-025543.jpg

20130811-025617.jpg

20130811-025634.jpg

20130811-025709.jpg

20130811-025744.jpg

20130811-025800.jpg

20130811-025844.jpg

20130811-025901.jpg

20130811-025921.jpg

20130811-025934.jpg

20130811-025951.jpg

20130811-030021.jpg

20130811-030038.jpg

20130811-030223.jpg

20130811-030241.jpg

20130811-030321.jpg

ביקורת עיניים, ריצה וקפיצה

6 ביולי 2013

אני אתחיל מהסוף- הכל תקין. האמת? די לא יאומן כי הייתי בטוחה שנחזור עם האבחנה (ההגיונית) שיש צורך במשקפיים אבל זהו, שלא.

היינו צריכים לעשות ביקורת עיניים לפני בערך חצי שנה. כזו של פגים. כזו שנתית.אני, למרות שידעתי שיש צורך אמיתי בביקורת, החלטתי לדחות אותה כי הייתי לקראת סיום חופשת הלידה ובמקום טוב ומפוייס עם העבר של אליענה ולא רציתי ללכת לביקורת שהיתה אמורה להתקיים בשניידר.
בערך חודש אח"כ הייתי עם הגדולים בביקורת עיניים (ירון ואני מרכיבים משקפיים- למעשה אני כבר לא כי לפני לודש עשיתי לייזר :-) אבל הגנים נשארו :-D) וכשביקשתי מהרופא שיבדוק את אליענה גם אז הוא אמר שבגיל הזה ובמיוחד עם עבר של פגות עדיף שאגש למומחה עיניים של ילדים (הוא היה "סתם" רופא עיניים).
היות שהוא לא יכול היה לעזור לי + ההיסטוריה (המחרידה) של אליענה עם העיניים בפגיה (ROP דרגה 2 עד שבוע 52!!) + הגנים הממושקפים + דברי הפיזיו כשנפרדנו ממנה לפני כחצי שנה ("אליענה הולכת עם הטיה קלה של הצוואר אז כדאי מתישהו- אין שום בהילות- ללכת לרופא עיניים לבדוק כי לפעמים זה בגלל הצורך לפצות על קוצר ראיה") הביאו אותי לקבוע תור למומחה עיניים ילדים.
לביקורת הלכנו כשברור לי שחוזרים עם אבחנה של משקפיים (לא דרמה). אליענה היתה הקסימה כהרגלה, הרופא התרשם ממנה ומההתנהגות, היא נכנסה כשהיא מציגה את עצמה (אני אליענה בת 3.5) והשוס הכי גדול היה שהוא שאל אותי אם יש סיכוי שהיא מזהה צורות ותסכים להגיד לו מה היא רואה. מיותר לציין שהוא היה המום שהיא מזהה (ורואה) ואומרת את כל הצורות!
אח"כ שמו טיפות, המתנו, נכנסנו שוב ויצאנו אחרי דקותיים עם אבחנה שהכל תקין, תודה לאל, ועם הפתעה גדולה מצידי.
אלאמלא העובדה שהיא פג היינו מקבלים שחרור עד גיל 6 (טרום כיתה א') אבל בגלל ההיסטוריה נדרשנו להגיע שוב בעוד שנה.
קסם. שככה יהיה לי טוב. פשוט אין מילים.

בשישי האחרון רצנו כולנו במירוץ (ירון ואני- 5 ק"מ, הילדים- 800 מ'). בכל מקרה, אליענה כל הזמן טחנה לי את הראש שהיא גם רוצה לרוץ (בכתה כשירון הלך לרוץ עם הגדולים ולא לקח אותה) והסבירה שגם היא רצה בשנה הבאה. נו. חזון אחרית הימים. ניסיי ניסים.

אליענה התחילה לקפוץ. כלומר עוד לא ממש אבל היא ממש מנסה. כשהיא נאחזת בשולחן היא מצליחה קצת לנתק את הרגליים. לבד, עוד לא ממש אבל זה לגמריי בכיוון :-)

שבוע מבורך.

20130707-010256.jpg

20130707-010339.jpg

20130707-010415.jpg

20130707-010432.jpg

20130707-010507.jpg

20130707-010526.jpg

20130707-010551.jpg

20130707-010640.jpg

20130707-010657.jpg

20130707-010727.jpg

20130707-010740.jpg

20130707-010800.jpg

20130707-010825.jpg

20130707-010834.jpg

גמולה!!!! גן עיריה! ג'אז!!!!!!!!

23 ביוני 2013

IMG_6181

IMG_6200

IMG_6198

IMG_6185

IMG_6183

IMG_6209

IMG_6211

IMG_6217

IMG_6222

IMG_6183

IMG_6181

IMG_6181

IMG_6362

IMG_6255

IMG_6254

IMG_6242

IMG_6364

IMG_6367

IMG_6368

IMG_6373

IMG_6257

IMG_6406

IMG_6400

IMG_6398

IMG_6261

IMG_6471

IMG_6473

IMG_6474

IMG_6264

IMG_6480

IMG_6479

IMG_6475

IMG_6269

IMG_6273

IMG_6532

IMG_6276

IMG_6288

IMG_6280

IMG_6547

IMG_6535

IMG_6574

IMG_6576

IMG_6578

IMG_6308

IMG_6688

IMG_6671

IMG_6663

IMG_6311

IMG_6317

IMG_6322

IMG_6718

IMG_6719

DSCF5037

IMG_6350

IMG_6728

IMG_6724

DSCF5041

IMG_6351

IMG_6352

IMG_6742

IMG_6751

IMG_6748

IMG_6747

IMG_6743

IMG_6753

IMG_6761

IMG_6763

IMG_6764אליענה גאון. תמיד ידענו :-)

שבת לפני שבועיים. צהריים. 3 הגדולים נסעו לשבת לסבא וסבתא אז נשארנו זוג צעיר (נניח) + 2 + כלבה. קראנו ספר ואליענה העסיקה את עצמה. בשלב כלשהו אני רואה שהיא מתעסקת עם החיתול ומנסה להוריד אותו והצעתי לה עזרה. סירבה כמובן והורידה לבד. שאלתי אותה אם היא רוצה בלי חיתול והיא אמרה שכן. זהו.

חיכיתי קצת עם העדכון כי זה היה קצת "TOO GOOD TO BE TRUE" אבל וואלק זהו. באותה השבת נגמלה סופית ורשמית. יום אחרי זה פספסה פעם אחת בגן. במשך יומיים הרטיבה במיטה בלילה (מעט יחסית ובכל זאת) ומאז לא נרשמו תקריות והילדה ג-מ-ו-ל-ה (בת שלוש ושלושה חודשים שזה אמאל'ה אבל למי אכפת).
המזל שלי מתחלק לשניים:
- כל הזמן טענתי שבעז"ה כשהיא תלך אני אשחרר וארגיע וכלום לא ילחיץ אותי (כמעט). אני דבקה בעניין וכשעניין הגמילה לא התקדם זה בכלל לא העסיק אותי (כלומר כן אבל יותר במובן הטכני של מבאס להחליף חיתולים, לקנות, לנגב ידה ידה ידה ובלה בלה בלה) אבל בשום שלב זה לא הלחיץ אותי אפילו לא לשנייה.
- אני כבר מכירה ומבינה את אליענה כ"כ טוב שידעתי שזה יגיע ממנה מתי שתרצה ובדרך שתרצה כי לא אומרים לאליענה מה לעשות או כמו שהיא אוהבת לומר "לא צועקים עליי" :-D

קיבלנו שיבוץ לגן עירייה (ממש מול הבית). החיוך היה מרוח לי הפרצוף במשך כל היום כשקיבלנו את השיבוץ ואני לא מאמינה שאנחנו מגיעים לאבן הדרך הזו, אני כבר לא יכולה לחכות ואליענה כבר יודעת לומר שהיא הולכת שנה הבאה לגן גדולים (ומציינת את שמו) ודריונת לגן של קטנים. אמא שלי אמרה שהיא מאוכזבת שקיבלנו שיבוץ מהגן ולא ישר מהאוניברסיטה מהוועדה לקבלה לתואר שני :-)

הבנות הגדולות הופיעו במופע סיום של חוג הג'אז אליו הן רשומות. אליענה יודעת לספר לכל מתעניין (וגם למי שלא מתעניין ;-)) שגם היא הולכת ללמוד שנה הבאה חוג ג'אז. אני מתה. נראה לי שמ27.08 ועד אחרי החגים לא אפסיק לבכות מהתרגשות.

מתנצלת מראש על כמות התמונות פשוט עבר המון זמן מאז העדכון האחרון וזו הדרך שלי לתעד.

שבוע של טוב.

געגועים לבן שאבד. דמעות.

11 במרץ 2013

16 יום. זה הכל.
נשמה כ"כ גדולה בגוף כ"כ קטן ומלחמת הישרדות מתישה וכואבת שבסופה הוא הוכנע. הבן שלי. שלנו.

"…ותיק יהמו נא רחמייך,
וחוסה נא על בן אהובך,
כי זה כמה נכסוף נכספתי לראות בתפארת עוזך,
אלה חמדה ליבי וחוסה נא ואל תתעלם"
(מתוך תפילת ערב שבת, "ידיד נפש")

כמה שכואב לי. איזה ערב קשה.

במרוצת 3 השנים שעברו מאז ברוב הזמן היו תחושות "טובות", אם אפשר לקרוא לזה ככה, עם האסון שפקד אותנו בלכתו. תחושת הפחד ממה היה יוצא ממנו, תחושת האימה ממה היה קורה לנו כמשפחה ניצחה בגדול את תחושת היגון והאסון, עד השנה. זה כבר ימים רבים מאוד מאוד שאני עוסקת בשאלה- מה אם?
כאדם מאמין אני באמת מהלב מרגישה שהשאלות האלו רק מגבירות את התסכול והצער אבל אני לא מסוגלת להשתחרר מהם השנה.

יום לפני לכתו, כשמצבו רע מאוד מאוד, הצלחתי למצוא סידור לילדים הגדולים שבבית והתעכבתי בבית החולים. ידעץי. ישבתי וליטפתי אותו, שרתי, בכיתי והתפללתי. וכל הזמן הזה כבר ידעתי. מצבו היה כ"כ גרוע, המדדים כ"כ נמוכים, הוא הורדם כדי לא לסבול ובכל הזמן הזה נלחם ונלחם ונלחם.
הפצע שנפער בפניו באותם ימים דומה מאוד לחור שנפער בליבי וידעתי שכשם שאצלו זה לא ירפא כך גם אצלי זה ישאר לנצח.

כשהגיע העת ללכת ניגשתי להיפרד. ראשית הלכתי לאליענה, אמרתי לה שתרגיש טוב ושנתראה מחר. אח"כ ניגשתי אליו.
עמדתי ליד האינקובטור ולא יכולתי להסתכל עליו. המחזה היה פשוט קשה מידי. אז הנחתי את הידיים על הראש שלו ובירכתי "ישימך אלוהים כאפריים וכמנשה. יברכך ה' וישמרך. יאר ה' פניו אליך ויחונך. ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום". אמרתי לו תודה על הכל והסברתי לו שאני מבינה ושאם זה קשה מידי אז הוא משוחרר. נפרדנו בלי שאמרתי "להתראות מחר". כבר ידעתי. כי אין על תחושות של אמא.
בבוקר שלמחרת, כשכבר היינו בחניון שלפני הכניסה לבית החולים צלצל הטלפון וזו היתה המזכירה של הפגיה שביקשה להעביר לי את הסגן. ואני, שכבר ידעתי, העברתי ישר את הטלפון לירון. ירון לא היה צריך לומר דבר, כבר ידעתי.
09:15 בבוקר. בדיוק 16 יממות שלמות של נשמה זכה שעשתה תיקון עבורנו ועלתה להיות לנו מליץ יושר.
בהוודע הדבר כ"כ רווח לי שהייתי כמעט מאושרת. עכשיו אני פשוט ממאנת להינחם. כ"כ קשה לי, הדמעות זולגות, וכל מאמציי להשתלט על עצמי ולחשוב על הטוב בעצם, פשוט לא עוזרים.
אני למעשה מתגעגעת למישהו שבכלל לא הכרתי, לאמהות מסוג אחר, לחוויה שלמה ומיוחדת. מתגעגעת וכואבת ומעל הכל מצער אותי שאני כלל לא זוכרת אותו. אין לי שום זיכרון של איך הוא היה נראה כי הוא היה כ"כ חולה ופגוע ונפוח ומלא במכשירים שאין לי שום מושג בעצם איך הוא היה נראה. הבן שלי. אוי איזה קשה.

במוצ"ש לפני שהוא אבד הזמנו את המשפחה לסיום מסכת מגילה. חשבנו והאמנו בכל ליבנו שבזכות הלימוד של ירון והסיום תחשב לנו הטובה הזאת ונצא הביתה עם הילדים בריאים בתוך תקופה מסויימת. עצם החוויה של לימוד תורה לרפואת הילד שלך היא חוויה מזעזעת וקשה מעין כמותה אבל במצבנו היינו צריכים משהו להאחז בו. זה היה נורא.
בשבת האחרונה חגגנו שוב סיום מסכת, הפעם שבת, אחרי שירון השלים את המסכת במסגרת לימוד "הדף היומי". ההבדל הוא לא יתואר והגיע בהצטרפות מקרים מצמררת בדיוק באותו עיתוי. כשירון סיים את דבריו חשבתי על כמה אני גאה בו על הלימוד הקשה והאינטנסיבי הזה ואיך עומדים לו הכוחות להתמיד וחשבתי על הבן שלי שהלימוד הקודם לא עזר לו ולא עמדו לו הכוחות ועל אליענה היפה, הטובה ומעל הכל- הבריאה!- שלנו שמאותו היום הארור השתפרה משמעותית עד השחרור המיוחל, כאילו דבקה נשמתו בנשמתה והיו לגוף אחד שלחם וניצח את הכל.

ביום חמישי שלפני לכתו התדרדר מצבו מאוד. מאוד. למעשה, חייו היו תלויים על חוט השערה עד היום הנורא.
החל מחמישי האחרון אליענה חולה. זה התחיל יחסית קטן בשיעול, נזלת וכדומה וצמח לממדי ענק אתמול עת הזעיקו אותי מהגן שאגיע מהר כי היא משתעלת מאוד והשפתיים והידיים שלה כחולות. מיותר לספר מה זה עשה לי. בדהירתי המבוהלת לגן לא יכולתי להפסיק לחשוב על הצטרפות המקרים וחשבתי לעצמי שמעניין אם היא מרגישה משהו מיוחד או שונה בימים האלו. משהו של תאומים. פשוט לא האמנתי שזה קורה לי.
אחרי שלקחתי אותה מהגן (הביתה ולא לבי"ח למרות ששקלתי בהתחלה. אובחן יותר מאוחר כסטרידו וסקרלטינה) השכבתי אותה על הספה בגינה כדי שיהיה לה חם ונעים ומצבה השתפר משמעותית ואז היא הסתכלה על השמים הבהירים והמקסימים שהיו ואמרה "אני רוצה לעוף לשמים". נקרע לי הלב והדמעות….

"…וקדימה אל האופק
אל השמש הטובה
זה רחוק אבל תגיע
קצת עייף וקצת צמא לאהבה
שמחכה לך, תקטוף אותה כפרי בשל
ואז תנוח תרדם בצל

וזה הרגע
הנה באה השעה
מה תביא איתה הרוח
מה ימיס את הדממה
ויש סיבות לכל דבר
יש חלום שלא נגמר
בסוף הדרך עוד תהיה מאושר".

בן שלי יקר מאוד,
לא באמת נפרדנו כראוי. שיחררתי אותך כי זה היה הדבר הנכון אבל הצער והיגון נשארו. חשוב לי שתדע שהמשכנו הלאה עם תקווה גדולה בלב, עם משפחה קסומה- מורחבת ומצומצמת, עם חלום גדול שנופץ בכאב ונשאר כזיכרון לעד ועם אליענה אחת מיוחדת במינה שדבקה בה אותה רוח הלחימה שפגשנו גם אצלך. אין לי שום ספק שנשמתך הקטנה, המיוחדת והזכה, מרחפת מעלינו ושומרת ומחזקת ומחבקת והלוואי וגם גאה.
היה עבורינו מליץ יושר והגן עלינו. אנחנו מצידנו נעשה כל שביכולתנו לדאוג לילדים ולעצמנו ונשמור על אליענה עד שתחזרו להיפגש אחרי 120, בעז"ה.
בן שלי, לא נשכח.

"וזכני לגדל בנים ובני בנים
חכמים ונבונים
אוהבי ה' יראי אלוקים אנשי אמת
זרע קודש בה' דבקים

ומאירים את העולם בתורה
ומעשים טובים ובכל מלאכת
עבודת הבורא".

הגיגים

4 במרץ 2013

לפני ההגיגים- ביום שישי נחגג בגן של אליענה יומולדת 3 עם חברה. היה כיף. אליענה כ״כ בעניינים וכ״כ מרוצה מעצמה. שיתפה פעולה מאוד יפה והיתה מאוד מאוד נרגשת.
הכנו יום קודם את העוגה, אליענה ביקשה איזה הפתעות לקנות (בועות סבון) ובאופן כללי היה (עבורי) מרגש מאוד. זר לא יבין זאת. איפה היינו ואיפה עכשיו. אפילו היומולדת היה שונה מאשר בשנה שעברה. מאוד מאוד התרגשתי ומאוד שמחתי לראות את השינוי שחל באליענה.

בנוסף, כספר ספריה לשבת לקחנו את ״סיר הסירים״ וכיאה לילדה גדולה ומבינה אליענה מבקשת לשבת בסיר. בשישי בערב זה הצליח! גם פיפי וגם קקי. שרנו ״היא גדולה היא גדולה״ ואליענה שפכה לשירותים. גאווה של ממש.

הגיגים-
אליענה גדלה ממש ונהיה לה פה שזה לא יאומן. מקצת מהדברים אני חייבת לתעד.

1. בביקור אצל ההורים שלי בחמישי האחרון הסתבר שאליענה סופרת באנגלית! היא יודעת עד שמונה. כל מאמציי להבין מי לימד אותה עלו בתוהו. לא אני (כמובן), לא הילדים, לא מרי פופינס ולא סבים וסבתות. עוד לא שאלתי בגן אבל כך או כך מאז אני בהלם. שאלתי אותה מי לימד אותה היא אמרה- אני.
2. אליענה מספרת שמשה הקטן היה במצרים והתיבה שלו שטה בכיור (במקום ביאור 😄).
3. היום היינו בביקורת החצי שנתית במכבי דנט. פעם ראשונה בשביל אליענה. כשהגענו וקראו לנו אליענה נכנסה לחדר ואומרת לרופאה: ״קוראים לי אליענה, מתי אני?״. מתי היא נהייתה לי כ״כ ורבלית?
4. יש לנו קופסא חדשה בבית שקיבלנו. היא נכנסה לקופסא, שמה את המכסה על הראש (מצורפת תמונה) ואומרת- אני אפרוח!
5. אני מצלמת אותה והיא עושה םרצוף מצחיק אז היא אומרת לי- אני שובבה ואני משתוללת.

לסיום, ממש עכשיו לפני שהיא הלכה לישון היא עלתה על המשקל הביתי. המספר עצר על 11.4 קג. הייתי המומה. לפני בערך חודשיים היא היתה בסביבות 10.5 קג. מההלם בדקנו עוד 6 פעמים וזה אכן המספר (עם בגדים וחיתול ובכל זאת).

מצורפות תמונות.

20130304-205344.jpg

20130304-205549.jpg

20130304-205614.jpg

20130304-205801.jpg

20130304-205828.jpg

20130304-205852.jpg

20130304-205924.jpg

20130304-205948.jpg

20130304-210003.jpg

20130304-210030.jpg

20130304-210105.jpg

20130304-210210.jpg

20130304-210238.jpg

20130304-210246.jpg

י"ד באדר התשע"ג- אליענה בת 3!

25 בפברואר 2013

3 שנים. לא יאומן.
3 שנים. וואו.
3 שנים!!!

3 שנים של מסע להורות, לזוגיות, למשפחתיות.

אליענה של אמא. ילדת הקסם,
שבת פרשת "זכור" לפני 3 שנים שכבתי בביה"ח בשמירת הריון עצובה ונפחדת וידעתי עמוק בלב שאת השבת הזו לא אשכח לעולם. היה ברור שזה תחילת הסוף. מוצ"ש קראתי מגילה לבדי בביה"ח ובבוקר פורים חשך עליי עולמי ויצאתי לקראת דרך חדשה.

בשנה שחלפה מיום הולדתך האחרון משהו ניעור בי. אולי זה הכרת הטוב ואולי זה הבחירה בחיים שמושכת אותך בכל פעם למקומות שאתה לא בטוח שאתה מסוגל לחזור אליהם אחרי חוויה קשה כ"כ אבל כך או כך גמלה בליבנו ההחלטה להרחיב את המשפחה ובהודיה לה' נולדה השנה דריה שהחזירה לנו את תחושת הביטחון בדרך "הרגילה והמקובלת" אבל חידדה באופן ניכר את השוני.
בתקופה הזו של חופשת הלידה יוצא לי לחשוב עלייך הרבה. מה היה קורה אם? מה יכול להיות אחרת? איך זה להיות בשניים? האם הדברים שנראים טריוויאליים אצל דריונת היו קשים לך פיזית או רק נפשית? האם יישאר נזק עתידי חלילה שאנחנו עוד לא ערים לו? וסימני השאלה הגדולים, המטרידים רק מעצימים את התחושות כלפייך, כלפי הישגייך כלפי הדרך כולה ומחדדים באופן בולט את הנס שנהיית מי שאת למרות הכל!

במוצאי יום הכיפורים השנה, כשהתחלת סופסוף ללכת לבדך ואת בת שנתיים ושבעה חודשים, הבנתי פתאום. "מה רבו מעשייך ה'". מקילו (וקצת) של ילדה כחולה ומונשמת "צמחה" לנו ילדה בריאה ומאושרת ואני מסתכלת בך בכל יום ולא מאמינה. רק מי שממש "היה שם" וראה אותך נאחזת בטפרייך כדי להישאר, כדי להתחזק, כדי להתגבר, כדי לנצח! יכול להבין את התחושה המיוחדת שיש לאמא שבתה הגיעה לגיל שלוש אחרי יותר משנתיים וחצי של מתח וחרדות אינסופיות.
לימדת אותנו שיעור חשוב בסבלנות, שיעור חשוב באמונה ובעיקר שיעור חשוב בהכרת הטוב.

"והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם".

בסיומה של שלישית לחייך ובפרוש עלייך השנה הרביעית אבא ואני רוצים לאחל שתוסיפי וותחזקי ותתברכי ותשפיעי עלינו מרוב טובך ומשפעת אורך מתוך המתיקות הבלתי נגמרת והשאיפה הבלתי מתפשרת לעשות הכל יותר טוב מכולם ובקצב של כולם, גם כשזה קשה מאוד.

אליענה אהובה מאוד, תודה. על השיעור החשוב בסוגיית "מהי אהבת אם", על השיעור החשוב ב"מהי גבורה וגדלות רוח" ובאופן מיוחד על הדרך.

אוהבת אותך,
אמא.

מוקדש לך באהבה גדולה-

http://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=92&wrkid=18571

"לוחמת"/ אייל גולן

מספרים עלי שאני קצת השתניתי
ואומרים שאיבדתי את התמימות
לו רק ידעת את הדרך שעברתי
כדי למצוא לי איזה רגע של שלמות

ולפני עומד אדם שמתבונן לו
ומחפש את השינוי שחל עליו,
ולא מוצא דבר מוזר שהשתנה בו,
חוץ מהצבע שהחזרת לו ללחייו.

ויש לי חשק לפעמים, לצעוק חזק אל העולם
על מי את בשבילי, ומה שאת נותנת,
ויש לך כוח של צבא שלם, אחת נגד כולם
וזה עושה אותך למה שאת לוחמת

אז מספרים עלי שאני קצת השתניתי
וזה נכון כי החיוך שב אל פני,
פינה שקטה אני אצלך מצאתי
את לי הכל את לי בחירת אהבותי.

ויש לי חשק לפעמים, לצעוק חזק אל העולם
על מי את בשבילי, ומה שאת נותנת,
ויש לך כוח של צבא שלם, אחת נגד כולם
וזה עושה אותך למה שאת לוחמת

ויש לי חשק לפעמים, לצעוק חזק אל המרומים
במה זכיתי ששלח אותך אלי
את הסיבה שהחיים שלי כבר לא אותם חיים,
מהרגע שחדרת אל תוך חיי

ויש לך כוח של צבא שלם, אחת נגד כולם
זה עושה אותך ומה שאת לוחמת

20130225-020442.jpg

20130225-020500.jpg

20130225-020529.jpg

20130225-020547.jpg

20130225-020611.jpg

20130225-020638.jpg

20130225-020701.jpg

20130225-020724.jpg

20130225-020738.jpg

20130225-020758.jpg

20130225-020813.jpg

20130225-020825.jpg

20130225-020852.jpg

20130225-020909.jpg

20130225-020923.jpg

20130225-020942.jpg

20130225-021010.jpg

20130225-021041.jpg

20130225-021120.jpg

20130225-021141.jpg

20130225-021158.jpg

20130225-021217.jpg

20130225-021234.jpg

תספורת ראשונה

18 בפברואר 2013

אליענה, הפגית הקסומה הפרטית שלי, נולדה קרחת.
לא הקרחת הרגילה "המשעממת" של שיער משי שדבוק לקרקפת שיש אצל רוב התינוקות. לא הקרחת שהיתה אצל ילדיי הגדולים. קרחת של ממש.

במשקל של 1030 גרם (ואח"כ אפילו פחות) לא רק שלא היה לאליענה שיער אלא נדמה היה שאפילו אין נקבוביות שמהן יצמחו לימים השערות. העור שעטף את הכדור הגדול (עד כמה שהוא יכול להיות גדול אצל פגים) שנקרא הראש היה דומה יותר לשקית ניילון מקומטת ודקיקה ואלמלא העובדה שהיו לי כבר ילדים גדולים שנולדו קרחים לא הייתי מאמינה שיצמחו לה שערות לעולם.

בכל מקרה, עם הזמן שחלף והתחזקות הילדה צמחו להן לאיטן שערות של זהב על הראש המתוק של אליענה. השערות צמחו מצחיק ונוצר זנב ארוך מאחור ומעט מאוד בשאר הראש. החזקתי את עצמי בכוח אבל היום אחרי שכרמלי ביקשה שאספר אותה אז החלטתי שזה זמן טוב לספר (בקטנה אבל בכל זאת מרגש) ו"יישרתי" את הפריזורה. אז קצת שיער ירד אבל החמידות לגמריי נשארה!

מצורפות תמונות אינספור מהשגרה, מהתספורת, מטיול בדרום לראות פריחת כלניות וממדידת תחפושות לקראת פורים.

פוסט יומולדת חגיגי בפורים :-)

חג שמח!

20130218-230521.jpg

20130218-230716.jpg

20130218-230759.jpg

20130218-230838.jpg

20130218-230914.jpg

20130218-230951.jpg

20130218-231108.jpg

20130218-231145.jpg

20130218-231224.jpg

20130218-231324.jpg

20130218-231345.jpg

20130218-231433.jpg

20130218-231519.jpg

20130218-231604.jpg

20130218-231625.jpg

20130218-231638.jpg

20130218-231657.jpg

20130218-231726.jpg

20130218-231738.jpg

20130218-231748.jpg

20130218-231803.jpg

20130218-231815.jpg

20130218-231833.jpg

20130218-231903.jpg

20130218-231929.jpg

נרשמים לגן עיריה!

24 בינואר 2013

וכל מילה נוספת מיותרת.
האושר, ההכרה, הצעד הגדול לחיים שלמים, מלאים ונורמליים- בעז"ה- לא הצליחו לעצור את ההתרגשות בהגיעי לרשום את הפג הפרטי שלי לגן עיריה.
אומנם, לפני שבועיים נכנסה אליי מישהי הביתה ואומרת לתינוקת שלה (בת שנה וארבעה חודשים, כן?) "איזה יופי יש לך כאן חברה בת גילך" :-/ אבל אם הייתי כותבת ספר על משפטים הזויים ששמעתי מאז לידת אליענה המצב היה רע אז כנראה אליענה תהיה "הילדה הכי קטנה בגן" אבל אני מקווה שהגנים של הגובה יממשו את מרבית הפוטנציאל שלהם ולבסוף אליענה תגדל קצת, בעז"ה.

אז נרים כוס יין לחיי חיים בריאים יותר!

תמונות להגברת הנחת.

20130124-112114.jpg

20130124-112138.jpg

20130124-112200.jpg

20130124-112221.jpg

20130124-112243.jpg

20130124-112317.jpg

20130124-112348.jpg

20130124-112410.jpg

20130124-112427.jpg

20130124-112447.jpg

20130124-112514.jpg

20130124-112535.jpg

20130124-112551.jpg

20130124-112613.jpg

20130124-112631.jpg

וידוי ופרידה

29 בדצמבר 2012

אליענה חולה. יותר נכון כבר לקראת הסוף אבל הייתה חולה.
אחרי שבועיים של שיעולים, חום (לא גבוה לסירוגין), נזלת (שקופה) ושאר ירקות, נכנעתי ביום ראשון והחלטתי שאולי כדאי לקחת אותה לרופא. לא ביקרנו אצלו בגין מחלה מלפני שנה (חורף שעבר. שונאת חורף! :-( ). מאז הוא ראה אותנו פעמיים- אחת לפני חצי שנה כשבאתי לבכות אצלו שאליענה לא הולכת ולהטיח כלפיו שהוא מפספס משהו- הוא וכולם! (מסכן. מזל שהוא כזה תותח ואמר לי שאני מבלבלת את השכל… :-) ) ובפעם השניה לפני שבועיים כשהגענו לפגיה לחלוקת סופגניות. אז הוא כבר ראה את אליענה הולכת ועכשיו הוא התרשם מאיך שהיא מדברת. במילה אחת הוא הגדיר- וואו!

אליענה סיפרה לו איזה קבוצה היא אוהדת (מכבי- למי שחושב שאפשר משהו אחר בכלל), באיזה צבע הם משחקים, מי שיחק מספר 8 (אבי נימני למי שלא מעודכן), איך אבא קורא לה (גביע אירופה למי שפיספס את הפוסט שעסק בזה) וכו'. הוא היה המום.

אחרי בדיקה גופנית שארכה 20 שניות אובחנה "דלקת ריאות" :-(. לשמחתי הוא היה מוכן לקחת אחריות על האבחנה ולא טירטר אותנו בצילומי ריאות ושות'. בתמורה יצאנו עם אנטיביוטיקה (לראשונה מאז הפגיה- שאז היינו כידוע מעבדה שלמה לכימיה!!!! כבוד!) ואינהלציות. אליענה המותק התנהגה למופת כל הזמן וגם אח"כ בעת מתן האנטיביוטיקה והאינהלציות. עד כדי כך שהיא אוהבת את זה עד שהגענו למצב שהיא מבקשת להחזיק לבד (תמונות מצורפות לעדות). איך אמרה לי חברה מהפגיה? שרוטה :-)

עכשיו לעיקר:
ביום שלישי האחרון, ה25.12.2012, קיימנו מפגש פרידה מהפיזיותרפיסטית.
בזמנו- כששוחררנו זמנית- ביקשו ממני להתקשר אחרי שהיא תתחיל ללכת כדי שאגיע למעקב ולקבלת טיפים לתגבור. חיכיתי בסבלנות שתתייצב ההליכה שלה ולפני כמעט חודש התקשרתי לספר שהיא הולכת בשעה טובה ואנחנו מוכנים ומזומנים להגיע. ההתרגשות (אצלי) היתה גדולה וביום שלישי הגענו. בהתחלה, כמובן, אליענה לא שיתפה פעולה ואחרי כמה דקות היא הפשירה והיה נפלא. חלצנו נעליים, הורדנו מכנסיים והפיזיו הסתכלה. כעבור 5 דקות היא אמרה לי שאין לה מילים- הילדה הולכת כמעט בלי להשתמש בידיים כשיווי משקל (בהתחלה השתמשה המון), מניחה בתחילה את העקב ואח"כ את שאר כף הרגל, לא נועלת ברכיים, שיווי משקל מלא. אין מילים לתאר את האושר. פשוט אין מילים. בגדול אנחנו משוחררים באופן מלא וסופי אלא אם נחליט שאנחנו רוצים לבוא לקבל טיפים בעוד שנה- שנתיים על תרגילים לשיפור הריצה/ קפיצה. אליענה ניגשה לתת לה את המכתב והמתנה שהכנו בשבילה ולמרות ששיחקתי אותה פוקר- פייס ההתרגשות היתה עצומה. קשה לתאר במילים. האמת? לאורך תקופה מאוד מאוד ארוכה לא האמנתי שאגיע למצב הזה ומכאן הסיבה שהייתי כ"כ נסערת מעניין ההליכה.

לפני שבועיים סיפרתי לירון את שהיה סגור בליבי לאורך השנים מאז לידתה של אליענה.
בחיזיוני לאחר הלידה היה עתיד לא מזהיר. לא הצלחתי לראות את הבן בשום תמונה שדימיינתי- ואכן, כידוע, הוא אבד לנו כעבור 16 יום. הדבר השני היה שראיתי את ירון יושב בגינה והילדים מסתובבים סביבו במעגלים. את התינוקת שרק נולדה לנו אז- שלימים נקראה אליענה- ראיתי מסתובבת עם הליכון :-(
מעולם לא סיפרתי על זה לאיש מהפחד הנורא שאם אדבר על זה חלילה בסוף זה יקרה. התחושה היתה כ"כ קשה שלאורך השנים אליענה ידעה לפרוט לי היטב על המיתרים הרגישים ומתחה את החבל עד קצותיו עד שלבסוף נשלם העניין.
תחושת הפרידה מהפיזיותרפיסטית כשהכל תקין אחרי כ"כ הרבה תחושות קשות לאורך תקופה כ"כ ארוכה אוצרת בתוכה תחושות מאוד מיוחדות ומרוממות.

זה אושר גדול מאוד עבורי לטעות. מאוד.

מצורפות המון תמונות- מהתחרות של כרמלי בנבחרת התעמלות מכשירים, תמונות של אליענה עם אחד האחיינים המתוקים שלי מנסה לחייך כמוה ״עם העין״, מחגיגות יום ההולדת למרי פופינס, אליענה עושה לעצמה אינהלציות ועוד.
שבוע טוב ומבורך.

20121229-194242.jpg

20121229-194311.jpg

20121229-194340.jpg

20121229-194402.jpg

20121229-194415.jpg

20121229-194442.jpg

20121229-194454.jpg

20121229-194514.jpg

20121229-194542.jpg

20121229-194553.jpg

20121229-194614.jpg

20121229-194627.jpg

20121229-194848.jpg

20121229-194901.jpg

20121229-194919.jpg

20121229-194941.jpg

20121229-194950.jpg

20121229-195005.jpg

20121229-195013.jpg

20121229-195022.jpg

20121229-195035.jpg

20121229-195051.jpg

20121229-195104.jpg

20121229-195113.jpg

20121229-195126.jpg

חנוכה תשע"ג

11 בדצמבר 2012

מזמן לא כתבתי. אולי נהייתי פולניה והתחלתי לקטר שאין לי זמן ואולי פשוט באמת אין לי זמן אבל עובדתית- אין לי זמן! מאוכזבת מעצמי שזה המצב למרות שאני בחופשת לידה אבל מהצד השני זה מה יש ועם זה ננצח. מימיי עוד לא הייתי כ"כ עסוקה בלא לעשות כלום :-(

;

אליענה פורחת. האמת, אנחנו יחד איתה.

אני לא יכולה להסביר במילים עד כמה הלב מתרחב לראות אותה הולכת בכל פעם. יש בי מעין תחושת ניצחון. עכשיו, כשניצחנו גם את הקרב הזה, אני מרגישה בנוח לומר שבמובן מסויים ניצחנו את המלחמה כולה. מצד שני, היום יותר מאי פעם נצבט לי הלב על כל זוג תאומים שעובר מולי או על המחשבה האחרת של "מה היה יכול להיות אם…" דווקא עכשיו כשהכל נראה יחסית טוב קשה לי שלא לחשוב על המצב. כאילו התפנה לזה פתאום מקום אצלי להתאבל. לא קל.

;

בכל מקרה, אליענה באמת בובה. הולכת המון, מדברת המון ואוכלת בכמויות שאני לא מצליחה לתאר אפילו. הילדה פשוט מטחנה. מאידך, נעליים אי אפשר למצוא לה בחנויות כי היא נועלת 21 בימים שהיא גבוהה, ארוכה ועל עקבים ;-) ושוקלת 10.5 ק"ג בימים שאנחנו שמים לה משקולות בכיסים… מניאטורה.

;

היינו באילת לסופ"ש ארוך עם כל הילדים. לפני הנסיעה עוד הספקתי להתראיין בתוכנית הבוקר של אברי גלעד. זה מוזר, משונה ומביך לראות את עצמך אח"כ בהקלטות של התוכנית, במיוחד לאור העובדה שמיד יש לי מלא ביקורת על איך הייתי ואיך נראיתי, אבל אם זה יעזור למישהו, אפילו אחד, אז דיינו.

באילת היה כיף. מושלם. אליענה היא כ"כ בחבורה עד כדי העובדה שהיא עשתה איתנו את כל הפעילויות (גם המשונות), מספרת בהתרגשות על החוויות ומעל הכל אכלה שפשוט זה לא להאמין.

באחד הערבים באילת קנינו לילדים בסוף מקופלת עם חלב חם וקצפת. אליענה עמדה מעל הבנות וצרחה עליהן בכל פעם שהם העיזו לשתות. ילדה דרדס, עוד לא בת 3, צועקת בקניון כמו משוגעת על האחיות הגדולות שלה "לא לקחת. זה שלי!" אם לא היינו קרועים מצחוק על הרצפה היינו מחנכים אותה אבל זה פשוט לא אפשרי. בטח לא כשמדובר על אוכל.

ערב אח"כ ישבנו לאכול במסעדה בשרית. הילדים קיבלו לאחר כבוד מנות ילדים (המבורגר, שניצל וכו') ואנחנו סטייקים- אני MR (מידיום רייר) וירון הפעם הזמין R (רייר). מיותר לציין שאליענה התחילה לאכול את מנת הילדים שלה רק אחרי שסיימה לאכול את הסטייק של ירון (בעזרתו כמובן). כל זמן שהיה מונח על הצלחת של ירון סטייק (אפילו שהוא רייר!!) היא לא הסכימה לגעת במנת הילדים. חשבנו שאנחנו מתים. קרניבורית.

בערב האחרון עצרנו בדרך הביתה לקפה ועוגה. שתינו, אכלנו (מה שאליענה הסכימה שנטעם כי בגדול היא אכלה הכל), נהנינו. כשנגמרו העוגות אליענה ביקשה עוד. אמרנו לה שנגמר. היא הסתכלה עליי, משכה בכתפיים ואמרה: "נקנה"!!! חצופה.

בפעילויות היא היתה כוכבת. נהנתה מעיר הקרח, נהנתה מהים והבריכה, נהנתה מהשייט אבל הכי נהנתה מהמצפה התת ימי.

;

היתה בגן מסיבת חנוכה. באופן דומה לילדיי האחרים לא נרשמה כל התנגדות והילדה השתתפה למופת במסיבה גם אם לא בהתלהבות אדירה. הפער בינה לבין ילדי הגן באופן פיזי עדיין מאוד בולט. גם בפן המוטורי הגס יש הבדל מהותי לאור העובדה שהם הולכים כבר שנתיים והיא רק חודשיים (הם קופצים, היא עוד לא. הם רצים, היא עוד לא. הם מסתובבים, היא בקושי) וכו' א- ב- ל מדובר על שינוי כ"כ גדול לעומת שנה שעברה אז, באופן טראומטי, זכורה לי אליענה כילדה שיושבת וצופה במסיבה ולא כ"כ משתתפת כי היא עוד לא הלכה. ההבדל הוא כ"כ גדול שזה ממש מחמם את הלב.

;

חזרנו לשניידר. היינו בפגיה לחלוקת סופגניות. למעשה, זאת הפעם הראשונה שאני מגיעה זקופה, נינוחה "להשווצה". בכל הפעמים הקודמות עם אליענה היא היתה עוד קטנה יחסית, מבינה פחות כמובן וגם סחבה איתה עיכובים בולטים שגם אם בסה"כ הייתי מרוצה הביקור עדיין היה מהול בדאגה ובקושי. הפעם, ההגעה היתה כ"כ חווייתית ושונה. ממש מאושרת. אליענה ידעה שאנחנו נוסעים לפגיה לחלוקת סופגניות ושמחה מאוד. הסברתי לה ששם היא היתה אחרי הלידה ויש שם תינוקות קטנים.

הרופאים התלהבו נורא, האחיות התלהבו נורא (מי שהיה לה זמן להתייחס. מסכנות. מלאות עבודה. הפגיה עכשיו מפוצצת) ובעיקר אליענה התלהבה נורא וביקשה לראות כל הזמן "תינוק קטן". מה שהעכיר את האווירה היתה העובדה שאליענה קמה באותו הבוקר מנוזלת (נזלת של בוקר שעברה כמובן אחרי שיצאנו מהפגיה) ולכן הרופאים שידלו אותנו לצאת די מהר החוצה. האמת, התבאסי מזה רצח. גם מהמחשבה שדווקא באותו יום היא החליטה לקום עם נזלת וגם מהמחשבה שבטח בפגיה בטוחים שאנחנו כאלו חסרי אחריות שבאנו איתה כשהיא מנוזלת. לכו תסבירו שזה סתם נזלת של בוקר.. אוף.

מה שהיה מדהים זה שהיא הרגישה נורא "בבית" נורא ביקשה לראות "תינוק קטן" אפילו שלא היה אפשר וגם שעל כל תמונה שתלויה במסדרון היא צעקה "הנה אליענה"….

;

דבר אחרון, בשעה טובה התקשרתי לקבוע "פגישת פרידה" עם הפיזיו לעוד שבועיים בערך. האמת?! די מרגש. זה יסגור איזו מזוודה שהייתי שמחה להטיל הרחק ועמוק בתוך מצולות הים.

עוד דבר אחרון, סופסוף הסתיים לפני שבוע באופן רשמי עניין החדר החדש של יונתן ודריוש נטשה לפני יומיים את העריסה בחדר שלנו לטובת מגורים משותפים עם אליענוש בחדר. אליענה הפכה באופן רשמי ל"אחות גדולה ממש" וישנה במיטת נוער בחדר משותף עם דריה. זה מקסים באופן מיוחד ומוזר באופן שמעורר את הדעת.

וממש ממש אחרון, הייתי היום עם אליענה ב"מותק של פסטיבל". רק אני ואליענה. לדעתי לא הלכתי איתה לבילוי איכותי רק שתינו מעולם (אם לא סופרים את ה"בילוי" 10.5 שבועות בפגיה). איזה כיף! היא כ"כ נהנית וכ"כ ניכר עליה האושר והכיף. היא שיתפה פעולה, צחקה וידעה לספר אח"כ לגדולים מה היה וכמה היא נהנתה. קסם של ילדה.

;

חנוכה שמייח. שיהיה לכולם אור.

;

מיליוני תמונות מצורפות.

20121211-003249.jpg

20121211-003341.jpg

20121211-003428.jpg

20121211-003458.jpg

20121211-003533.jpg

20121211-003603.jpg

20121211-003631.jpg

20121211-003654.jpg

20121211-003759.jpg

20121211-003854.jpg

20121211-003922.jpg

20121211-003958.jpg

20121211-004047.jpg

20121211-005055.jpg

20121211-005113.jpg

20121211-005155.jpg

20121211-005227.jpg

20121211-005252.jpg

20121211-005310.jpg

20121211-005324.jpg

20121211-005335.jpg

20121211-005416.jpg

20121211-005443.jpg

20121211-005508.jpg

20121211-005528.jpg

20121211-005551.jpg

20121211-005611.jpg

20121211-005634.jpg

20121211-005657.jpg

20121211-005715.jpg

20121211-005730.jpg

20121211-005750.jpg

20121211-005829.jpg

20121211-005845.jpg

20121211-005856.jpg

20121211-005918.jpg

20121211-005936.jpg

20121211-005946.jpg

20121211-010006.jpg

20121211-010026.jpg

20121211-010040.jpg

20121211-010103.jpg

20121211-010118.jpg

20121211-010129.jpg

20121211-010146.jpg

כינים, קקי ראשון בסיר ועוד

3 בנובמבר 2012

עדכונים הרבה אין. אליענה מותקית ונהנית מהחיים, מההליכה ומהעובדה שהיא היתה (ותשאר?!) הנסיכה שלנו.

בימים שחלפו הספקתי לחגוג יומולדת והילדים הכינו לי (באדיבותה ובניהולה של מרי פופינס האחת והיחידה) עוגה טעימה עיהמ. היה כיף. עם האחיות שלי וההורים שלי יצאתי לערב בנות (+ אבא שלי :-) ) והיה מושלם. בקיצור, כיף.

;

בבית עולם כמנהגו נוהג ואני בסה"כ על ענן. החגים הסתיימו, הילדים חזרו לשגרה ואני התחלתי את חופשת הלידה וכפועל יוצא מזה סיימתי את הכסף :-/

;

בכל מקרה קצת על אליענה,

לפני שבוע אמרה לי מרי פוםינס שהיא ראתה את אליענה מגרדת בראש ובבית מצאה לה כינה 1 (בלבד). מי שמכיר אותי יודע שזה הדבר המזעזע ביותר בערך שאני יכולה לצפות לו וברגע שנודע לי (כי אני ממש לא ראיתי שום סימן מקדים) הייתי מוכנה עלי קרב. לשמחתי, לא דובים ולא זבובים, כלומר זה פשוט קפץ מאחד הילדים בגן (גם זה שאף אחת מהבנות האחרות בבית לא סבלה מזה מחזק אותי כי אחרת היה כאן שמייח). כשהבנתי שהכל בסדר התפניתי לשמוח מזה כי זה מרגיש כ"כ כיף "לדאוג" מצרות מהסוג הזה. פשוט צרות של ילד נורמלי.

;

בנוסף, אליענה לא מוכנה להיגמל מהחיתול ואני לא לוחצת כי כבר הבנתי שהיא עושה את הדברים כשטוב לה. מצד שני היא כבר למעלה מחצי שנה מודיעה בכל פעם (או כמעט) כשיש לה פיפי או קקי אז את הרעיון היא כנראה מבינה… הגננת, שלא אוהבת לוותר לה, ביחד עם מרי פופינס מאמינות בה ומנסות בכל זאת וכבר היו כמה תקריות של פיפי בסיר במהלך היום בגן- כך מדווחת הגננת. תקרית של קקי- שגרר כמובן שירה עזה של "היא גדולה היא גדולה היא גדולה"- התרחשה אצלנו בבית. תמונה למטה :-)

במקביל, אליענה עברה לישון במיטת נוער (בינתיים המיטה הנפתחת של יונתן עד לסיום העניינים עם החדר של יונתן ולמעברו לחדר החדש). היא עושה לנו בי"ס ויוצאת מהמיטה לחדר של הבנות הגדולות ומשגעת אותם. ככה כמה פעמים עד שהיא נרדמת. כשאנחנו מעירים לה היא מתגלגלת מצחוק. בינינו אנחנו מחייכים כי זה קורע.

;

דבר אחרון, אליענה נהייתה ממזרתה לא קטנה ועכשיו הגיעה אל הגיל שהיא אומרת "אורטל" במקום אמא. אצל הילדים הגדולים תמיד הערתי אבל אצלה זה כ"כ חמוד שאני פשוט לא מוכנה להגיד כלום ומחכה שיעבור. פשוט מתוק באופן מושלם.

;

מצורפות טונות של תמונות בכללם תמונה של איך ירון נועל נעליים לאליענה, מסיק זיתים שעשינו בעץ זית שלנו והנאה מעונת הסופגניות :-)

;

שבוע מבורך.

20121103-212600.jpg

20121103-212643.jpg

20121103-212721.jpg

20121103-212751.jpg

20121103-212811.jpg

20121103-212900.jpg

20121103-212932.jpg

20121103-212948.jpg

20121103-213057.jpg

20121103-213128.jpg

20121103-213153.jpg

20121103-213225.jpg

20121103-213448.jpg

20121103-213510.jpg

20121103-213529.jpg

20121103-213555.jpg

20121103-213625.jpg

20121103-213702.jpg

20121103-213723.jpg

20121103-213820.jpg

20121103-213839.jpg

20121103-213927.jpg

20121103-214006.jpg

20121103-214027.jpg

20121103-214043.jpg

20121103-214110.jpg

20121103-214123.jpg

20121103-214223.jpg

20121103-214242.jpg

20121103-214256.jpg

20121103-214320.jpg

20121103-214434.jpg

20121103-214444.jpg

20121103-214456.jpg

20121103-214503.jpg

נעליים ראשונות!

9 באוקטובר 2012

חוויית ההורות אצל אליענה מרגישה לי תמיד כמו "לידת ילד ראשון". הכל כ"כ מיוחד ומרגש ומקבל משמעות שונה וגדולה.

אז, ערב שמחת תורה, אחרי שראיתי שאליענה מתמידה בהליכה ולא חזרה לזחול, לקחתי אותה עם 3 אחיה הגדולים והלכנו לקנות לראשונה נעליים (הזוגות הקודמים היו ירושות מהבנות הגדולות). היה חוויה מרגשת ומיוחדת ואליענה וכל הילדים הגדולים התלהבו נורא.

הבשורה הטובה היא שאליענה נראית קצת כמו "השפן של אנרג'ייזר" ויעידו כל אלו שראו אותה במהלך סוכות. היא יושבת רק בשביל לאכול בכל שאר הזמן היא הולכת מקצה לקצה (לא תמיד עם מטרה :-) ) כאילו כדי לחפות על הזמן שאבד…

הבשורה הרעה היא שמצאתי ממה אני יכולה לדאוג עכשיו. הנעליים שנרכשו הם במידה 21 וגם הן אפעס קצת גדולות- מזכירה, הילדה בת שנתיים ושבעה חודשים!!! כלומר, אני מתחילה לחשוב עכשיו שהיא פיצית (10.3 ק"ג ו85 ס"מ על עקבים ;-)) ואולי… אבל בשלב זה אני נותנת לדאגות שלי קצת לנוח- בכל זאת הם עבדו קשה עד עכשיו, ואני אתפנה לזה בהמשך.

בינתיים, כיף. ממש כיף.

תודה לאל.

אחרי החגים שמח.

תמונות של ההולכת ומחוויית הרכישה מצורפות.

20121009-014220.jpg

20121009-014236.jpg

20121009-014257.jpg

20121009-014318.jpg

20121009-014332.jpg

20121009-014344.jpg

20121009-014358.jpg

20121009-014430.jpg

20121009-014452.jpg

20121009-014507.jpg

20121009-014523.jpg

20121009-014544.jpg

20121009-014555.jpg

20121009-014610.jpg

20121009-014619.jpg

20121009-014635.jpg

20121009-014651.jpg

20121009-014700.jpg

20121009-014708.jpg

20121009-014716.jpg

20121009-014725.jpg

20121009-014732.jpg

20121009-014747.jpg

20121009-014753.jpg

20121009-014806.jpg

20121009-014813.jpg

20121009-014823.jpg

הולכת!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

27 בספטמבר 2012

אי אפשר להסביר את האושר וכל מילה מיותרת. בגיל שנתיים ושבעה חודשים! איזה אושר.
ובכל זאת, רק שתתרשמו מכמה שהילדה גאון ומה בדיוק קרה-
כבר כמה ימים שאליענה הולכת עם העגלה המעפנה (שהופיעה בתמונות בפוסט הקודם) והיא יותר תומכת בעגלה מאשר נתמכת בה. בנסיבות אלו התחלתי להפנים שיש סיכוי שהדברים יסתדרו והיא צריכה פשוט זמן והמון בטחון ודרבון.
בגן שלה, הגננת המקסימה סיפרה לנו שלפני שבוע כשהיא עמדה לבד היא העמידה את כל ילדיי הגן במעגל סביבה (30 ילדים!) והם שרו לה ״היא גדולה, היא גדולה, היא גדולה״. אנחנו התלהבנו מהרעיון ועשינו גם בבית בכל פעם שהיא ניסתה או כשהיא עמדה לבד. מעודדת מתשומת הלב המוגברת (אליענה יו נו…) היא התחילה לעשות את זה בתדירות גבוה והולכת.

ביום כיפור אחרי תפילת ״כל נדרי״ יצאנו עם הילדים להסתובב בשכונה (כמו כולם) כי הרי אין מה לעשות או לאן למהר. בכל מקרה את בטחון הארוך הזה אליענה עשתה כשהיא אוחזת בעגלה הצ׳וקומוקו. לזכותה יאמר שרוכבי האופניים או הכלבים שחלפו במהירויות שיא לידה לא גרמן לה לבהלה.
בכל מקרה בשלב מסויים אמרתי לירון שנראה שהיא סתם צריכה להחזיק משהו ולא משנה מה אז פשוט לקחנו את העגלה ונתנו לה לקחת את הכלבה עם הרצועה. באופן מפתיע זה עבד והיא הלכה איתה 2 צעדים עד שהכלבה התלהבה והחליטה לדהור קדימה :-)
מעודדים מהניסיון המוצלח עשינו בבית תרגיל קטן ואליענה הלכה לבד 2 צעדים, קלטה, וחזרה לזחול. לא לחצנו יותר.

הבוקר בתפילה היא טיילה המון עם העגלה, עמדה המון לבד, טיפסה וכו׳ והיתה לי הרגשה שייתכן והיא כבר בשלה לנסות ממש ללכת אבל החלטתי לא ללחוץ אלא רק לנסות בעדינות. כשהסתיים הצום ומעט התאוששנו ירון יצא לבנות סוכה ואני ישבתי עם הילדים בחוץ ליד ושידלתי אותה ללכת. זה עבד!!!! ומאז היא לא מפסיקה! שעות. לא יאומן. הולכת מקצה לקצה, מילד לילד, ממני לירון. אפילו פיפה (הכלבה) משכה אותה בשמלה והיא לא התרגשה ולא נפלה. איזה אושר.

נראה לי אני אקנה לה מחר נעליים (למרות שיש לה בערך 300 זוגות נוספים) רק בשביל ההרגשה מרוממת הרוח לקחת ילד הולך לחנות נעליים למדוד :-)

״אודך כי עניתני ותהי לי לישועה.. זה היום עשה ה׳ נגילה ונשמחה בו״!

איזו פתיחה של שנה חדשה. הלוואי ויהיו רק בשורות טובות. קשה לתאר את תחושת האושר שלי ושל ירון. אנחנו לא מצליחים למחוק את החיוך… תודה לאל.

מצורפים סרטונים כעדות לפלא.

גמר חתימה טובה ושנה מלאה בבשורות טובות.

20120927-013741.jpg

20120927-013751.jpg

בין כסה לעשור תשע"ג- ערב יום כיפור- "דרשו ה' בהמצאו, קראוהו בהיותו קרוב"

24 בספטמבר 2012

ילדתי. שבוע 39+3. בת קסומה במשקל לידה של 3,316 גרם. ורודה ונושמת לבד. 4 דקות ארכה הלידה שהתחילה על מיטת המסדרון והסתיימה בדיוק כשעברתי למיטת חדר הלידה. קסם. ובכל זאת החוייה זכורה לי בעיקר כמעין חוויה חוץ גופית כאילו "ליבי במזרח ואנכי בסוף מערב". הייתי מאושרת אבל לא שטופת אדרנלין, הייתי רגועה אבל לא נינוחה לגמריי, הייתי נוכחת אבל לא רק שם. כשהגיעו הילדים לבקר לא יכולתי להפסיק לחשוב על אליענה ועל הילדים הגדולים שחוו מציאות כ"כ אחרת- כל אחד בדרכו- לאחר לידת אליענה והיו צריכים להמתין 10.5 שבועות…

ההדחקה שהחלה בתחילת ההריון המשיכה גם במהלך הלידה, האשפוז הקצרצר אח"כ והימים הראשונים בבית. במובן מסויים אני עוד לא לגמריי מעכלת.

בכל 48 השעות שהייתי מאושפזת לאחר הלידה רק חיכיתי שתבוא אחות/ אח/ רופא וכו' ויגידו שמשהו השתבש. חס וחלילה לא משהו גדול או דרמטי אבל אפילו קטן ביותר- ולשמחתי זה לא קרה. חשבתי שיעכבו אותי בשחרור מסיבה כלשהי, תהיה קטנה ככל שתהיה, אבל זה לא קרה. אפילו כשהשתחררנו הביתה אחרי שהילדים התרוצצו סביבנו בהלצות של שמחה ואושר עליתי להתרחץ ותוך כדי אני אומרת לירון שמוזר שמחר אני חוזרת לעבודה, למרות שכאמור אני ממש לא. פשוט ככה חשתי ואלו המילים שנפלטו לי מהפה. עוד לא השלמתי עם זה שהמתח, העצבים והחששות הגדולים חלפו בכל מה שנוגע להריון והחזרתי לעצמי את החוויה השלמה והמיוחדת של לידת ילד במועד.

דריה. איזה שם קסום- דריה. מקום מגוריו של ה' וגם אבן טובה מאוד.

אליענה, כהרגלה, מקבלת את השינוי באופן שמאפיין אותה. אדישות מוחלטת. כך היה בהתחלה בכל אופן. דריה היתה אוויר עבורה- היא לא הזיקה לה ולא הציקה לה היא פשוט התעלמה מקיומה- עד כאן יחסית צפוי. מה שמדהים הוא שכשנפל לה האסימון היא אוהבת את דריה מאוד, משחקת איתה וכל הזמן מסתובבת בבית ומחפשת אותה. ממש כיף :-)

קצת על אליענה.

ביחס ישר לסוף ההריון ואח"כ ללידה יצא "ששיחרתי" קצת את אליענה מהמתחים שלי בנוגע להליכה שלה. אומנם דאגתי (ועודי דואגת כמובן) בשאלה מה יהיה ומתי אבל לא היה לי ממש זמן "להטריף" את אליענה. ייתכן שזה קשור וייתכן שלא אבל חלו התקדמויות משמעותיות בשבועות האלו.

בתור התחלה אליענה עומדת לבד. הסבר- היא לא נעמדת לבד במרכז החלל אלא היא נתמכת במשהו ואם היא לא שמה לב או אפילו ביומיים האחרונים כשמבקשים ממנה היא ממש מרימה את הידיים בעצמה ועומדת לבד בלי להשען על כלום (תמונות לעדות מצורפות).

דבר נוסף ומרשים לא פחות- אליענה הולכת עם עגלה של בובה. לא כזאת מהכבדות המשוכללות שיש היום בחנויות אלא הכי פושטית כמו של פעם שיש בכל חנות והיא קלה ומתקפלת. את העגלה קניתי בזמנו בעצת הפיזיו שאמרה שאם היא רוצה להתמך במשהו רק כדי שירגיש לה בטוח אז אפשר לתת לה משהו קל שהיא תחשוב שהיא נעזרת אבל בעצם תצטרך לעשות את כל העבודה לבד וגם תשתפר לה היציבה. אז אכן אליענה מסתובבת עם העגלה בימים האחרונים וגומעת מרחקים של פסיכית. גם בגן היא כבר יומיים לא זוחלת בכלל אלא מסתובבת עם עגלה דומה.

יש סיכוי שיגיע המשיח בקרוב!

לקראת יום כיפור שבפתח,

למרות כל הבכי, המתח והייסורים הגדולים, עברה לנו שנה נפלאה ביותר שהייתה שונה מאוד מהשנתיים שלפניה. היינו בחו"ל, הריתי וחוויתי הריון שלם ונפלא, הילדים וירון המשיכו להצליח, כולם חשו בטוב, הזוגיות התעצמה, אליענה התקדמה מאוד- גם אם בדרכה ובקצב שלה- ובסוף זכינו בחוויה מתקנת אמיתית ושלמה בדמותה של דריה. ב"ה.

אני מתפללת עבור ירון, עבור הילדים, עבורי ועבור כל עם ישראל שתהא השנה הנוכחית שתחתם עלינו מחרתיים שנה מופלאה של צמיחה, פיריון- בכל התחומים, בריאות טובה ושלמה, פרנסה בכבוד וסיפוק.

אליענה יקרה מאוד,

יהי רצון מלפני אבינו שבשמים שיגיעו תפילותינו עד כסא הכבוד ויתקבלו באהבה וברצון ונכתב ונחתם ביום הדין הזה בספר חיים טובים ומתוך התפילות והזכויות יצמח לך הכוח ותצמח לך הבשלות להתחיל ללכת ולהתקדם הלאה להשגת כל היעדים הנכספים.

  • "אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ תְּהֵא הַשָּׁעָה הַזֹּאת שְׁעַת רַחֲמִים וְעֵת רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ"
  • "אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ חָנֵּנוּ וַעֲנֵנוּ כִּי אֵין בָּנוּ מַעֲשִׂים עֲשֵׂה עִמָּנוּ צְדָקָה וָחֶסֶד וְהוֹשִׁיעֵנוּ"
  • "אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ קַבֵּל בְּרַחֲמִים וּבְרָצוֹן אֶת תְּפִלָּתֵנוּ".

זה בדיוק הזמן לבקש רחמים. "דרשו ה' בהמצאו, קראוהו בהיותו קרוב"- והוא קרוב מאי פעם!

מצורפות המון תמונות מהזמן האחרון. קצת של דריה והמון של אליענה.

"אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ פְּתַח שַׁעֲרֵי שָׁמַיִם לִתְפִלָּתֵנוּ".

גמר חתימה טובה!

20120924-230248.jpg

20120924-230325.jpg

20120924-230405.jpg

20120924-230432.jpg

20120924-230454.jpg

20120924-230537.jpg

20120924-230616.jpg

20120924-230635.jpg

20120924-230709.jpg

20120924-230726.jpg

20120924-230745.jpg

20120924-230814.jpg

20120924-230838.jpg

20120924-230902.jpg

20120924-230920.jpg

20120924-230945.jpg

20120924-231009.jpg

20120924-231055.jpg

20120924-231142.jpg

20120924-231156.jpg

20120924-231213.jpg

20120924-231240.jpg

20120924-231300.jpg

20120924-231310.jpg

20120924-231321.jpg

20120924-231337.jpg

20120924-231352.jpg

20120924-231404.jpg

20120924-231412.jpg

20120924-231418.jpg

רק אתם תבינו….

27 באוגוסט 2012

לפני פתיחה- התנצלות.

זה לא יהיה פוסט שמח ולא כיפיי ולא מאושר ולא משעשע. אני מרגישה כ"כ מובסת שפשוט אין לי את האנרגיות.

תארו לכם, היום הוא היום הראשון של שנת לימודים חדשה. הכל מקסים, כולם מאושרים, ההתחלות היו- חמסה חמסה חמסה- טובות אבל אני כ"כ קשה לי… אוף. אין לי את האנרגיות. נשבר לי! נמאס לי! קשה לי! די! "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם- אל יינעץ בו מן הרחמים… רפאני ה' אלוקי ושלח רפואה לכל מכאוביי- רפאני, הושיעני ה' אלוקיי". אז חלאס. נמאס לי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

 

היה חופש קסום. בחיי שאני בדיכאון שקיצרו אותו להוציא את העובדה שזה די מזל כי אני אמורה ללדת השבוע וכל הזמן קיוויתי להחזיק עד פתיחת השנה. עשינו חיים משוגעים, הילדים התנהגו למופת, השתדלנו לעשות בילויים נעים וקטנים בכל יום ובאופן כללי אנחנו עכשיו בתקופה "נעימה" כי אנחנו אנשים של קיץ וכל העניין לגמריי עושה לנו מצברוח. יש כ"כ הרבה תמונות מהחופש (ומהיום גם מפתיחת הלימודים) שאני אהיה חייבת לבחור בקפידה רק בשביל ההתרשמות.

 

העניין הוא שאני פשוט יוצאת מדעתי. אני לא יכולה להסביר. נסו לראות אחורה את הפוסטים שנכתבו. ביולי הייתי בדיכאון שהיא לא הולכת, ביוני (חג שבועות) כשאליענה שנתיים מתוקן הייתי בדיכאון, בפסח הייתי בדיכאון ועוד אחורה אני מפחדת להסתכל בכלל. אליענה התחילה לזחול בראש השנה בשנה שעברה (!) על 6 כשהיא בת שנה וחצי (שנה ו3 מתוקן), באופן משמעותי אחרי חבריה הפגים, באופן משמעותי אחרי מה שאני מכירה אבל באופן נורמלי לאליענה. לפני שנה!!!! כולם אמרו לי שעכשיו הכל ירוץ… בסוכות היו אצלנו חברים מהפגיה ואלו שעוד לא הלכוכבר עמדו והתחילו ללכת אחרי כמה שבועות… אליענה אז התחילה רק להעמד וללכת מסביב לרהיטים ואז כולם אמרו אוטוטו, מעכשיו הכל ירוץ… ואז היא נתקעה בשלה ההוא חצי שנה של טלטלות גדולות מאוד וסערת רגשות קשה מאוד וכל הזמן כולם, כ-ו-ל-ם!!!!!, אומרים שהכל לגמריי בסדר (ואני שמחה שזה המצב, כן?!) ורק צריך סבלנות אבל כלום לא קורה! ובשעה טובה בתחילת יוני האחרון (כמעט 3 חודשים עברו מאז רק בשביל להבין) אליענה התחילה ללכת עם הבימבה ועבורי זה היה כזה הישג וכזאת פריצת דרך שהציפייה שלי הייתה כ"כ גבוהה שהדברים יתקדמו.. וכולם הבטיחו ואנרו שהנה ואוטוטו ומעכשיו הכל ירוץ…

 

והנה סוף אוגוסט, ואני צריכה ללדת השבוע (לפי התאריך הרשמי) וכלום לא השתנה. אפס התקדמות- נהפוך הוא אפילו נסיגה מסויימת כי אליענה כבר כ"כ גדולה וחכמה והיא כבר מבינה שיש ממה לחשוש ואני בעצמי כ"כ מובסת, מתוסכלת ודואגת. אלוהים כמה שאני דואגת.

איך בדיוק אני יכולה להתרגש ממש מהלב כשיונתן שלי מתחיל כיתה א' בזמן שאליענה מתחילה שנה שניה באותו הגן- בקבוצת הבוגרים!!!!!!!!- עם ילדים בני גילה (שנתיים וחצי) כשהיא לפחות ברמה שכלית כמו שלהם (אם לא יותר) אבל לא הולכת?! איך?? מהצער שלחתי אותה עם ירון. כדי שהיא תלך ממקום למקום הם מחזיקים אותה או נותנים לה בימבה או יד ואני כ"כ מתבאסת… גם לכיתה א' היא תגיע ככה? פעם כשאמרו לי שזה מגיע ורק צריך סבלנות אז גם כשהיה קשה יכולתי להבין את המשפט אבל היום?! בחיי שיש ימים שאני לא יודעת. באמת באמת. אבל אם הכל בסדר (וכך אומרים כולם- פיזיו*2, נוירולוגים*2 ורופא ילדים אגדי 1) אז אני רוצה להאמין שכולם יודעים ומבינים (בטח יותר ממני) אז למען ה', למה? נמאס לי! קשה לי! אין לי כוח! שנתיים וחצי של מצוקה וקושי וצער ופשוט נמאס. עכשיו, נא לא להגיד שזה ההורמונים של ההריון ושאני רגישה יתר על המידה כי אז בכלל אני מתעצבנת כי זה ממש לא משם מגיע. באמת שנמאס לי.

אליענה הולכת. יודעת ללכת. היא הולכת עם בימבה, עם היא מחזיקה אצבע אחת אפילו או אם היא מחזיקה טישיו אבל הצעד הבא של עוד קצת לא קורה ואני כבר לא יכולה. לא מסוגלת!!!!!!!! כולם כבר הולכים- פגים, אחיינים, ילדים של חברים. כולם! ואני שמחה בשבילם, חי נפשי בכל היקר אני מאושרת בשבילם, אבל בתוך כל התופת שעברתי ולאורך כל התקופה זה פשוט לא יכול כבר להסתדר ושנעבור הלאה הרי קשיים נוספים עוד יהיו כי אי אפשר בלי אז קדימה….

 

אני לא מסוגלת. לא מצליחה להרדם, לא מצליחה להבין ולא מצליחה להירגע. לא מפסיקות לרדת לי הדמעות. מה שבעיקר מבאסא ותי זה שזה לא קרוב. אני אמא שלה, אני יודעת. לכולם יש כ"כ הרבה עצותוכולם מלאים בכוונות אבל אני לא מסוגלת כבר. לא מסוגלת!

איך ילדה שיודעת לטפס על סולמות בגן השעשועים (עד למעלה למעלה!!), על ספות, במדרגות ועוד, עושה הכל, מכריזה על כל פיפי או קקי (היא לא גמולה כי היא כמובן מסרבת לשבת בסיר אבל היא מודיעה תמיד), שרה את כל השירים- הכל כולל הכל, מדברת שוטף ומתחילה את השנה בגן בקבוצת הבוגרים כשהיא אדישה ומרוצה כאחד, לא מצליחה לעשות את הסוויץ' המיוחל?! אני פשוט כבר לא מסוגלת… לא מסוגלת. לא רוצה יותר. נמאס לי!

 

כולם כ"כ מלאים בעצות (חכמות. באמת.), ברעיונות, במחשבות אבל רק אליענה מחליטה על עצמה ושום דבר לא קורה ואני לא יודעת איך לעזור או האם אפשר?! הציעו לי לשחרר, לחשוב חיובי, לשחות, להתייעץ, לפיזיו ואז לא, לעזור לה ואז לא. הכל הציעו. ניסיתי הכל! הכל! היא בת שנתיים וחצי!!!!! מה עשיתי לא טוב? מה אפשר לעשות אחרת?

בשבת פגשה אותי מישהי ואמרה לי שאליענה מהממת והכל ושרואים שהכל בסדר ורק צריך סבלנות ושיכול להיות שהיא פשוט מחכה לתינוקת שבדרך שתתחיל ללכת בעצמה ואז הם יתחילו יחד. זאת הייתה בדיחה כמובן שנאמרה בטוב לב אמיתי ובאמת שלא מתוך רצון לפגוע- זה ברור לי- אבל מיותר לציין מה עושה משפט כזה לאמא של פג ועוד יותר לי שאני לא סתם אמא לפג אני אמא לאליענה! העניין העצוב בסיפור הזה הוא בעיקר התחושה שיש סיכוי שזה באמת מה שיהיה. אם אתם שואלים אותי אני לא בטוחה שמאז השחרור מהפגיה בכיתי כמו שבכיתי היום.

 

אני כ"כ מצטערת שזה היה מהפוסטים האלו ולא תמונות מחוייכות ורגשות חמים על תחילת שנת הלימודים אבל איך למען ה' אפשר להתרגש בתוך ים הדמעות האלו?! בתוך הייאוש?!

 

"….חנני ה' כי אומלל אני, רפאני ה' כי נבהלו עצמיי ונפשי נבהלה מאוד ואתה ה', עד מתי?"

 

בכל זאת לסיום, פשוט כי בתוך כל העצבות יש הרבה מאוד קרני אור, בהצלחה רבה לכל הילדים הקסומים שלי- כרמל שעלתה לד', שילי שעלתה לב', יונתן שעלה לא' (ורחמנות על המורה שלו שצריכה להתרכז בללמד את הכיתה כשיש לה כזה חתיך הורס וחמוד בכיתה ;-)) ואליענה המטורפת שמוציאה לאמא שלה את כל השערות הלבנות ומנפצת לה את כל החלומות אבל בכל זאת התחילה שנה שניה בגן בקבוצת הבוגרים והיא ללא ספק תוכיח לכולם שם "מאיפה בדיוק משתין הפג!".

 

מצורפות תמונות בשפע מהכיף שעשינו החופש.

שוב, התנצלותי הכנה אם צערתי מישהו.

 

אני מצ

20120827-151428.jpg

20120827-151459.jpg

20120827-151524.jpg

20120827-151557.jpg

20120827-151637.jpg

20120827-151729.jpg

20120827-151756.jpg

20120827-151818.jpg

20120827-151853.jpg

20120827-151916.jpg

20120827-151957.jpg

20120827-152020.jpg

20120827-152047.jpg

20120827-152129.jpg

20120827-152206.jpg

20120827-152241.jpg

20120827-152258.jpg

20120827-152338.jpg

20120827-152359.jpg

20120827-152439.jpg

20120827-152454.jpg

20120827-152535.jpg

20120827-152558.jpg

20120827-152625.jpg

20120827-152649.jpg

20120827-152708.jpg

20120827-152734.jpg

20120827-152753.jpg

20120827-152806.jpg

20120827-152837.jpg

20120827-152851.jpg

20120827-152915.jpg

20120827-152940.jpg

20120827-153056.jpg

20120827-153121.jpg

20120827-153145.jpg

20120827-153220.jpg

20120827-153236.jpg

20120827-153302.jpg

20120827-153319.jpg

20120827-153334.jpg

20120827-153356.jpg

20120827-153411.jpg

20120827-153951.jpg

20120827-154016.jpg

20120827-154027.jpg

20120827-154041.jpg

20120827-154102.jpg

20120827-154115.jpg

20120827-154127.jpg

20120827-154148.jpg

20120827-154159.jpg

20120827-154210.jpg

20120827-154222.jpg

20120827-154236.jpg

20120827-154247.jpg

20120827-154255.jpg

התפעלות ו"פטור", הערכת משקל וגם הפינה לשיפוטכם

23 ביולי 2012

אליענה, הילדה שחיה בלה- לה- לנד, ממשיכה לחשוב שהשמש זורחת מהתחת שלה. לגמריי.

היא בטוחה שמגיע לה בכל (מה שבאופן מביך נכון בדר"כ :-) ) ואת כל המשאבים והמאמצים שהשקעתי בחינוך הילדים הגדולים לעצמאות, שקדנות ובגרות אני הורסת בענק אצל "התינוקת שלי"- אליענה ירום הודה!

בכל מקרה, אליענה שממשיכה להיות בטוחה שאנחנו נמשיך לחכות ולחכות ולחכות עם ההליכה שלה עושה לי צירים רק מהמחשבה ומהעצבים אבל כשהדרך קשה גם הניצחון יותר מתוק, לא? אז אני מחכה…. פשוט כי אין ברירה :-/

אתמול, 22.07.12, כשאליענה בת שנתיים וחמישה חודשים כמעט (שנתיים וחודשיים מתוקן) היה לנו מעקב חוזר אצל הנוירולוגית (מנהלת התפתחות הילד בבני- ברק) בשיתוף עם הפיזיו. האמת היה מדהים.

הם התרשמו באופן בלתי רגיל מאיך שהיא התקדמה במהלך החושיים האחרונים (מהמעקב האחרון) גם מבחינה קוגנטיבית אבל בעיקר מבחינה מוטורית (אליענה הגיעה כהיא הולכת , כמובן, עם הבימבה). הם אמרו שרואים שהיא עוד שניה תלך (נניח. לדעתי זה ייקח עוד לא מעט זמן :-( ) ושזה די מדהים שלפני חודשיים היא לא הייתה בכיוון ועכשיו היא הולכת כמעט לבד. מבחינה קוגנטיבית הן היו המומות מאורך המשפטים שהיא אומרת, מכמה שזה ברור, מאוצר המילים, מרמת המשחק וכו'.

הדבר "הרע" היחידי שאמרה הנוירולוגית הוא שאצל ילדים כמו אליענה שקוגנטיבית הם 100% אבל יש איחור מוטורי הם צופים סירבול מוטורי מסויים במילים אחרות- אל תבנו על אולימפיידת 2016. שאלו יהיו הצרות שלנו… רק שתתחיל כבר ללכת המלכה!

קיבלנו שחרור לצמיתות (!) עם אופציה למעקב בעוד שנה (כי מבחינתה הכל תקין) ועם אפשרות להרים טלפון לפיזיו כשהוד נסיכותה תתחיל ללכת כדי להגיע "לצפיה" שייראו אם יש המלצות שיכולות לעזור לשיפור ההליכה. יאללה, הכל כבר מוכן. run forest, run!!!

עוד היה אתמול בדיקת אולטרסאונד להערכת משקל ואורך צוואר. אז הצוואר נחשב "ארוך וסגור" תודה לאל וזו בשורה מצויינת בהתחשב בעובדה שבעוד קצת יותר משבוע אני מתחילה תשיעי, בעז"ה. אבל החלק המעניין בבדיקה- והוא גם זה שקשור לבלוג הזה של אליענה- הוא שהערכת המשקל היא בערך 2,130 גרם (שבוע 34). אומרת לי הטכנאית בסוף הבדיקה- "המשקל תקין והוא ממש הממוצע לפי שבוע ההריון". לכו תסבירו לה שזה המשקל (2,160 גרם ליתר דיוק) שבו אליענה השתחררה מהפגיה אחרי 10 שבועות וחצי של טלטלה בין חיים למוות.

בפינה לשיפוטכם- סרטון שמדבר בעד עצמו.

בנוסף לסרטון עוד המון תמונות (חלקן ממסיבת הסיום של הגן). המשך שבוע מוצלח.

http://www.youtube.com/watch?v=_GkC3Lp3FX0

20120723-221153.jpg

20120723-221230.jpg

20120723-221257.jpg

20120723-221401.jpg

20120723-221435.jpg

20120723-221544.jpg

20120723-221602.jpg

20120723-221629.jpg

20120723-221656.jpg

20120723-221715.jpg

20120723-221736.jpg

20120723-221803.jpg

20120723-221821.jpg

20120723-221843.jpg

20120723-221902.jpg

20120723-221919.jpg

20120723-221944.jpg

20120723-222009.jpg

20120723-222028.jpg

20120723-222042.jpg

20120723-222055.jpg

20120723-222154.jpg

20120723-222213.jpg

20120723-222225.jpg

20120723-222239.jpg

20120723-222252.jpg

20120723-222310.jpg

20120723-222322.jpg

20120723-222335.jpg

20120723-222349.jpg

20120723-222403.jpg

20120723-222420.jpg

20120723-222441.jpg

20120723-222505.jpg

קוקיות וגם פריצת דרך

23 ביוני 2012

פוסט קצר:

מרוב ההתרגשויות וההתעסקויות סביב הפוסט הקודם שכחתי לציין מאורע- אפשר לקרוא לזה כך- שגם הוא חדש אצל אליענה. כבר קצת יותר משבוע היא הולכת עם קוקיות. אומנם, אין לזה שום קשר לפגות (אצלי כולם קרחים עד גיל מאוחר מאוד- אבל בכל זאת יש בעניין כדי להעיד על שפיות מסויימת ועל ריטואל קבוע שהלא זה היה גם אצל הגדולות…

בכל מקרה כבר מזמן ניסיתי לעשות לה אבל אליענה- כמו אליענה- ממש לא ילדה שהולכת בתלם ובניגוד לאחיותיה הגדולות התנגדה באופן נמרץ ובבכי קורע לב ואני כמובן לא התעקשתי. לפני כשבוע גיסתי הצליחה לעשות לה ומאז אליענה לא מגלה כל התנגדות וזה פשוט כ"כ חמוד. היא אומנם דומה ככה לE.T. כי זה נראה יותר כמו "אנטנות" מאשר כמו קוקיות במקרה שלה אבל זה כ"כ חמוד לה ועושה לה משהו כ"כ בוגר בפנים שאני פשוט נהנית (תמונות מצורפות).

לעניין פריצת הדרך-

ציינתי במילה כבר בפוסט הקודם אבל עכשיו זה ממש תופס תאוצה. אליענה הולכת עם הבימבה. עכשיו כבר המון!!!! הבימבה במצב של "הליכה" (כלומר לא במצב אוטו) ואליענה בכל הזדמנות הולכת איתה וכשלא אנחנו אומרים לה "אולי תלכי עם האוטו?" והיא דווקא משתפת יופי פעולה. מה שכן זה נמוך לה כבר :-\

בכל מקרה, זה לא המון אבל זה בהחלט צעד די משמעותי ומהווה עבורינו ובמיוחד עבור אליענה מעין פריצת דרך. לא משנה מתי תגיע התוצאה הסופית אני מרגישה כ"כ מרוממת מהתחושה ש"ניצחתי" את המערכת ודווקא כש"וויתרתי" על הפיזיו (בעצת הרופא המופלא של אליענה ובאינטואיציה מצויינת של ירון) חלה התקדמות מרשימה. אין ספק שאליענה יודעת הכי טוב מה נכון עבורה.

בת שנתיים וארבעה חודשים – שנתיים וחודש מתוקן- ואנחנו עדיין מחכים… שיעור חשוב בסבלנות. עוד קצת, אליענה, רק עוד קצת…

שבוע מבורך.

20120624-000622.jpg

20120624-000639.jpg

20120624-000653.jpg

20120624-000703.jpg

20120624-000713.jpg

20120624-000724.jpg

20120624-000741.jpg

20120624-000755.jpg

20120624-000809.jpg

20120624-000817.jpg

20120624-000826.jpg

20120624-000858.jpg

20120624-000913.jpg

20120624-000920.jpg

20120624-000929.jpg

20120624-000939.jpg

20120624-000945.jpg

20120624-000954.jpg

28+2, חוגגים, רכש חדש

17 ביוני 2012

וואו, המון דברים.

אליענה עוד לא הולכת וכתלות בעניין מצב הרוח שלי משתנה בין אדישות כי "יהיה בסדר בעז"ה" בין מתח כי "ממילא אני לא יכולה לעזור אז נשאר רק להמתין" ובין דאגה כי "זה כבר לא סביר". מה שכן יש תחושה כללית שהמצב מעט משתפר- גם אם ממש באיטיות ובשוליים- כי היא נעמדת ומסתובבת מסביב לרהיטים/ חפצים מעט יותר, מסכימה לעשות קצת יותר דברים ואפילו התחילה השבוע ללכת עם הבימבה. רק הפיניש נו….

ביום חמישי האחרון קרו 2 אירועים חשובים.

הראשון- והדומיננטי עבורי- חציתי את שבוע 28+2 והתחושה שמילאה אותי היא עזה. תחושה שלמה ונהדרת שרק מי שהיה בצד האפל שלה יכול להבין אותה. ביום הזה הכל הסתיים אצל אליענה והמתח, בין אם יש נקודות דימיון להריון הקודם (ואין) ובין אם אין (שזה כאמור המצב), הוא מאוד מאוד גדול. לעבור את השלב הזה היה צעד גדול וסופר משמעותי בשבילי (ירון- אדיש. הוא כמו כל גבר מסתכל על הדברים רק מנקודת מבט שכלתנית ועבורו אין דימיון וזהו). עכשיו, כחלק משריטה של הורים לפגים צריך לעבור בשלום את 30, 32 ו- 37. אח"כ השמים הם הגבול.

השני- עשיתי עם הילדים יום כיף. כבר שנים שזו מסורת אצלנו שבסמוך ליום ההולדת של הילדים אני לוקחת חופש מהעבודה ואנחנו מבלים באופן יחידני את היום ועושים דברים שהם אוהבים. השנה בגלל עומס של דברים ולבקשת הילדים בעצמם איחדתי את הימים והחלטנו ללכת כולנו ביחד (ברגע האחרון צורפה גם אליענה כי קונספטואלית היה לי קשה עם הרעיון שאליענה תישאר בגן "כי מה היא בכלל מבינה?!" ואני אלך לבלות עם "כל" הילדים).

היום היה גדוש באירועים ובתכנונים ולדעתי לא יישכח לעולם מלב הילדים. את היום פתחנו בלעשות לילדים הפתעה (בחלק הזה גם ירון היה ומשם המשיך לעבודה) ונסענו- זה הזמן להכין את המשרוקיות וכפות הידיים לעידוד- לרכוש לילדים כלב (כלבה לצורך העניין)!!! עשיתי את העניין פשוט אבל הנושא כבר עולה שנים רבות אצלנו כי אני מאוד רציתי, אח"כ הילדים מאוד לחצו ובסוף לפני כמה שבועות ירון הסיר את התנגדותו האקטיבית (עבר לפאסיבית) ונפל הפור. ערב קודם עשינו סיור בתים באזור המרכז לראות מספר גורים שהוצעו למכירה (את הסוג בחרנו בימים שקדמו- קינג צ'ארלס למבינים מבין הקוראים) ונפל הפור על גורה יפהיפיה שגדלה מאז ההמלטה במשפחה מקסימה והעניין נסגר במהירות וללא בעיות. סיכמנו שנבוא עם הילדים בבוקר וניקח בשעות הערב.

כשהגענו בבוקר הילדים לא הבינו מה אנחנו עושים אצל משפחה שהם לא מכירים שיש להם כ"כ הרבה כלבים (אמא ו- 3 גורים מההמלטה) אבל הם כ"כ התלהבו ששיחקו איתם בלי לשאול שאלות. 5 דקות אח"כ ירון סיפר להם שגורה אחת אנחנו לוקחים אלינו הביתה ומי שלא ראה שמחה שכזאת לא ראה שמחה מימיו. הילדים לא הצליחו להכיל את ההתרגשות והשמחה ואני כ"כ שמחתי עבורם. מה שהיה הכי מרשים באותה חוויה קסומה היה עניין אליענה. דבר ראשון מהרגע שהגענו היא לא הפסיקה לצעוק "בוא אליי כלב" ולמשוך להם, ללטף אותם, ללקק אותם (כן, איכס) ועוד. באופן קבוע כשהאמא של הגורים יצאה מאיזור הראיה של אליענה התחילו שם בכיות וצרחות בדמעות עד שהיא חזרה למקום. פשוט נוגע ללב. דבר נוסף שלא יאומן בסיפור הוא שנראה לי שאפילו "טייני- לוב" לא ייצרו עד אותו יום כזה צעצוע מעודד זחילה. אליענה זחלה במהירות שלא תאומן מאחורי הכלבים ומאז זה מה שהיא עושה. מדהים.

השארנו את הכלבה והבטחנו שנגיע בערב ומשם- כשההתרגשות בשיאה- נסענו לים (ירון לעבודה). בים קראנו, שתינו שוקו עם קצפת (שהוכנו על גזיה), אכלנו רוגעלך שנקנו מבעוד מועד, ענבים, בנינו ארמונות, הרטבנו רגליים וכו'. פשוט כיף. ההתקדמות המרשימה הכללית של אליענה באה לידי ביטוי גם בים בזה שהיא הסכימה לשבת על החול, זחלה על החול (חלק בזחילת קוף כלומר על 4) נכנסה למים וכו' והכל מרצון ובהנאה. אחרי התרחצות והתארגנות המשכנו לביקור של סבא וסבתא שלי בבית הורים, ביקור בעבודה של ירון, חזרנו הביתה והבנות הלכו לחוגים (ואני לסופר עם אליענה), אפיתי עם יונתן עוגה ובסוף אספתי את הבנות מהחוגים ונסענו לחנות של חיות מחמד לקנות מוצרי בסיס (קערות, אוכל, צעצועים ומזרון) ונסענו להביא את הכלבה. הילדים הלכו לישון כשחיות מרוח להם על הפרצוף ולא הצליחו להירגע…

 

(הלילה עבר עליי קשה כי הכלבה בכתה כל הלילה- אני מניחה בגלל שהמקום חדש, בלי אמא וכו' אבל זה כבר שטויות). בכל מקרה בבוקר בשישי הילדים נהיו חרוצים נורא וקמו בזריזות לראות מה איתה ולהתעסק איתה. בינתיים היא דורשת עוד המון תשומת לב כי היא גורה וגם אנחנו עוד צריכים להתרגל כי מעולם לא גידלנו כלב… שמות אופציונליים כבר יש וכוללים (בדיוק כמו בחירת שם לילד אצלנו) פרוייקט גדול וארוך שבסופו הילדים מגיעים עם כל ה"באנליים" כמו סנופי, חומי, מוקי ועוד, ירון עם כל ה"לא קשור בשיט" ואני עם כל ה"מיי גוד". כרגע יש אופציה מובילה (דווקא של ירון) ואני מקווה שהעניין כבר ייסגר כי נמאס לי לקרוא לה "הכלבה".

דבר אחרון לעניין הזה- בשבת הבנות כולן היו בשבת נכדות אצל ההורים שלי (נכדים בשבוע הבא בעז"ה) ויצא שנשארנו לבד עם יונתן (ועכשיו גם הכלבה ;-)). בכל מקרה, באיזה שהוא שלב שאלתי את ירון איפה הכלבה והוא אמר לי שבחדר טלוויזיה עם יונתן. אמרתי לו שאם בעוד 20 שנה הוא אומר לי בכזאת אדישות ש"יונתן עם הכלבה בחדר טלוויזיה" אני בועטת בשניהם (אחד בגלל האדישות והשני בגלל שהוא הביא כלבה) :-)

 

לסיום, ביום שישי חגגנו עם המשפחה יומולדת 9 לכרמל, 7 לשילי ו- 2 (מתוקן!) לאליענה. היה נהדר ומרענן ואליענה שיתפה פעולה מצויין והייתה עסוקה עם הכלבה, עם הבימבה (והלכה איתה לבד- סרטון בקרוב בלי נדר) ובעיקר עם האוכל. הילדה היתה דבוקה לאוכל כל זמן שהוא הוגש והיא אכלה את כל סוגיו: פיצה, סלט, צ'יפס, דגים, עוגות (מכל הסוגים), וופל בלגי ועוד. פשוט אחלה גבר!!!!

 

מצורפות מלא תמונות מכל האירועים המרגשים והחוויות המיוחדות ועל הדרך באותו העניין גם מהיומולדת שנחגג לה בגן לפני בערך חודש.

 

שבוע מעולה לכולם.

20120617-020220.jpg

20120617-020245.jpg

20120617-020302.jpg

20120617-020314.jpg

20120617-020348.jpg

20120617-020407.jpg

20120617-020423.jpg

20120617-020435.jpg

20120617-020524.jpg

20120617-020546.jpg

20120617-020609.jpg

20120617-020629.jpg

20120617-020726.jpg

20120617-020741.jpg

20120617-020754.jpg

20120617-020811.jpg

20120617-020828.jpg

20120617-020842.jpg

20120617-020855.jpg

20120617-020931.jpg

20120617-020948.jpg

20120617-021001.jpg

20120617-021014.jpg

20120617-021027.jpg

20120617-021035.jpg

20120617-021050.jpg

20120617-021103.jpg

20120617-021110.jpg

20120617-021119.jpg

20120617-021125.jpg

טיפשת חלב- ביקור הכרחי אחרון ביום של סגירת מעגל

4 ביוני 2012

אליענה, כמובן, עוד לא הולכת. אנחנו (נו טוב, אני) שחררתי קצת מהלחץ ועושה רושם שהעניינים מתקדמים קצת יותר אבל כמובן שזה בקצב של אליענה כלומר מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד לאט.

לעדכון האחרון, הייתי היום עם אליענה בטיפשת חלב (בדיוק חצי שנה חלפה מהביקור האחרון. מי היה מאמין).

לזכות הביקור אני יכולה לומר שהגעתי עם מצב רוח טוב ויצאתי באותו מצב הרוח וגם שהאחות לא הייתה סתומה וזה- כידוע- לא טריוויאלי בכלל. ייתכן שמרוב שכבר אין לי ציפיות אז גם לגמריי אין לי אכזבות. יכול להיות. כך או כך המצב היה כזה שנותרתי באותו מצב כמו שהגעתי וזה בכלל לא מובן מאליו.

תזכורת- שנתיים מתוקן בול (שנתיים ושלושה חודשים כרונולוגי).

משקל: 9,280 גרם. לא שאלתי אחוזון אבל העקומה נשמרת והאמת שלשמחתי אני כבר בשלב בחיי שזה מעניין לי את הסבתא. היא באמת אוכלת מלא אז אם זה המשקל- שיהיה. שורה תחתונה מדובר על עליה של 1,270 גרם בחצי שנה. נו מילא.

גובה: 81 ס"מ. שוב, מדובר בדרדס קטן א-ב-ל לעניין הזה היו לי דווקא 2 הפתעות. הראשונה- מדובר על עליה של כמעט 6 ס"מ בחצי שנה מה שנראה לי די לא רע. השניה- כשחזרתי הביתה לא יכולתי להימנע מלבדוק בפנקסים של הגדולים (כרמל ויונתן בלבד כי שילי נולדה בערך בגודל הזה :-) ). בכל מקרה את עניין המשקל לא השוותי בכלל אבל לעניין הגובה גיליתי משהו מפתיע- כרמל הייתה בגובה הזה בערך בגיל שנה ו8 ויונתן אחרי גיל שנה ו10. בהתחשב בעובדה שאליענה נחשבת שנתיים לספירה הרלוונטית זה די לא רע…

היקף ראש: כמעט ללא שינוי ובכלל כבר הפסיק להעסיק מישהו.

אחרי המדידות קיבלנו חיסון א-ח-ר-ו-ן!!!! בזה, הסתיים באופן רישמי הצורך שלי (המחוייבות למעשה) לביקורים בטיפשת חלב. מעכשיו זה מותנה ברצוני הטוב בלבד ולא נראה לי שהוא יהיה כ"כ טוב :-/

היות ואליענה צרחה בחיסון אז האחות כבר שיחררה אותנו אבל היא שאלה האם בכל זאת יש סיכוי שהיא תסכים לשתף פעולה במבדקים (המפגרים, יש לומר) שעושים להם לבדיקת התפתחות. אמרנו שננסה.

טוב, אז כמו שאליענה יודעת היא ממש לא הסכימה לעשות את "ההצגה לשכנים" ולא הצביעה בשאלות "נורא חשובות ומאתגרות" כמו "איפה אף? לשון? רגליים" וכו' אבל כל מה שהונח מולה תומלל באופן מעורר הערצה ובאיזה שהוא שלב אמרה לי אפילו האחות שזה ממש לא יאומן כמה שהיא מדברת. מילים, צבעים, חיות, מספרים, משפטים (של 3 מילים ויותר בנסיבות מסויימות) ועוד. השיא נשבר כשהאחות הניחה מולה בובה ואליענה בתגובה מצביעה על המצח שלה ואומרת "הנה שכל" לשאלתי "כמה שכל?" היא ענתה "הרבה". הדבר הבא היה לגרד את האחות מהרצפה :-)

סומנו ע"י האחות v בכל המקומות שהיא בדקה מה שאומר שאליענה שברה אצלנו שיא משפחתי מפואר שנבנה בעמל והיא תהיה הילדה הראשונה שלא תוזמן ע"י טיפשת חלב למבחן חוזר. קטע גדול.

לסיום, הסבר על סגירת המעגל. הביקור היום בטיפשת חלב היה הביקור ההכרחי האחרון והוא בא בדיוק ביום בו מלאו להריון הנוכחי 26+6 שבועות. בדיוק בשלב הזה בהריון של אליענה ירדו לי המים ואושפזתי בביה"ח להתחלת המסע להצלת ילדיי. אני לא יכולה שלא לראות בזה סוג של סגירת מעגל.

מצורפות מספר תמונות.

שבוע נפלא.

20120605-003908.jpg

20120605-003918.jpg

20120605-003934.jpg

20120605-003954.jpg

20120605-004011.jpg

20120605-004017.jpg

"אין שמחה כהתרת ספקות" (חז"ל)- חלק ב'

17 במאי 2012

עברו עליי ימים קשים. חיכיתי בכוונה שתחלוף הסערה מליבי כי פשוט לא היה לי כוח לעוד פוסט מלא דמעות וקורע את הלב. בימים האחרונים מצבי הנפשי השתפר ועכשיו הרגשתי שאני יכולה אז התיישבתי.

 

לפני בערך שנה (לא זוכרת בדיוק כי התעצלתי לבדוק) כתבתי פוסט שזאת בדיוק הייתה כותרתו.

לפני שנה בערך התחיל הכל די דומה ונגמר, תודה לאל, אותו דבר.

לפני שעה בערך הייתי בפיזיותרפיה בקופה (אני אומרת שוב שאני אוהבת את הבחורה שם מאוד וסומכת עליה. היא רק קצת צעירה וייתכן שמשם מגיעים הדברים שמטלטלים אותי בכל פעם). באותו מפגש שהייתי רוצה לשכוח אמרה לי אז הפיזיו' שהיא מכירה את אליענה כבר תקופה לא מבוטלת ו"ניכר שיש עיכוב משמעותי בהבנה" וכדאי שאני בלה בלה בלה. מיותר לציין כמה דמעות נשפכו. מיותר לציין עד כמה הדבר צבט את ליבי ונפשי. בעיקר מיותר לציין שנחמה לא באמת אפשר למצוא במצבים מסוג זה. כבר אז אמרה לי גיסתי החכמה שהיא בטוחה שהכל בסדר אבל שהיות והיא יודעת שאני אמא ושאני גם סומכת על רופא הילדים של אליענה מאוד (טיפל בה גם בפגיה) אז היא הציע הבחוכמתה את מה שאני לא חשבתי עליו מתוך הסערה שחוויתי- פשוט שאקבע תור. סיכומו של דבר היה שהוא הבטיח לי שהוא נתקל בעשרות ילדים ביום וברור לו שהכל בסדר ושרק צריך לתת לה את הזמן. אז נרגענו, נתנו וזה אכן הוכיח את עצמו. היום אין לנו ספק שהילדה גאון :-)

הפוסט הקודם הסתיים בעצב בתחושה הקשה שלי שאליענה עוד לא הולכת. ביום שלמחרת הפוסט התחדשו המפגשים עם הפיזיו' שנדחו בגלל החגים. הגעתי ממילא כשכולי נסערת וכמובן לא עזרו במיוחד הצרחות של אליענה (סינדרום החלוק הלבן, פינוק והמון המון אופי). שוב חזר על עצמו הסנריו כשהפעם הוא בא לידי ביטוי במילים "אני חושבת שכדאי שיראה אותה רופא בכיר. היא לא מתקדמת ונראה כאילו קיימת חולשה מסויימת ברגל שמאל…"- את המשך המשפט לא שמעתי כי ברחתי מהחדר והתיישבתי על רצפת השירותים של המכון ומיררתי בבכי כמו בימי הפגיה. במובן מסויים חשבתי שעברתי את השלב הטרגי ההוא כי אליענה היא משוש חיי אבל דווקא אולי בגלל זה הדברים נראו לי כ"כ קשים ואני מניחה שגם בגלל זה שכמו אז גם הפעם חששתי עמוק בלב בכנות הזאת שאני לא מעיזה לדבר עליה, שייתכן והיא לא לגמריי טועה.

 

באופן פרקטי אחרי הבכי נעשו הפעולות הבאות: נקבע תור לנוירולוג בכיר לשבוע לאחר מכן (בהמשך ביטלתי), הוזמנה (שוב) פיזיותרפיסטית פרטית הביתה, סחררתי את כל המערכת (הורים, אחיות, גיסות), נאמרו הרבה פרקי תהילים, נשפכו המון המון דמעות, ננזפתי בנחישות וברגישות ע"י ירון (שלמזלי הוא בנאדם שפוי שיודע לקרוא את הנתונים באופן קר ולהוציא את המוץ מהתבן) והכי חשוב- נקבע תור לרופא ילדים האגדי של אליענה (שוב!).

כמו אז גם היום כולם היו לשמחתי תמימי דעים בנוגע לילדה, ליכולות ולסבלנות שעוד תדרש.

הבשורה הטובה- כולם מסכימים שאין שום בעיה ורק צריך זמן והמון המון סבלנות.

הבשורה הרעה- אין לי איך לעזור.

 

הפיזיו' הפרטית הגיעה כעבור יומיים וצפתה באליענה. אמרה- שוב- שהכל תקין. טונוס, תנועות, כיוון וכו' ושאפשר לעזור לה ע"י כל מיני תרגילים (שבינתיים הופסקו בגלל הוראת הרופא שתפורט תכף ובגלל שאליענה "מאוד אוהבת" שאומרים לה מה לעשות). בנוסף הציעה שניתן לה המון לזחול, לטפס מדרגות, גני שעשועים ושנרגע (מצאה לה למי להגיד…)

הרופא (אגדי כבר אמרתי?) זרק אותי מהחדר. הוא הציץ עליה שניה בגלל הצרחות ואמר בנחרצות שהטונוס תקין, היכולת קיימת, התנועות מושלמות חסר רק רצון. הוא נשבע בכל מי שיקר לו שהילדה תהיה 100% ושאני יכולה להפסיק לבכות בלילה (לא היה נעים לי לספר לו שזה במשך כל שעות היום) ולהתחיל לקחת אוויר כי שוב ידרשו כאן בעיקר סבלנות. אח"כ הוא המשיך ואמר שבגדול הוא מאוד מאוד מאמין בפיזיותרפיה א-ב-ל אם הילדה צורחת אז היא עושה לנו דווקא גם בשאר ואם היא לא נהנית ולא משתפת פעולה אז רב הנזק על התועלת וזה פשוט חבל והציע שלעת עתה נפסיק ופשוט ניתן לה זמן. בקיצור, כידרר אותי :-)

לסיום הסאגה של ההליכה- לבינתיים- נקבע לי ע"י הפיזיו' של הקופה פגישה עם הנוירולוגית שמנהלת את המכון אליו אנחנו שייכים כי לדעתה זה חשוב. ירון רצה שאני לא אלך. אני בשביל השקט שלי או לחילופין בשביל לשמוע את מה שאני הכי מפחדת לשמוע- לא הסכמתי לוותר ואמרתי שלפעמים אין ברירה וצריך להתעמת עם העובדות גם אם הן קשות. הפגישה ארכה כ35 דקות והשתתפה בה גם הפיזיו' של הקופה. אני הגעתי עם אליענה אבל נטולת ירון, כרגיל. בהתחלה אליענה בכתה (אבל לא צרחה) ודי מהר הסחתי את דעתה עם תמונה שהייתה תלויה שם. הנוירולוגית נפלה על הרצפה כשהיא התחילה למנות את כל החפצים בציור: בית, אוטו גדול, שניים בלון, ילד, כדור, שמש, כלב ועוד. אח"כ התעלפה כשהיא בנתה מגדל עם 6 קוביות, השלימה צורות בלוח וכו' וכו'. שאלה בפירוט על ההיסטוריה (פלילית כדבריה :-( ) ואמרה שזה נס שזה מה שיצא ממנה. בסוף הושבתי אותה על הרצפה והיא החזיקה בכסא שלי ונעמדה, החזיקה בשולחן ליד ועברה וכו' וכו', קצת זחילה, קצת בדיקה של הטונוס בידיים ורגליים, קצת בדיקת רפלקסים עם הפטיש והמון צרחות מהכיוון של אליענה בשלב זה והתיישבנו לסיכומים.

הרבה מעל הסטנדרט מבחינה קוגניטיבית (לדעתם. לי נראה שזה רגיל ונורמלי לגיל שנתיים אבל אני לא אשת מקצוע), איחור מסויים מבחינה מוטורית א-ב-ל ללא כל אבחנה. דברים לביצוע: לשבת בבית בסלון ולהרגע מתישהו הילדה תואיל ברוב טובה ללכת. וואו. לא האמנתי שהיא תחלוק על דברי הפיזיו' במיוחד לאור העובדה שהן עובדות יחד. כך או כך היא אמרה שלדעתה הכל תקין ושווה, אליענה באמת נחשבת ל"הולכת בוסר" ושזה ייקח עוד זמן אבל זה יגיע. היא הסבירה שאיחור מוטורי שעלול להחשב כפגיעה יגיע בהרבה מקרים בשילוב עם איחור קוגנטיבי וזה- תודה לאל- לא המקרה. גם היא היתה שוטפה לדעת הרופא ילדים שבמקרה של אליענה הפיזיותרפיה רק הורסת ולא עוזרת כי הלחץ גורם לה לסגת אז היא הציעה פשוט להפסיק ושנתראה שוב הבעוד חודשיים באותו הפורום כדי לראות האם ואיך השתנו פני הדברים. לא יאומן.

 

מאז אני מתאוששת ובימים האחרונים סופסוף אני מתחילה לחזור לעצמי.

 

בינתיים אליענה מהממת ממש. בחיי שאין דברים כמוה.

 

לסיום- עוד יציאה מבית מדרשו של יונתן שמתקשרת מעט לאליענה:

במוצ"ש האחרון רחצתי אותם באמבטיה יחד (מאורע שלא מתרחש הרבה היות ומרי פופינס עושה את זה בדר"כ ובשישישבת ירון). בכל מקרה כך יצא ותוך כשי שאני מסבנת אותם אומר לי יונתן החמוד: "אמא תסבני אותי ואת אליענה גם בטוסיק כדי שלא יהיו לנו פירורים כדי שלא יגרד לנו, כי אם יגרד לנו תצטרכי לקחת אותנו לרופא של תחתים" :-).

אין דברים כאלו! אין!

 

תודה לכל מי שתמך בתקופה הקשה.

מצורפות שפע של תמונות.

 

20120517-204850.jpg

20120517-204909.jpg

20120517-204926.jpg

20120517-204940.jpg

20120517-205005.jpg

20120517-205036.jpg

20120517-205057.jpg

20120517-205113.jpg

20120517-205130.jpg

20120517-205148.jpg

20120517-205200.jpg

20120517-205215.jpg

20120517-205225.jpg

20120517-205240.jpg

20120517-205251.jpg

חג החירות שלי

15 באפריל 2012

המון זמן לא כתבתי. קצת למעלה מחודש. מאז יום ההולדת של אליענה.

אני מרגישה כ"כ חסומה מלכתוב. במובן מסויים אין לי את מצב הרוח. קשה לומר בדיוק למה אבל אני מניחה שיש לזה קשר ישיר עם העובדה שאליענה עדיין לא הולכת. עדיין.

כל מילה שארחיב בעניין תהיה מיותרת וכל מה שאסביר כאן יקטין בפועל את התחושה אבל אליענה כבר בת שנתיים וחודש- שנה ועשר מתוקן- ועדיין לא הולכת. קשה לי מאוד.

אני מקנאה, אני מתוסכלת אבל באופן מיוחד אני דואגת. כולם אומרים לי שאין לי ממה כי זה יגיע וזה נראה טוב אבל זה מבושש להגיע ואני מאוד מאוד מוטרדת. ועצובה. וקשה לי. מאוד. שאלנו את כל מי שניתן, כל מי שהיה מוכן לעזור, כל מי שרק רצה לשמוע. רופאי התפתחות, רופאים מהפגיה, חברים, פיזיותרפיסטית של הקופה, פיזיותרפיסטית פרטית שהגיעה אלינו הביתה- מי לא?! עצות יש בשפע. פתרונות- אין וליבי כ"כ דואב…

אחרי הוצאת הקיטור,

פסח היה כיף ומצויין. נהננו מאוד. הילדים ישבו למופת לאורך כל הסדר, התנהגו מצויין והשתתפו נהדר. למופת ממש. אליענה הקסומה שלי ישבה כל הערב חנוטה לכיסא האוכל ופיה לא הפסיק לזוז, לבלוע ולבלוס. לא יאומן. הילדה היא כמו בור בלי תחתית. שככה יהיה לי טוב- אם לא הייתי מכירה את ההיסטוריה שלה הייתי חוטפת הלם כצופה מהצד. גם ירון וגם אני אכלנים לא קטנים (תודות לגנים המשובחים שלי אצלי זה קצת פחות ניכר ;-) ). כל ילדינו אכלנים לא קטנים בכלל, תודה לאל., אבל אליענה? היא כבר ליגה אחרת שאנחנו לא מכירים. באמת שאין דברים כאלו.

ביום חמישי שקדם לפסח בייתי בחופש עם הילדים (אין מסגרות וכו'). הבית כמובן היה כבר נקי, חמץ אין, אוכל אין וכפועל יוצא מזה אפשר לבלות כמה שרוצים. קמתי מאוחר (אני סביב 10 הילדים סביב 9 ולקחו את אליענה איתם לראות טלוויזיה שלא תפריע). אחרי ההתעוררות וקצת אירגונים של בית (כי מרי פופינס גם היתה בחופש :-( התגעגענו אליה מאוד- ובעניין זה קצת בהמשך) התלבשנו ויצאנו לסופר לקנות שקיות שוקו וקוראסונים ומשם לגינה. בגינה ישבתי בצד על ספסל וקראתי ספר (מצויין!), אליענה מצאה שקית של במבה של ילד אומלל על הדשא ואכלה את כולה בשתי דקות בלי להתבלבל בכלל וכל מה שחשתי היה תחושת האושר העילאי המפחיד הזה. כזה שלא נותן לך מנוח וממלא את כולך. הילדים שיחקו, נידנדו את אליענה, קפצו, רצו ועוד ואני הייתי פשוט מיותרת. הם היו כ"כ מאושרים ואני הייתי כ"כ בעננים ורק קיוותי שזה לא ייגמר. זה הרגע הזה שלפני פסח שכבר אין לך את העול של "לנקות" והרגע הזה שלפני העול של ה"לבשל" שאתה פשוט יכול לעמוד ולהודות ולברך. בין לבין נדדו מחשבותיי ללפני שנתיים כשלא ממש יכולנו לנקות כי את הבית כי עוד היתה לנו ילדה אחת בפגיה שנלחמה על חייה וכל רגע היה חשוב, וכל דקה מיוחדת וקשה וכל האוויר מלא בעצב. ופתאום, בגינה, הבנתי שהכל כ"כ אחרת למרות שלא הכל שונה. התחושה שהילדים שלי הם אלו שכאן בסמוך אליי, חוגגים משתוללים ונהנים, התחושה שהילדים שלי שהיו כבויים ועצובים בפסח לפני שנתיים כי לא יצא להם לפגוש את האחות שלא מכבר נולדה להם הם אותם הילדים שמנדנדים אותה עכשיו, מדגדגים אותה וממלאים אותה בכל האהבה שהם חשים. התחושה לפנות ערב בשעת בין הערביים בגינת הבית כשהילדים משתוללים אחרי שאכלו פיצה ושילי (שמפליאה להביע ולתאר את תחושותיה) אומרת לי "הלוואי שהיום כיף הזה לא ייגמר לעולם היה נהדר לבלות ולהיות איתך היום" פשוט פותחת את הסכר ונותנת לדמעה ליפול וכשאחת נופלת כבר זולגות כולן… ובערב, כשירון חזר מהעבודה הוא הביא לעצמו פלאפל כי אנחנו כבר אכלנו וכמובן אכל מחוץ לבית מיותר לציין מה קרה כשאליענה גילתה אותו אוכל ולא מכבד כשהוא מחוץ לחלון (התמונה האדומה) ובקצרה היא אכלה למרות שהיה בזה גם חריף ועמבה בנוסף לפלאפל. ילדה משונה טורבו.

בחג עצמו בילינו עם הצד שלי ועוד לפני שנכנס הספיקו הילדים הגדולים להיות עם ירון בבריכת המלון ונהנו מאוד. אליענה לא הטריחה את עצמה בכלל להתקרב לשפת הבריכה היא היתה עסוקה בלאכול תפוצ'יפס. אלמלא היתה שוקלת בקושי 9 קילו בגיל שנתיים הייתי מנבאת לה חיים אומללים של שומנים ודיאטות.

בגדול- מגוון הבילויים בימי חול המועד היה מגוון ביותר וכלל טיול בכרמל + קמפינג למרגלותיו עם אוהל- מנגל בערב- סלט וביצים בבוקר, המדעטק בחיפה (מוזיאון המדע- פשוט מעולה!), בילוי בירושלים הקסומה שכלל נסיעה חלקה ולא פקוקה בכלל מחוץ לעיר- רכבת קלה בתוך העיר- כול ועיר עתיקה- ממילא- 100 שערים, באולינג- מנגל אצל ההורים שלי- סרט (הלורקס- חמוד מאוד) ויום מנוחה בבית שכלל סידורים וארגונים לקראת חג שני והשבת שסמוכה לו. תכנון החופש היה כ"כ מוצלח שאני מתקשה להאמין שמחר חוזרים לעבודה :-(

אנקדוטה על ירושלים:

עברנו הרבה חוויות בביקור בעיר רובם ב100 שערים אבל אותי הרשים באופן מיוחד הפתק שכתב יונתן בכותל.

את הפתקים של הבנות לא ראיתי כי הן כתבו בעצמן. את של יונתן כרמלי אומנם כתבה אבל אני קיפלתי וכו' אז בעוונותיי (נא לא לגלות ליונתן) קראתי. הבקשות כ"כ הלמו ילד בן 5.5 שאין לו טרדות של החיים ומאידך היו כ"כ שלמות ונוגעות ללב. הם כללו בין השאר בקשות כמו: הלוואי שנלך לבאולינג, הלוואי שנלך לסרט (אמרנו להם יום קודם שזה כנראה התכנון וכשזה קרה בפועל הוא כ"כ התרגש ועדיין בטוח שזה בזכות הפתק בכותל :-) ) וגם בקשות מקסימות כמו: הלוואי וכבר ייגמר החופש ואני אפגוש שוב את XXXXXX (מרי פופניס) המטפלת שלי. איכשהו בעקיפין הכל קשור לאליענה וזה שמרי פופינס נכנסה אלינו ולליבנו והרחיבה את משפחתינו משמח אותנו בכל פעם מחדש.

באמת שהפוסט הזה היה יכול להיות יותר שמח אם רק אליענה הייתה כבר הולכת….

מצורפות המון תמונות!

שבוע מבורך.

20120415-010807.jpg

20120415-010837.jpg

20120415-010902.jpg

20120415-010924.jpg

20120415-010944.jpg

20120415-011001.jpg

20120415-011039.jpg

20120415-011054.jpg

20120415-011114.jpg

20120415-011128.jpg

20120415-011146.jpg

20120415-011206.jpg

20120415-011553.jpg

20120415-011627.jpg

20120415-011644.jpg

20120415-011656.jpg

20120415-011704.jpg

20120415-011711.jpg

20120415-011728.jpg

20120415-011742.jpg

20120415-011802.jpg

20120415-011810.jpg

20120415-011815.jpg

חג פורים- י"ד באדר התשע"ב- אליענה בת שנתיים!

8 במרץ 2012

שנתיים. וואו. שנתיים! בעוד קצת פחות מ- 2 שעות…

 

לפני שהתחלתי לכתוב הייתי חייבת לחזור ולקרוא את הפוסט שנכתב בפורים בשנה שעברה כדי לנסות ולחוש קצת מהתחושות של אז, קצת מהפרספקטיבה וקצת מהשינוי שאולי חל בכולנו.

קשה מאוד.

מכל החגים בעולם פורים! איזה דיכאון ואיזה אושר.

אליענה שלי בת שנתיים. שנתיים. ומה שהיא כבר הספיקה לעבור.

אני מנסה לכתוב על המסע שעברנו ומרגישה מרוקנת. אני מנסה לרשום על גדלות הנפש והרוח שהפגנת ומרגישה מרוקנת. אני מנסה לכתוב על התחושות שלי ומרגישה מרוקנת. רק על מה יהיה אני מצליחה לחשוב ובתוך המערה החשוכה שעודנו בתוכה מבצבצת אלומה קטנה של אור ושל תקווה לחיים מלאים וטובים.

 

אליענה של אמא. חיים שלי. אהבת חיי.

גם אם ארשה לעצמי להתנתק לרגע מהשנה הראשונה ולחשוב רק על השנה שזה עתה חולפת אני אמצא את עצמי במערבולת שלמה של רגשות ותחושות. כ"כ הרבה חיים נוצרו השנה- 2 בני דודים חדשים שלך (או אחיינים בשבילי) הצטרפו ובין השאר הגיעו לאחות, ולו במעט, את הפצעים הפעורים הגדולים שנוצרו בלידתך אצל אופה ואומה, הדודות ובאופן מיוחד אצלי וכל תינוק חדש שמגיע- וכל שכן בן משפחה קרוב- נותן תקווה להאיחזות בחיים, נותן תקווה להשיב את הנפש לשפיות ולהסדיר את הנשימה ולא פחות- לצערי- מציף מחדש את היגון על מה היה יכול להיות.

 

"כי הירבת טובות אליי- טובות אליי,

כי הגדלת חסדך עליי- חסדך עליי,

מה אשיב לך והכל שלך, לך שמים אף לך ארץ…

ואנחנו עמך וצאנך- וחפצים לעשות רצונך"!

ובתוך כל הצער והיגון ותחושת ההחמצה על איך הדברים יכלו להיות- כי הרי יש כאלו שזה ככה אצלהם- קיימת תחושה גדולה ועמוקה ביותר שנעשה לנו חסד גדול הלוא לנו יש אותך- אליענה. ילדת קסם. הפג הפרטי שלי. והפצע שנפער בליבי לא יאוחה לעולם כי הלוא פג כשהוא גדל שוכח ברבות הימים שהיה פעם פג כי זה מה שהוא מכיר, אבל אנחנו- כהורים לפגים- לעולם נשאר הורים לפגים ובכל צעד בדרך כשצריך לקבל החלטות אנחנו חושבים עלייך- האם להמשיך ולהתקדם בקריירה או להשאר במצב של היום כי אנחנו רוצים עוד זמן לתת לך תשומת לב, האם להרחיב את המשפחה או שהפחד מהישנות המקרה ישתלט עלינו והפצע שנפער ירתיע אותנו, האם  לנהוג בך אחרת בגלל מה שעברת או לחנך באותה דרך אוהבת ומאתגרת אבל קפדנית שבה אנחנו דואגים לחנך גם את אחייך וכבר הוכח שזה מצליח. כ"כ הרבה דילמות של תיאוריות עולם שלמות שסובבות סביב ילדה קסומה אחת שמיהרה לצאת החוצה ומעבירה אותנו שיעור חיים שלם.

ובכל זאת, אליענה, בהחלט "טוב להודות לה'" על הנס שכבר בכל זאת נעשה. אני מודה שחשבתי שאשב כאן בגיל שנתיים שלך נינוחה ונרגשת אבל לצערי זה עוד לא שם. האיחור המוטורי עוד ישנו וחבל וקשה וסוער ומטריד ומבאס עד מאוד אבל עמוק בלב אני יודעת שבסוף עוד יהיה בסדר- גם אם החלטת שאת לוקחת את הזמן…

 

ישבתי אתמול בערב איתך יחד בקריאת מגילה כש"ליבי במזרח ואנכי בסוף מערב". הייתי שם אבל לא ממש. לא הצלחתי לחשוב על פורים השנה בהתרגעות ובסיפוק. הייתי כ"כ מוטרדת מהפורים של לפני שנתיים. והנה, אנחנו יחד בביהכ"נס כשאת מקשיבה למגילה, "עושה" המן ברעשן בכל פעם שצריך ועומדת מעליי לחפש חברה שאת מכירה ואני עוד כ"כ הלומה ומסוייטת והמחשבות נודדות לקריאת המגילה לפני שנתיים בחדר הקטן בביה"ח עם עצמי ועם תפילותיי לאל עליון והשוני כ"כ גדול והסערה על מה שהיה לא חולפת ואין יום שעובר- כבר שנתיים- שאני לא עסוקה בלחשוב על זה.

 

אליענה היפה,

אמרה לי אישה חכמה וחברה טובה כבר בפורים שעבר שכל שנה פורים ידמה לאט לאט יותר יותר לשנים שלפני שנולדת בתחושות ההתרגעות והשקט. יש בזה מידה מסויימת של אמת וצדק אם כי אני חייבת לומר שזה עוד לא שם ממש. החיים עדיין מתחלקים אצלי לחיים שלפני שנולדת ולאלו שאחרי ועם כל הצער שאני חשה והעצבות על האסון והרעד על הדרך הקשה יש בי גם תחושת סיפוק עצומה וחוזק ושאר רוח שהגיעה בעקבות גדולת הנפש שהפגנת במקביל לאסון הנורא. הרוח והחן ותעצומות הנפש נותנים לי עוד כוח ואוויר לנשימה לתקווה לחיים שקטים ורגילים.

בשני ימי ההולדת שהיו לך עד כה- ביום לידתך ובשנה שעברה- והנה גם עכשיו אני מוצאת את עצמי שואלת מה יהיה ואיך נצא מהניסיון הזה ובדבר אחד השתפר לעין שיעור מצבי. אני אמיתית חשה שיש לנו סיכוי כמשפחה לשרוד את ההלם והיגון, שיש לך סיכוי כילדה לצאת מחוזקת מהאסון, שיש לי סיכוי כאם עוד להוביל אותך לחופה- תוך בריאות טובה ואיכות חיים אמיתית ונוחה.

 

אליענה של אמא, מלכת הלבבות שלי. זה לא רק בפורים זה תמיד. זה משהו אחר שיש בך ואין באף אחד אחר. משהו אחר שנולדת איתו או בגללו ואין באף אחד אחר. משהו שמרטיט לי בכל יום מחדש את נימי הנשמה ופורט עליהם ניגונים עדינים של עצב, חרדה ועדנה.

 

יומולדת שמח נסיכה. הלוואי ובשנים שיבואו הלאה הוא באמת בלב שלם יהיה לי שנח כי ברגעים האלו אני חשה בעיקר עצב גדול ורחמים עצמיים עצומים.

אין דרך יותר טובה לומר זאת- שינית לאבא, לכרמל, לשילי, ליונתן ולי את החיים. טלטלת אותם לגמריי- ואת אהבת חיינו.

 

יהי רצון מלפני אבינו שבשמים שיוסיף להרבות לנו טובות וחסדים ושתתקבל תפילתנו לפני כיסא הרצון וייתן לך חיים מלאים וארוכים בבריאות טובה עד 120 תוך שאת מסבה נחת רוח לכולנו. שנזכה לגדלך לתורה, לחופה ולמעשים טובים והלוואי והניסיון שאנחנו עומדים בו אכן נוכל לו ונצא ממנו מחוזקים.

 

אליענה- אני אוהבת אותך. מאוד. האמיני לי שזה היה ממש לא קל…

יומולדת שמח וחג פורים שמח.

 

מצורפות תמונות מחגיגות פורים.

 

 

יום של רגשות קשים

15 בפברואר 2012

20120215-232301.jpg

כדי לחסוך את המתח אז אני אקדים ואומר שאליענה קסומה. הילדה הורסת, מחייכת, מדברת, בוסת ותודות לה' (ולא הרבה פחות מזה גם לסטואידים) אנחנו בהפוגה מסויימת של התקפי מחלות.

הרבה עומס רגשי ונפשי ביום הזה.

- היום לפני שנתיים נולדו הילדים של 2 חברים טובים מהפגיה. את המהלך שהם עברו והסיבות אני כמובן לא אפרט כי הן פרטיות שלהם אבל התחושה הזו שהיום התחילה המלחמה שלהם ומשם יצאו 2 ילדים מופלאים מאוד מרגשת אבל קשה. איזו דרך.

- היום לפני שנתיים (לועזי) הכל התחיל אצלנו. היום לפני שנתיים הלכתי לביקורת במרפאה להריון בסיכון גבוה (10 ימים אחרי המעקב שקדם לו) ואמרו לי שצוואר הרחם התקצר מאוד ושמכאן אני אסע הביתה למיטה עד הודעה חדשה. היום לפני שנתיים התחיל "המסע להמשך חיי". היום לפני שנתיים חזרתי הביתה לשכב במיטה והודעתי בעבודה ש"שלום אני נוסעת" ונתראה בשבוע 36. היום לפני שנתיים נכנסתי למיטה ולא ידעתי שהתחושה הרעה שיש לי אכן עומדת להתממש…

- הבוקר ירון פיזר את הילדים וחזר הביתה להתארגנות לפני העבודה. כשהוא חזר הוא גילה שמישהו חסם לנו את החניה מה שקורה- לצערנו- המון כי אנחנו גרים מול גן ילדים אז בשעות העומס תמיד כולם בטוחים שזה שהם שם רק 6 דקות אז זה בסדר שאנחנו נמתין. בכל מקרה הוא החנה ליד, חיכה שמי שחסם לנו יופיע וכשזו הופיעה הוא אמר לה שזה לא בסדר ולא הוגן ולא יפה וזה שאנחנו גרים מול גן לא אומר שהיא יכולה להרשות לעצמה ועוד ועוד ועוד. בין סוגריים, הגברת השאירה את האוטו שלה כשהוא חוסם את החניה שלנו ובתוכה יושבת תינוקת לבדה וממתינה. אחרי שהוא עיכב אותה עם הדיבורים משהו כמו 3 דקות היא נסעה לה והעניין נשכח מליבו.

בשעה 12 לערך התקשר לירון בחור שאנחנו מכירים (גר באזור). ירון כמובן ענה ואחרי דקה של שיחת חולין של שלום שלום הוא אומר לו "תגיד, אתה תמיד מתעסק בבוקר עם נשים?" עד שירון התאפס כי הוא לא הבין מה הוא רוצה אומר לו הבחור "הבוקר התעסקת עם מישהי בחניה שלך. זאת אחותי. היא סיפרה לי שבחור מגמגם צעק עליה ואני ביררתי בגן וכולם אמרו לי שם שמי שגר שם זה ירון המגמגם ואני אמרתי לא יכול להיות אני מכיר את ירון המגמגם והם אמרו שזה ירון המגמגם ואני אמרתי שאני חייב להתקשר לירון המגמגם ולהגיד לו ששמעתי שבגן אמרו שירון המגמגם התעסק עם אחותי…. " (דבר הכותבת- ירון טוען שעניין "ירון המגמם" נאמר משהו כמו 30 פעם).

ירון, אהובי, שהיות והדברים האמורים הם עליו נכתבו באישורו, סובל מגמגום קל מיום שהוא זוכר את עצמו. העניין מעולם לא הפריע לו להצטיין בכל מה שעשה (ועודו עושה), להרצות באוניברסיטה, לנהל אנשים, להתחבר עם אנשים ועוד ועוד. מיותר לציין שזה מעולם לא הפריע לי להתאהב בו או למישהו מבני משפחתי. באופן טבעי ברגעי התרגשות/ מבוכה העניין בא מעט יותר לידי ביטוי אבל היות והוא חי עם זה כ"כ הרבה שנים (33.5 ליתר דיוק) ומכיר את המגבלה מצויין אז איזכור העניין בשיחת הטלפון ההזויה מהבוקר לא הזיזה לו את קצה הזרת ברגל ואלמלא ההמשך שתכף יגיע גם לא היתה מסופרת. ברור לשנינו שהנושא הועלה מילדותיות נטו ולא היה לו שום דבר "לקלל" את ירון חוץ מלנסות להעליב אותו.

בהמשך, היות שירון לא התייחס לעניין הוא אפילו לא הגיב וזה כאמור הרגיז את כבודו הוא אומר (ואני מראש מציעה לכולם לשבת) "אתם גרים מול גן אז אתם צריכים לקחת בחשבון שאין מה לעשות ויחנו לכם מול השער גם אם לא תאהבו את זה. יש לך ילדים, יש לך תאומים, בעצם אין לך תאומים כי הבן שלך מת, אז אתה ירון המגמגם שהילד שלו מת אתה תפסיק להתעסק עם נשים. תאומים יש לך אתה, אה לא, היו לך, כי הילד שלך מת, ולא סתם מת לך הילד. יש לך ילדים, היו לך תאומים, מת לך הילד ואתה מגמגם….". אני לא ממשיכה בגלל שאני רועדת עכשיו כולי ובעיקר בגלל שאת המשפט שהרגע ציינתי הוא המשיך ואמר עוד 20 פעם לדברי ירון. ירון, שלא כדרכו, נשאר מאובן ולא יכול היה להגיב כי ברגעים כאלו אין באמת מה לומר מההלם. בסוף אומר לו התכשיט עכשיו אני צריך ללכת וניתק.

אני מכירה את ירון שנים. אנחנו נשואים תכף עשור. מכירים כבר 12 שנה. ולצערי, עם ובלי קשר לאליענה עברנו כבר דברים ביחד. מעולם, למעט בחלק מתקופת הפגיה, לא שמעתי את ירון נסער ככה. הוא יצא מהעבודה והלך להרגע במשך דקות רבות לבדו ובשקט עד שהדברים חלפו. בינתיים גם שוחחנו וניסיתי להרגיע אותו כמיטב יכולתי.

אז באופיי אני מרגישה ריקה מתחושות לגביי אותו אדם כי כמובן שאני לא מאחלת לו את כל הטוב שבעולם אבל אני גם לא מהמקללים. אני אמיתי מאמינה ש"יש דין ויש דיין" ומצד אחד אם נגזר עליי ככה כנראה שמשם אני אצמח ומצד שני אם מישהו אחר עולל משהו רע אז יש אלוה בשמים שצופה. אבל, אני לא מצליחה להבין איך יכול להיות?! מעולם לא נתקלתי באדם (חובש כיפה, אגב, באופן שמביך אותי מאוד) שמדבר ככה. ממש קשה. באמת. מאוד.

קצת על אליענה, אז הבטטה עדיין ביאפרה אבל מותקית אמיתית, מדברת מלא, מתנהגת למופת ומפונקת טורבו. הדבר המבאס היחידי שהיא עוד לא הולכת (וגם לא בכיוון :-( ) ושכולם כל הזמן אומרים לי שאין לי מה לדאוג וזה יקרה אבל אני כבר קצרת רוח.

לשיפור המצברוח, קצת תמונות.

אה ועוד דבר, בעיתון "מקור ראשון" של סופ"ש הקרוב ישנה כתבה גדולה על פגים. אני מרואיינת ואליענה הדוגמנית מצולמת. מקווה שיצא יפה :-)

20120215-232222.jpg

20120215-232241.jpg

ביקור בית

15 בינואר 2012

image

image

image

image

image

image

image

בקצרה (עד כמה שאני יכולה) כמה עידכונים מאז הפוסט האחרון:

- זומנו לפגישה עם רופאת המחוז בעקבות המכתב ששלחנו. הפגישה צפויה בערך בעוד שבוע. לדעתי, לא נצא משם עם שום תוצאות אבל נראה.

- אליענה היתה בריאה בדיוק יומיים. אחרי חזרה להיות חולה שוב. מאוד. בשישי לפני שבוע התייאשתי סופית והלכתי לרופא, שוב. בתגובה, איך שנכנסנו אליענה הקיאה עליו. המסקנות: בגדול אין לה כלום מיוחד אבל בגלל האופן שמתפתח אצלה קוצר נשימה ועוד איכסה למינו נצטרך אינהלציות למניעה עד סוף החורץ (בעך אפריל :-( ) הבשורות הרעות מאוד- זה סטרואידים ואני כידוע מתה על דברים כאלו. הבשורות הרעות הנוספות שז פעמיים ביום 20 דקות בכל פעם אז הזמן המועט שממילא היה לי (בהתחשב בעובדה שאני אלמנת היי- טק ואם חד הורית ל-4 ;-)) לא בדיוק מנחמת. הבשורות הטוסות- אולי זה יעזור אפילו קצת ויחזיר את אליענה, בפילו באופן חלקי, לעצמה.

- מבדיקה לא מהימנה שערכתי לפני כמה שעות אליענה בדפציט של חצי קילו על מה שהיתה לפני 6 שבועות (7.5 קילו בסה"כ :-( ) הבשורה הרעה- היא ירדה מלא במשקל והיא נראית כמו ביאפרה. הבשורה הטובה- המשקל הזה הוא עכשיו אחרי שהיא עלתה כבר מאוד (לא בדקתי לפני זה אבל אני מוכנה להתערב שהיא בסה"כ ירדה בכל ימי המחלה שלה משהו כמו קילו).

- יצאו 4 שיניים חדשות מה שיכול להסביר חלק מהמחלה (אבל לא את החודש כולו) ואלו השיניים האחרונות שאמורות לצמוח לה בשנים הקרובות. הלוואי.

- שחיית התינוקות היתה כיפית אבל… הבריכה נסגרה לתינוקות בגלל מיעוט נרשמים, לפחות לעת עתה ולמרות שזה יחסוך לי זמן וטרטרת זה די חבל. מצד שני, למצוא מקום אחר גם לא ממש מתחשק לי.

- כשאליענה בריאה היא אוכלת מלא, מדברת מלא וכ"כ חמוד שבא לי לאכול אותה.

- הילדה כ"כ מפונקת שאי אפשר להאמין שהיא שלי.

 

השיא:

- בשעה טובה אחרי שנדחה 3 פעמים, התקיימה השבוע ביום רביעי הפגישה עם הפיזיותרפיסטית שהגיעה אלינו לביקור בית. אליענה שהיתה בדיוק בסוף של מחלה וגם "מתה" על זרים ובאופן מיוחד על "זרים מטפלים" התחילה לבכות איך שהיא נכנסה ועד, פחות או יותר, שהיא עזבה.

עמדה, ישבה, זחלה, זזה, ועוד ועוד ועוד הכל תוך כדי בכי.

סיכום: איך שהגיעה ענת (זהו שמה) היא מיד שאלה אותי אם ליענה סובלת מFTT (סגסוג למי שלא מבין והכוונה למעין הפרעות אכילה/ ספיגה שיכולות לאפיין פגים ולגרום בין השאר להתקדמות מוטורית איטית ביותר). הסברתי שאנחנו חולים כל הזמן, שהיא אוכלת מלא כשהיא לא חולה והיא אומנם לא ממוטה אבל בהחלט על העקומה שלה (אחוזון 3) ובאותו הקצב. היות ועכשיו היא ירדה מלא במשקל אני בהחלט מסכימה איתה שהיא נראית כמו ביאפרה.

אחרי כל המפגש התיישבנו לסיכומים ולהלן הממצאים:

- אליענה לא צריכה פיזיותרפיה בכלל!!!!! נפלתי על הרצפה מההלם. לטענתה, יש לה את כל התנועות הדרושות להליכה, עמידה יציבה וכו' והיא כבר עושה אותם אבל הבעיה שלה היא במשקל.

- טונוס תקין!!!!! שוב, הלם. היא לא היפוטונית רק חלושס בגלל המחלה והמשקל.

- טווח תנועות מושלם. סימטריה. אין עדות לגרירה, חולשה, בעיה תחושתית, קושי העדר תנועות ועוד.

- המלצה לבקש מהרופא פיזיו נשימתי (מסתבר שיש דבר כזה). בינתיים היא הראתה לי כל מיני תרגילים איך ניתן לעזור לאליענה לכייח ולהקל עליה.

איזה יופי. כ"כ שמחתי.

הבשורות הרעות- אני אומנם ממשיכה את הפיזיו בקופה אבל חשבתי שתהיה לי דרך נוספת לקדם אותה וכשענת- לשמחתי- אמרה שהכל תקין היא חתמה עלינו את נושא ביקורי הבית שלה והעזרה הנוספת לה קיוויתי.

הבשורות המעולות- גם היא חושבת שהכל תקין ורק צריך ילדה בריאה, שמנה, סבלנות וזמן. אמרה שאפשר לתת לה קרדיט אפילו עוד חצי שנה (כלומר עד שנתיים מתוקן! קצת מוגזם, לא?) כך או כך, אושר גדול.

 

ב"ה.

 

כמובטח, סרטון הורס של אליענה (למרות שחלק מהדברים היא לא עושה לפני המצלמה. חחח). מקווה שתצליחו לראות-

וכמובן גם כמה תמונות.

 

שבוע מצויין.

 

הנה הם באים… ימים של שקט….

1 בינואר 2012

image

image

image

image

image

image

image

image

image

image

image

image

"הנה הם באים ימים של שקט
אחרי הרעש הגדול והנורא
אפשר לנוח קצת על המרפסת
ולאסוף את שברי הסערה

הנה הם באים ימים של שקט
כבר שכחתי איך שהם נראים
אפשר עכשיו לפתוח את הדלת
לשלוח אל הרוח ציפורים

הנה הם באים ימים של שקט
נצא אל החלון לראות
אם כלו כבר המים
אולי כבר יש באופק אדמה
זוגות זוגות
נצא זוגות זוגות
נביט אל השמיים
נחכה ביחד ליונה.

הנה הם באים ימים של שקט
אחרי שכבר איבדנו את הכל
תשב איתי עכשיו על המרפסת
תבכה איתי ביחד על אתמול

הנה הם באים ימים של שקט
שנינו כאן ביחד על ההר
המים כבר ירדו ויש כבר קשת
אפשר לקום, סוף העולם עבר."

(לולה)

האמת? עוד לא ממש ימים של שקט אבל בכל זאת יש תחושה מסויימת שסוף העולם עבר. נרגעתי קצת.

בזכות משפחה יקרה ביותר וחברות טובות במיוחד, נרגעתי.

עבור עצמי עשיתי את המקסימום שאני יכולה ו: א. כתבתי מכתב זועם לקופ"ח אודות הרופאה ועודי ממתינה לתגובה מהם. ב. הלכתי לרופא של אליענה (גם העניין הרפואי שלה שעוד לא הסתיים כמובן לגמריי של שיעולים ושות') ושאלתי גם אותו. העובדה שהרופא היה חד משמעי שהוא משוכנע שהכל תקין, שאין עדות לבעיה וגם שאפשר לתת לילדה עוד קצת קרדיט בהחלט השקיטה בי משהו, אם כי לא לגמריי הרגיעה.

על כל פנים, מאותו יום סיוטי אני בלחץ נוראי רק לראות את אליענה עומדת והולכת מסביב לחפצים. חיפשתי בכוח עדות למשהו חריד בילדה, ברגליים, בהתנהגות אבל כלום. לא שאין עדות אני פשוט לא יודעת כי היא סירבה להיעמד. בכל יום מאז אותו יום כאשר ניסיתי להעמיד אותה היא היתה מתחילה לצרוח, מקפלת רגליים ומתיישבת עד שעזבתי אותה במנוחה. כאילו בכוונה.

שני האחרון, חרי שלא חל שיפור (ואומנם גם לא הרעה אבל בכל זאת) במצבה הפיזי החלטתי לקחת שוב לרופא (דבר שחריג אצלי בהינתן ילדים אחרים). כשהגענו למרפאה והמתנו לתורנו אליענה היתה די בסדר. מרגע שנכנסנו "בשעריו" ועד שעמדנו בדלת לצאת, אליענה בכתה. גאון. פעם הסבירו לי שיש סינדרום שנקרא "החלוק הלבן". אני לא לגמריי זוכרת את כל התיאוריה שלו ומה בדיוק עומד מאחוריו אבל מבחינתי אליענה מגדירה אותו מצויין. כל דבר שנדמה בעיניה כאקט רפואי/ טיפולי כלשהו משחרר אצלה איזה פיוז. אין ספק שמא פגישתינו האחרונה אצל הרופאה ההתפתחותית הידועה לשמצה המצב רק החמיר.

בכל מקרה הבדיקה הפיזית שוב הוכיחה שאין כלום והומלץ על המשך אינהלציות ל- 5 ימים להקל עליה. לעניין הדאגות שלי נרשמה תגובת הרופא קודם ובקיצור- "תהיי רגועה". נעמדנו ליד הדלת, אליענה ניגבה את הדמעות וחייכה, עשתה ביי ביי והלכנו. בדרך חזרה עברנו בבית המרקחת לרכוש את המים שנגמרו לי עבור האינהלציה. שוב אותו הסרט, נכנסנו, רוקח בחלוק, בכי של תרנגול שחוט, עמדנו ליד הדלת, חיוכים, ביי ביי והביתה. גאון!

ב- 3 ימים האחרונים חל שיפור דרמטי במצב  השיעולים וכפועל יוצא מזה במצב האכילה, השינה וההקאות ואליענה חוזרת לעצמה. טפו, מרפי קישטה.

היא חזרה לזחול (אחרי הפוגה של כמעט 3 שבועות!), חזרה לטפס בקלילות במדרגות, למדה לרדת בהם לבד (זה חמוד ומקסים ושובה לב ממש למרות שיונתן מקבל מזה התקף לב ועולה לשמור עליה :-) ), חזרה להיעמד, ללכת מסביב לרהיטים ובעיקר- לאכול, לאכול, לאכול. הילדה בטטה. בחיי.

בקורלציה מובהקת לשיפור במצה הפיזי, השתפר גם מצב רוחה ואיתו גם מצב רוחי. מה שיותר מדהים שפתאום שמתי לב כמה היא גדלה.

1. הילדה אוכלת בכמויות של מתבגרת בת 16 לפני מחזור. חברות שלי שחשבו שאני צוחקת נוכחו לראות את זה במו עיניהם.

2.  היא התחילה לדבר מ-ל-א. הארסנל המלא פורט כבר בפוסט הקודם וכולל מילים "פשוטות" כמו אבא ואמא ויתר "מורכבות" כמו פרפר, בקבוק, א-ליה (קיצור שמה של מרי פופינס), אומה ואופה (סבא וסבתא בהולנדית) ועוד ועוד. הכל כמובן בעגה תינוקית ועם הקיצורים החמודים הנדרשים מתינוקות ובכל זאת,  מי שלא ראה לא יכול להבין את האושר.

3. המשחק שלה הוא עשיר ומדהים. היא מתאימה צורות גיאומטריות בלוח עץ, היא עושה הלו בטלפון, בונה  מגדלים, מסובבת חלקים שמסתובבים, מעיינת בספרים ועוד. כיף.

בשישי האחרון- 30.12- היה מפגש שני (מעקב) עם המרפאה בעיסוק. חוץ מהעובדה שהמדחן (אחר מהפעם הקודמת) בלע לי שוב כסף (זאת שיטה בבני ברק?!) הכל היה מקסים.

אליענה הגיעה במצב רוח מרומם (ניתן להבחין בזה לבד ע"י התמונות בהם היא מאושרת מחזיקה בפיתה עם שוקולד) כשהיא "בין מחלות" (כלומר יחסית בריאה לבינתיים) ומרוצה. נכנסנו לחדר, התחילו בכיות, הרגעתי אותה וישבנו לשחק. כל מה שנאמר שם היו רק מילים טובות של תדהמה.

המרפאה בעיסוק מאוד התפעלה מאליענה, מכמה שהיא מבינה, מאיך שהיא מבצעת ועוד וטענה שרמת המשחק שלה ורמת ההבנה שלה גבוהות בהרבה משל ילד שן שנתיים (תדכורת: שנה ושבעה מתוקן). טענה שרואים שהיא ימנית דומיננטית בלי שום ספק אבל ששמאל עובדת מצויין, הציעה להמשיך לעבוד איתה בבית על תרגילים שונים במוטוריקה עדינה במיוחד ביד שמאל כדי להמשיך לתפעל אותה אבל שבגדול לה אין איך לעזור כרגע (ובניגוד לפיזיו שאז מחיתי כי חשבתי שזו טעות כאן אני לגמריי מסכימה) ושנבוא שוב בעוד 3 חודשים. אושר גדול.

בסוף המפגש אליענה עמדה אז קצת הולכתי אותה והיא גם טענה שאין שום עדות לבעיה אלא שהיא רק חלשה. הלוואי.

לסיכום,

כשאליענה בריאה המצב בהחלט נראה יותר מעודד. אני מקווה שהיא תתחזק במהירות ונוכל כבר לנשום לרווחה. כך או כך יש 2 מסקנות אופרטיביות לטיפול מיידי השבוע:

1. אני חוזרת מחר בעז"ה לשחיית תינוקות עם אליענה. לא רק בשביל לחזק אותה אבל בהחלט גם. אצל כולם עשיתי את זה וגם אצל אליענה וכשהתחלנו פיזיו אחה"צ בזמנו אז עזבתי את זה. נראה לי ששתינו נהנה ואם גם תהיה לזה תועלת בנוסף, אז מה טוב.

2. קבעתי תור לפיזיותרפיה באופן פרטי (:-() השבוע. זה שם של מישהי שקיבלתי כברלפני שנהמד"ר פלדמן האגדי שליווה אותנו במהלך כל הפגיה והמליץ על הבחורה בחום. הבשורות הטובות לעניין זה הם שהיא באה אלינו הביתה כך שאני מקווה שזאת לא תהיה טרחה גדולה מידי וגם שזה יעזור לאליענה. הבשורה הרעה היא שאם אחי האבחון- שצפוי ברביעי הקרוב- היא תחליט שכדאי לקיים מפגשים ולא רק מעקב בעוד כמה חודשים, אז אנחנו נתרושש מזה מאוד ;-) כפרות. שאלו יהיו הצרות שלנו.

צ'ופר לכבוד חנוכה- המון המון תמונות קסומות- עם כל הילדים בחנוכה, עם האמא המהממת שלי, עם האבא ההורס שלי (שימו לב שיש שם ילדה אחת יפה שהיא של אחותי), אוכלת אוכלת אוכלת (טילון, יה,עוגיה, פיתה עם שוקולד ועוד). תהנו!

אגב, צ'ופר גדול יותר יגיע בפוסט הבא בדמות סרטון מיוטיוב שצולם היום וטרם הספיק לרדת.
שבוע טוב!


הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.