י"ד באדר התשפ"א- אליענה בת 11

בין קודש לחול אני חי
עם האמת שמשתוללת בי
עם אלף הרגלים
עם כל צלקת שעל פניי
אני יוצא שוב לפזר את המילים
בין המציאות לשיגעון הכול חוזר אליי
שם במקום ממנו באתי אין שלום
והמסע הזה כבד וקצת גדול עליי
אני צריך לגדול מזה ודי
לגדול מזה ודי

11 שנים.
מי היה מאמין? אם מישהו היה אומר לי כל הכאב היה אחר. קיים וקשה אבל מלווה בחרש בחוט דק את החיים.

היתה לנו שנה מופלאה בתוך כל הכאוס שסבב את הקורונה. ראינו לפנינו ילדה צומחת פלא לנערה נחושה ודעתנית. אנחנו יושבים ומנהלים איתה שיחות ומגלים בור סוד שאינו מאבד שום טיפה. ברגישות ובחן היא שואלת שאלות, לא מתרצה בקבלת תשובות פשוטות ומגלה בעדינות ובתום עולם תוכן עשיר ומלא. גילינו ילדה שלוקחת אחריות בלימודים ובחברה, מגלה עוצמות באתגרים ולא מוותרת.

גם הקושי התחדד. היא גדלה ורוצה "להיות כמו כולם" אבל בפועל נשארה בהרבה מובנים קצת מאחור. יש עיכוב בגדילה (הילדה בגובה 135 סמ ו26 קילו, פטיט במעקב. כן אנחנו לא מודאגים, לא אנחנו לא יודעים עדיין לגבי הורמון גדילה), היא לומדת לשחות שנים אבל מתקשה ומפחדת מאוד, היא לא מצליחה לרכב על אופניים לא משנה כמה היא מנסה ועוד. מעל כל אלו מתגלה ילדה שניחנה ברגישות יוצאת דופן ותרמה שוב לכבוד יום ההולדת את השיער, מנהלת שיח בוגר ורציני ואפילו כבר גיבשה דעה פוליטית 🙂

אליעני של אמא,
למרות האיחור של הפוסט היומולדת נחגגה כראוי כי החיים ממשיכים מסביב גם כשאצל כולנו עמוס. אנחנו גאים בך מאוד ואסירי תודה על הנס שנעשה לנו בתוך הסתרת הפנים שחשנו. תמשיכי אותו דבר בול (רק תגבהי קצת כבר!!!) בבריאות, בחן ובלב שמח.
יותר מזה אנחנו לא צריכים. זכינו.

שמור נא עליי
רק שלא ייכשלו רגליי

בין המציאות לשיגעון הכול חוזר אליי
גם במקום ממנו באתי אין שלום
והמסע הזה כבד וקצת גדול עליי
אני צריך לגדול מזה ודי
לגדול מזה ודי

בין קודש לחול אני חי

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

עצב בימי קורונה

בן לו היה לי.

דווקא בתקופה כזו שכולם מסתגרים בבתים אני לא באמת יכולה להסתגר עם התחושות שלי. אני מוקפת 24/7 בכל המשפחה במעין סיר לחץ של פעילות ותחושות אבל התזכורת הגופנית קיימת ועל הבוקר קמתי עם תחושת המועקה.
עשר שנים, כאילו היה אתמול.
עשר שנים, נצח שעבר.
עשר שנים, בזיכרון ובנוכחות מלאה של החוויה שעברנו, איפה תפס אותנו הטלפון ואפילו מה לבשתי ובהעדר מוחלט של פניו של הילד שאבד. שום זיכרון ובור גדול בנשמה, געגוע למישהו שבכלל לא הכרתי ואותו אני לא זוכרת.

"השמש עוד עולה כל בוקר
ואורה לבן,
ולעת ערב רוח מפזרת
את עלי הגן.
הגשם הראשון
ירד לפני יומיים,
בערב יום שלישי,
ושוב אפשר לראות שמיים
בשלולית על הכביש הראשי"

שיבוא כבר המשיח, שיבוא.

י"ד באדר התש"פ- אליענה חוגגת 10

"וְאָנֹכִ֗י הַסְתֵּ֨ר אַסְתִּ֤יר פָּנַי֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא" (דברים, ל"א, י"ח)

אם רק הייתי יודעת.
10 שנים, 3650 ימים, נצח של אמהות.
והדמעות, מה יהיה איתן?

גם הלילה- כמו בכל לילה של ערב פורים מאז לידת אליענה, נדדה שנתי. אין לי מנוח. כמה עברנו, איפה היינו ואיפה אנחנו היום.

יונתן שלנו חגג לפני כ3 חודשים בר מצווה. הבאת בנינו לקבלת נועם עול מצוות הייתה חוויה רוחנית עמוקה אמיתית בשבילי גם מהפן הדתי הקיומי שבו אנחנו מחנכים את ילדנו אבל לא פחות בגלל אליענה והיום ביום ההולדת שלה זה מתחדד.
ראשית, בגלל החוסר. יש משהו באירועים משפחתיים משמחים בהם החוסר מורגש שבעתיים. מה היה אם?!
שנית, בגלל הנוכחות. אליענה היא הבאה בתור לחגוג בת מצווה בעז"ה ואני לא יכולה שלא לחשוב איך היה לנו לחגוג בשניים. זה נחמד, זה נעים פעמיים?? אנחנו חיים בשביל הרגעים האלו- להינשא, ללדת את הילדים שלנו, להכניס אותם בנועם עול מצוות, לחתן אותם, לחגוג איתם את הולדת ילדיהם פשוט כי זה מהות הכל אבל כשזה משתבש משהו בעולם רועד לך וגם לאורך השנים קדימה הדברים נראים אחרת.

אליענה, בנפש הרגישה והנבונה שלה, מבינה שזה עניין וכבר יודעת לציין מה היא מעוניינת לעשות בשנת המצווה שלה כתהליך משמעותי (ביקורים חודשיים במוזיאונים השונים), מה רוצה שיכלול התפריט באירוע (פרחי זוקיני) אבל יותר מכל היא ידעה לומר שהיא תרצה מאוד לנסות לקרוא את המגילה. אני לא לחלוטין משוכנעת שבסוף זה יבשיל לכדי משהו שאכן היא תצליח להתמודד איתו אבל המהות והמחשבה הם אלו שעושים אותה בדיוק למה שהיא וזה סוחט לי את הלב.

אליעני של אמא,
חודש אדר לא יראה לעולם אותו הדבר. זה חודש סיוט בשבילי בו הכל התחיל, אחכ נולדת ובדיוק בסופו חווינו אובדן. אבל, אפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה וודאי גם שם נמצא ה' יתברך. זכינו.
גדלנו כולנו- כאנשים, כזוג וכמשפחה.
לראות אותך גדלה כאדם נבון ונחוש, מלאה ערכים, סקרנית וכזו שלא עושה לרעך רעה ממלא אותי נחת ומרחיב לי את הלב.
אני מתפעמת מהעוצמות והיכולות, מההתמודדות עם הקשיים שעוד נשארו וכנראה כאן כדי להישאר, מנחת הרוח.

כי את שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום.

ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך (משלי כ"ג, כ"ה)
הרבה מזל ורק טוב אהובה, אני אוהבת אותך וגאה בך מאוד ילדה של אמא.

בן לו היה לי

ילדים קטנים, ברוך משכיחנו עקת השנים.

עוד רב לפנינו הדרך, להיות גדולים ונוגים וזוכרי זכרונות

(רחל המשוררת)

יום השנה, השנה התשיעית.

תשע שנים של חוסר שנצבע בצבעים כהים לעומת היש והבהירות.

תשע שנים של עצב נוגה ועמוק שנצבע בקולות של צחוק מתגלגל.

תשע שנים של זכרונות שמתעמעמים ונחלשים מול עוצמה נוכחת של מה שנשאר.

תשע שנים של מסע ודרך בין פריחה צבעונית לאדמה חרוכה, בין בושם לריח של אדמה, בין הצלחות לכשלונות, בין הישגים ונחת רוח לאובדן גדול גדול.

בן לו היה לי.

תשע שנים.

״ארץ נעימה דורשת היא את בניה, פושטת היא את זרועותיה אליהם באהבה… ואם [ב]ראשית הגילוי רק קווי אור דקים אנו רואים, במהרה תפרוץ האורה מלוא רוחב ארצנו…"

הרב קוק, אורות

מתנה ליומולדת 9- תורמת שיער

לפעמים גם לי אין מה לכתוב כשילדה מבקשת לכבוד היומולדת שלה פשוט לתרום את השיער בשביל אחרים, אז בפעם השניה שלה אחרי שנה וחצי- נתרמנו בזכותה.

עולם חסד יבנה.

יש לי רק דבר אחד לומר לך ומכל הלב- את הכי טובה בעולם.

גאה ❤️

י"ד באדר התשע"ט- אליענה בת 9

אחרי כל השנים איתך
רציתי להגיד לך
אוהב אותך הרבה יותר
מכל מה שנדמה לך
אפשר לראות אצלי זאת בעיניים
בחיי אני אוהב אותך יותר מדי

ממך למדתי איך לקום וגם לסלוח
על מה להתעקש וגם את מה כדאי לשכוח
גם בימים קשים שכבר נשברתי
בחיי מעולם לא ויתרת עליי

אני מתבונן בך כל מה שיש בך
ניצחת את הכל
פתאום זה מכה בי כל מה שיש בי
זו את בגדול
(עומר אדם)

מגיעים ימי פורים ואני כולי סוערת. אין לי אוויר מאז ר"ח אדר שבו למעשה באמת הכל התחיל ועד אחרי פורים שבו יצאנו למסע הזה.
דברים שלמדתי על אליענה בשנים האחרונות:
1. אין דבר כזה דמעות גדולות מידי.
הכמות, הגודל והמהירות שהן מגיעות- עגולות, שלמות וענקיות, מעידות בנוסף לדמיון המשפחתי לצד שלי במשפחה על נשמה גדולה ורגישה ועל אופי. מעידות על חום ואהבה ומחשבה ושימוש בפעילות הלב לא רק כמשאבה לדם אלא גם על משאבה לנשמה שמאחורי. מאחורי הילדה האמיצה הזו פועם לב מיוחד במינו- רגיש ואדיב וגדול שנותח בגיל 3 שבועות כשהיא במשקל של קילו וקצת ומאז פועם בעוצמה מיוחדת.
2. אין דבר כזה שכל גדול מידי.
אנחנו יושבים בארוחות שבת משפחתיות, אנחנו מדברות כשהיא חוזרת מבי"ס, כשהיא הולכת לישון, כשהיא מתלבטת. מאחורי כל שיחה איתה מופעל שיקול דעת שאין שני לו, זיכרון עמוק וחד של רגעים ותחושות וריחות, הגיון בריא וטונות של שכל. היא זוכרת הכל, חושבת בקול ומעלה קושיות מורכבות ומיוחדות שלחלוטין לא תואמות את גילה הצעיר.
3. אין דבר כזה כעס קטן מידי.
אין דרך אחרת לומר את זה, זה ככל הנראה כפתור שאבד אצלה בהרכבה של המכונה. אולי כי היא נולדה מוקדם הכפתור לא יוצר, אולי בגלל איך שהיא גדלה אולי פשוט כי זו היא. עוד לא נתקלתי בחיים שלי בילדה כל כך נוחה לבריות- זורמת ונעימה- בלי שמץ של כעס ומרמור. הכל טוב לה, עם הכל היא מסתדרת ותמיד הכל בסדר. יש בשלווה והנינוחות המיוחדת הזו משהו כמעט לא אמיתי הלא אדם ניכר בכיסו בכוסו ובכעסו אבל כאן פשוט אין.
4. אין דבר כזה נחישות גדולה מידי.
רוב החיים של אליענה- בדיוק כמו לידתה- הם תהליך מורכב וסבוך ומפותל. דרכה ממש לא סוגה בשושנים וממש לא באה לה בקלות ועוד יש השלכות שמשפיעות על החיים של כולנו אבל לאורך כל השנים האלו אנחנו מגלים אצלה תעצומות נפש ונחישות שאין שני לה. רק אליענה תלמד ללכת במשך כמעט 3 שנים, רק אליענה תטעם אוכל ועוד אוכל ועוד אוכל, רק אליענה תחזור על קורס שחיה שוב ושוב ושוב ושוב ותדע שזה לא נגמר בעצם עד שזה יצליח. יש בה איזה חוסן וקסם ואופי חזק ונחוש שמתעל את הגוף הקטן שלה והנשמה הכל כך רגישה שלה למקומות אחרים.

אליענה של אמא, אהבה שלי, ילדת יום ההולדת,
יש בדיחה מפורסמת על זה שכשילד נולד הוא בוכה ואח"כ הוא נרגע אבל כולם בוכים כי הם הבינו עם מה הסתבכו. אצלנו הכל היה אחרת- עולם הפוך ראינו. היתה לידה בשקט ובעצב ובלי שום בכי של ילדים רק בכי גדול של אמא עצובה ומפחדת לבדה בחדר מלא באורות ניאון לבנים. הילדים נולדו ועדיין נשאר רק קול אחד בוכה. במידה מסויימת המגמה נמשכת גם היום כשיש לפניי פרח לב זהב גדול וטהור ומולו נותרה אמא אחת המומה ובוכה.

קטונתי מכל החסדים שעשית עמדי ה'. לחלוטין.
ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם הטוב והמיטיב.

י"ד באדר התשע"ח- אליענה בת 8

יושבים בחוף אל מול המים מול קצף שנשכח בחול

והנחלים זורמים עדיין לב שפועם זוכר הכול

מה שהיה בילדותנו מה שהפכנו להיות

תקוות גדולות נשאה הרוח

חזרה שלכת זיכרונות

וכל דבר אז בי נוגע כל נפלאות היום

אז בואי ועמדי לרגע עכשיו קרוב, עכשיו קרוב

כוכב נופל קרוב אלינו ושוב אליו נושאים תפילות

אור של תקוות עוטף אותנו, זה לתמיד ולא יחלוף

(עידן רייכל)

8 שנים מאז שהתפרקה לי המשפחה. 8 שנים מאז שנולדה לי משפחה חדשה. 8 שנים מאז שיצאנו למסע בלי תיק על הגב, בלי הכנה מראש, בלי חיסונים. חשופים.

את המסע הזה עברנו בתלאות ובקושי, בצער, בבכי ובעצב שאין לו סוף. את המסע עברנו כבודדים ויצאנו כמשפחה. את המסע התחלנו זקופי קומה ויצאנו חשופים ופגועים ושבירים. אבל מעל הכל את המסע הזה התחלנו בלי אליענה אחת קסומה ויצאנו עם פלא.

מכל העיתים בעולם, חג פורים. מיום של חג נהפך לנו ליום של פג. מיום שמח ליום של יגון. ונהפוכו. כל כך קשה זה היה. שנים של קושי, חודשים של קהות חושים, שבועות שנראים כמו נצח, ימים של חוסר וודאות, שעות של תחינות, שניות שמפרידות בין חיים ומוות. אבל מעל הכל- זקופה, גאה ותודה לאל בריאה- אליענה אחת קסומה.

בהסתכלות לאחור, לא ברור לי איך עשינו את זה. ילדים בבית, משרות מלאות וילדה אחת חולה מאוד בפגיה. אסון. אין לי הסבר ואין לי איך להבין למה נדרשנו לעבור את המסע המטלטל הזה אבל אני יודעת בוודאות דבר אחד שבסוף כל מסע ארוך וקשה, מי שזוכה להשלים אותו חווה סיפוק עצום והכרת תודה אמתית.

אין שום דרך בעולם לתאר את התחושות כשמתבוננים באליענה. שום דרך. השבריריות שבהילוכה והעדינות שבדיבורה מסתירים נשמה סוערת, לב רגיש ומוח קודח וחד.

הייתי רוצה לספר איך הכל מאחורינו והכל מושלם ונהדר, אבל לא. רק מי שהיה כ"כ קרוב למלאך המוות וחווה מלחמה של ממש יכול להבין שלא משתחררים מזה כ"כ בקלות. עוד יש קשיים, אני רואה שאריות והשריטה שלי כנראה לעולם לא תעבור, אבל שום דבר שום דבר שום דבר לא הכין אותנו לפלא כזה, פרח.

"ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה, בוודאי גם שם נמצא ה' יתברך."

אליענה של אמא, חד הקרן הכי יפה ביערות הורודים הקסומים שלכם, אני אוהבת אותך.

אני גאה בך מאוד, ממה שנהיה ממך. אני מבקשת סליחה שבשנים הקודמות וכמו שזה נראה גם הקרובות, יום ההולדת שלך יהיה גם קצת יום ההולדת שלי, כי בו נולדתי לגמרי מחדש. איבדתי את התמימות והרווחתי אותך.

שיהיה לך יום הולדת שמח, יום חג.

שיהיה גם לי יום הולדת שמח, יום פג.

חג פורים שמח!

תורמת שיער- אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ וּלְאָחִיו יֹאמַר חֲזָק

אליענה בת 7.5, כמעט.

לפני שנתיים, כששילי היתה בדיוק בת 10, היא ביקשה מאתנו באחד הימים ללכת ולתרום את השיער הארוך שלה. מאוד התרגשתי מהמעשה ומהמחווה. אליענה שהיתה אז עדיין קטנה- בת קצת יותר מ5- שאלה מתי היא תוכל גם, אבל עם שיער האפרוח שהיה לה- דק, עדין ומאוד מאוד קצר- אמרתי לה שזה ייקח עוד זמן וכשהיא תוכל ותרצה, בשמחה.
בשנה שעברה- בדיוק לפני שנה- הלכתי גם אני לתרום. המחווה של שילי שנה לפני החדירה בי את האומץ והחשק וזה באמת היה דבר נהדר ותחושה גדולה. גם אז שאלה אותי אליענה מתי היא תוכל והבטחתי לה שברגע שיהיה אפשרי, נלך.
ובוגרת
לפני כמה שבועות הזכרתי לאליענה את הסיפור ואמרתי לה שאם היא רוצה אז עכשיו כבר אפשר. בלי היסוס היא שאלה מתי הולכים. אז חיכינו שיסתיימו 3 השבועות ויעבור ט' באב והבוקר, בשעה טובה, העניין קרה.
מלווה בפמליה מרשימה שכללה אותי את אליענה ועוד 3 ילדים שלנו, הגענו הבוקר למספרה.

סיפור התרומה הזו לא היה כזה משמעותי אלמלא העובדה שהוא כולו תמצית של ההוויה השלמה של הילדה הזו.
מחשבה לטווח ארוך, מוטיבציה מוגברת, נחישות, זיכרון לקיים הבטחות, אומץ. אבל, מעל כל אלו, מרחפת שכינה מיוחדת של ילדה טובת לב ובוגרת שראתה לנגד עיניה מטרה כ"כ מרגשת ולא נתנה לשום דבר לעמוד בדרכה.
היא הגיעה נחושה וזקופה (זקופה במונחים של חולשה בחגורת הכתפיים אבל בכל זאת 🙂 ), התיישבה בבטחה וזהו. רק חייכה והתרגשה מכל התהליך ןהמעשה.

בדרכה הכל כך מיוחדת ושקטה אנחנו נוכחים לגלות בכל פעם ילדה אחרת, קסומה ונדיבה, שפותחת לכולנו את הלב ופינו מתמלא בתודה.

אֲפָפוּנִי חֶבְלֵי-מָוֶת; וְנַחֲלֵי בְלִיַּעַל יְבַעֲתוּנִי.
חֶבְלֵי שְׁאוֹל סְבָבוּנִי; קִדְּמוּנִי, מוֹקְשֵׁי מָוֶת.
בַּצַּר-לִי, אֶקְרָא יְהוָה– וְאֶל-אֱלֹהַי אֲשַׁוֵּעַ:
יִשְׁמַע מֵהֵיכָלוֹ קוֹלִי; וְשַׁוְעָתִי, לְפָנָיו תָּבוֹא בְאָזְנָיו.
.
.
.
עַל-כֵּן, אוֹדְךָ בַגּוֹיִם יְהוָה; וּלְשִׁמְךָ אֲזַמֵּרָה.
מַגְדִּל, יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ:
וְעֹשֶׂה חֶסֶד, לִמְשִׁיחוֹ–לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ; עַד-עוֹלָם.
(תהילים י"ח)

תמונות מצורפות.
קיץ טוב ושמח.

​
​

אליענה בת 7- י"ד באדר התשע"ז- כמה טוב ה'

מספרים עלי שאני קצת השתניתי
ואומרים שאיבדתי את התמימות
לו רק ידעת את הדרך שעברתי
כדי למצוא לי איזה רגע של שלמות

ולפני עומד אדם שמתבונן לו
ומחפש את השינוי שחל עליו,
ולא מוצא דבר מוזר שהשתנה בו,
חוץ מהצבע שהחזרת לו ללחייו.

ויש לי חשק לפעמים, לצעוק חזק אל העולם
על מי את בשבילי, ומה שאת נותנת,
ויש לך כוח של צבא שלם, אך את נגד כולם
וזה עושה אותך למה שאת לוחמת

אז מספרים עלי שאני קצת השתניתי
וזה נכון כי החיוך שב אל פני,
פינה שקטה אני אצלך מצאתי
את לי הכל את לי בחירת אהבותי.

ויש לי חשק לפעמים, לצעוק חזק אל העולם
על מי את בשבילי, ומה שאת נותנת,
ויש לך כוח של צבא שלם, אך את נגד כולם
וזה עושה אותך למה שאת לוחמת

ויש לי חשק לפעמים, לצעוק חזק אל המרומים
במה זכיתי ששלח אותך אלי
את הסיבה שהחיים שלי כבר לא אותם חיים,
מהרגע שחדרת אל תוך חיי

ויש לך כוח של צבא שלם, אך את נגד כולם
זה עושה אותך למה שאת לוחמת

(לוחמת, אייל גולן)

אין מילים לתאר את התחושה הזו. פשוט אין מילים.

מצד אחד, הכל אותו הדבר כמו בכל שנה. שבת זכור, פורים, הכל צף. מעסיקה את עצמי כל הלילה בהכנת משלוחי מנות כי ברור ששנתי תנדוד.
מצד שני, כלום פשוט כלום לא אותו הדבר. אליענה בת 7. אין לתאר.

השבת יצא לנו לדבר ארוכות עם כרמלי (בכורתנו) ונזכרנו באותה שבת זכור שהייתה ערב לידת אליענה. שאלתי אותה מה היא זוכרת והיא התחילה לספר. בגדול, כלום. השתמרו בה המוני חוויות. היא חשה תחושות, אולי אנרגיות מסוימות, היא זכרה לתאר הרבה את הדמות של ירון בפרונט, כל מיני אקטים שבהם היא היתה אחראית אבל אלו היו המון זיכרונות מבולבלים בעיקר מסיפורים שסיפרנו בעבר ומתמונות. מאוד שמחתי עבורה ועבורנו שלא נשתמרה בה טראומה קיצונית (אולי בגלל שהיא היתה רק בת 6.5, אולי בגלל המנגנון של הגוף להשכיח ולדחוק זיכרונות מהסוג הזה, אולי זה הכל ביחד או שום דבר) אבל מאוד מאוד התעצבתי עבורנו שאצלנו נשארה כזו שריטה.
משהו בלב שלי עוד לא שיחרר עד הסוף וערב פורים תמיד עושה לי תחושה משונה.

לפעמים בשעת ארוחת הערב של הילדים יוצא לי לבהות. אני מוצאת את עצמי אחרי שניות ארוכות חולמת ותמיד "מתעוררת" עם תחושת הפליאה והתדהמה. ככל שאני מזדקנת אני מצליחה להפנים סופפסוף איזה נס זה כל ילד. איזה נס זה להתעבר, איזה נס זה להצליח להחזיק הריון, איזה נס בפני עצמו זה משך ההריון, איזה נס זה ללדת ובעיקר איזה נס זה ילד. אני ממש יודעת שלא הבנתי את זה בעבר ומאז לידת אליענה זה נהיה כ"כ ברור ומזוכך.

אליענה קסומה.
ההילוך הבוטח אבל הצנוע, הדיבור הקוהרנטי אבל השקט, המראה הזקוף אבל הכתפיים החלשות, המוטוריקה העדינה המדהימה אבל החולשה המסויימת בצד שמאל- כל אלו ועוד הרבה הרבה הרבה מעבר- עושים אותה בדיוק למה שהיא, אליענה שלנו.

אני נרגשת, מודה, בוכה, נסערת אבל שקטה על כל הדרך שעברנו יחד עם אליענה- בטוב, ברע ולאורך שנים רבות של תקווה.

שיהיה יומולדת 7 מקסים ושמח לילדת הנס הכ"כ פרטית שלנו אבל היא כבר מזמן ציבורית לכולם.
זכינו. כמה טוב ה'.

כיתה א'! "גם כשאנו שברי כלים, עודנו כלי חמדתו"

"חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ, מִבְּלִי לַחֲשֹׂךְ אֶת אַהֲבָתוֹ
מוֹשִׁיט אֶת שַׁרְבִיטוֹ, לְכָל הַפּוֹשֵׁט יָדוֹ
עַיִן לֹא מַעְלִים, מֵעַל צֹאן מַרְעִיתוֹ
גַּם כְּשֶׁאָנוּ שִׁבְרֵי כֵלִים, עוֹדֵנוּ כְּלִי חֶמְדָּתוֹ

תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה, רָצוּף אַהֲבָה
בֵּיתוֹ צָפוּף לִרְוָחָה, צָפוּף לִרְוָחָה
מַמְצִיא לָנוּ מְחִילָה, לֹא רַק בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה
לְךָ דוּמִיָּה תְהִלָּה

יָדָיו רָב ללוֹ, וְאֵין רֵאשִׁית לְרֵאשִׁיתוֹ

גַּם הַשִּׁירָה כְּחוֹל הַיָּם, הִיא רַק מִקְצָת שִׁבְחוֹ
לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין, מַנְהִיג אֶת עוֹלָמוֹ

וּמִלִּפְנֵי הַמַּלְאָכִים, דּוֹרֵשׁ בִּשְׁלוֹם עַמּוֹ
עָתִיד הוּא…לָתֵת פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר

שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן תַּחַת אֵבֶל

מַעֲטֵה תְהִלָּה תַּחַת רוּחַ כֵּהָה"

(ישי ריבו)
בוכה בוכה בוכה. אני כל כך מתרגשת.

אין לי מנוח כבר הרבה מאוד ימים… אני מאוד מאוד נסערת כבר מחודש יוני עת אליענה סיימה את הפרק הכל כך משמעותי בחייה ונחשבה לבוגרת שכבות הגן. בימים האחרונים הסערה בתוכי מתגברת וההתרגשות גוברת וכל המראות עוברים מיסוך דרמטי.
בכל הלילות בשבוע האחרון אני ישנה וליבי ער. אין לי שום דרך להימלט מהמחשבות על מה היה קורה אם ואיך היה אם אבל תמיד תמיד נתקעת לי התמונה בראש של אליענה שעתיים אחרי הלידה נראית כמו עובר שחילצו אותו כשהעור שלה מקומט ושקוף ועיניה הענקיות עצומות ומיוסרות והיא כולה נתונה לחסדי ה'.

ואותה תמונה מתחדדת בימים כאלו כי רק מי שחש את מלאך המוות ממש יוכל להבין ולהרגיש את העוצמה שיש בברכת הנערים "יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פנייך אלייך ויחונכך, יישא ה' פניו אלייך וישם לך שלום" שבירכתי אותה במהלך הפגיה ומאז בכל שבת ובכל פתיחת שנה.
יש משהו בקיץ שבין גן חובה לכיתה א' שפשוט משנה את הילדים, כך היה אצל הגדולים וכך גם אצל אליענה אבל השינוי אצל הגדולים שונה בתכלית מהשינוי אצל אליענה. הם פשוט נשאבו לתוך מציאות כזו של סיום גן והתחלת כיתה א' אבל אצל אליענה זה נבנה ממש- בקושי, בנחישות ובהרבה אומץ. היא לא מוותרת לעצמה, הופכת כל אבן ושואלת את כל השאלות הנכונות אבל מעל הכל גובר אצלה הרצינות שבה היא מאזינה, מחליטה ומיישמת, זה פשוט חד ואחר ומקסים.

כשהלכתי עם אליענה לקנות ציוד לבית הספר זה היה כל כך אחר. היא ידעה בדיוק מה היא רוצה ולא נתנה לאף אחד להשפיע עליה. באופן מוזר רכישת התיק היתה לי אומנם מאוד מרגשת אבל לא מיוחדת לציון לעומת זאת כשהיא בחרה את הקלמר משהו בתוכי ניעור בגלל הגודל שלו. עד כמה שזה נשמע הזוי ביום הלידה שלה היא היתה בגודל שיכלה להיכנס לקלמר והשינוי הדרמטי העיר לי את הגוף.
אז הגיע היום הגדול אחרי לילה טרוף שינה והדמעות זלגו מאליהן כבר בבוקר כשהצטלמנו. נכנסנו לכיתה שלה ובכיתי. ברכתי אותה ובכיתי. נכחתי בטקס ובכיתי.

אין שום דבר בחיים שיכול להכין את הגוף והשכל אבל בעיקר את הנפש למעמד כל כך מיוחד ומרגש למי שהיה במקום הכי נפיץ שלו.

טקס קבלת ילדי כיתה א' היה כל כך משמעותי עבורי ואפילו ירון סיפר אח"כ שהוא מאוד מאוד התרגש כשהיא צועדת בראש מורם בתוך כיתה גדולה כשווה בין שווים אחרי שנים ארוכות מאוד 

 של אי וודאות מאוד דרמטית. אליענה בעצמה הייתה כל כך גאה ושלווה אבל ראיתי בעיניים שלה שהיא מבינה שזה יום מאוד מיוחד בשבילנו והוכיחה- בפעם המי יודע כמה- שהיא מבינה היטב את המציאות ועד כמה היא לא מובנת מאליו.
יהי רצון שיקויים בה "ומצא חן ושכל טוב בעיניי אלוהים ואדם".
מילה לסיום,

בחיים בחיים בחיים לא הייתי עומדת בניסיון הקשה והמשמעותי הזה לולא שני גורמים:

– סייעתא דשמיא.

"ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה בוודאי גם שם נמצא השם יתברך, גם אחרי הדברים הקשים העוברים עליך אני עומד". היתה לנו כ"כ הרבה סייעתא דשמיא לאורך כל התהליך והשנים שאח"כ. גם כשהיה קשה, גם כשהיה עצוב וגם כשהיו בשורות איוב חשנו ברוב הזמן את השכינה פרוסה מעלינו ומגינה עלינו, גם כשלא באמת הבנו. אנחנו כל כך אסירי תודה לה' על הילדה הזו שבאמת פינו מלא רינה ושירה.

– ירון.

מאוד מאוד קשה להכניס לתוך כמה מילים במחשב תחושות ומחשבות ורגשות על מישהו שכל כך אוהבים, זה מקטין כל דבר ולא מעביר עד הסוף את העוצמה. עוד יותר קשה לכתוב על ירון שלי.
אין לי ספק שמשהו עשיתי נכון בחיי שככה זכיתי. אני חשה כל כך עשירה ומבורכת שיצאתי אל המסע הזה עם ירון. במידה מסוימת ירון הוא כמו אליענה- אני מסתכלת לפעמים ולא מאמינה שזה שלי וככה זכיתי.

בכל הרגעים שהיו של עצב ושמחה של התפקחות והתבדות של מיצוי ההווה והדאגה לעתיד הוא פשוט היה שם. יודע לומר ולהרגיע, יודע לחלום בקול, יודע להבין 3 צעדים קדימה, יודע שיש קשיים בחיים שפשוט צריך לזקוף את הראש ולבדוק איך להמשיך קדימה, יודע לאהוב.
"הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם, אִם תִּמְצְאוּ אֶת דּוֹדִי מַה תַּגִּידוּ לוֹ? שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי" (שיר השירים ה', ח')
חולת אהבה אני.

ירון, תודה.

על מה שהיה, על עכשיו ועל מה שעוד יהיה בעז"ה.

תודה תודה תודה.

  

י"ד באדר התשע"ו- פורים 2016- אליענה בת 6!!!!!

"והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב לעשות אותם ימי משתה ושמחה" (מגילת אסתר, ט', כ"ב)

6 שנים. ונהפוכו.

בכל השנים שחלפו נשארתי ערה כל הלילה כי לא יכולתי להירדם והשנה ישנתי קצת.
בכל השנים שחלפו כתבתי בבוקר והשנה רק עכשיו.
בכל השנים שחלפו היה כואב וקשה והרבה מאוד מר והשנה בעיקר שמח ומרגש.

ועכשיו כבר אפשר לברך- "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב".

כבר 6 שנים. רק 6 שנים.
במובן מסוים אני מרגישה ממש זקנה. לידת פג היא מהלך משנה חיים באופן כמעט בלתי נתפס ושום דבר אחרי זה לא נראה אותו דבר. העצים ירוקים יותר, השמים בהירים יותר, הצלילים חזקים יותר. הכל חד באופן דרמטי.

הייתה לאליענה שנה נהדרת. היא בגרה ונהפכה לעלמת חן של ממש- רגישה, אכפתית וטובת לב מאוד. חשנו בלב את החוזק הגדול של ילדה שלא הכל קל לה ומתאמצת ומתמודדת מצוין והבנו בראש שהדברים הם אחרת השנה- קצת יותר שפויים ונורמליים.
דרך ההסתכלות על הדברים באופן שוטף שונה בתכלית מאיך שהסתכלנו על הגדולים. ההתפעלות מאליענה כשהיא רוקדת שונה לגמרי מאיך שהתפעלנו מהגדולות, ההתמודדות מול ילדים אחרים בבית או בגן ואפילו העובדה שהיא כבר קוראת מדהימה אותי בכל פעם מחדש.

לאורך כל השנים האחרונות היו לי הרבה קשיים ומחשבות ודאגות ובאופן מיוחד הרבה מאוד צער. הדברים באמת היו יכולים להראות אחרת לגמרי והלב שלי מתכווץ בכל פעם מהמחשבה. בשנה האחרונה משהו היה פתאום שונה, מזוקק, מרוכך. הבנתי שאצלי פשוט לא היה יכול להיות אחרת כי מה ששלנו- שלנו, ואליענה לעולם לא הייתה הילדה המיוחדת שהיא נהייתה אלמלא היה קורה מה שקרה- והעצב הפך לרך יותר והפרספקיטבה לברורה יותר. השקט שבה חדר עמוק והוא מחמם לי את הלב ומרגיע לי את הנשמה.

אליענה של אמא, הנסיכה בל, ילדת הקסם והחום והאושר,
התברכנו וזכינו לעבור איתך- דווקא איתך!- תהליך כ"כ קשה ומורכב שהפך אותך לילדה כ"כ רגישה ומיוחדת.
אנחנו מתפוצצים מגאווה ומלאים בהכרת הטוב על כל החסדים שנעשו לנו איתך והצמיחו לנו ילדת אהבה שכמוך.
"ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, הטוב והמיטיב".
   
    
    
    
    
   
   
    
    
    
    
    
    
   

בית חם- סגירת מעגל וגם יומולת 6 (לועזי) שמח

בפעם הבאה אני אשחרר. בפעם הבאה אני אשחרר. בפעם הבאה אני אשחרר… ואז מגיעה הפעם הבאה ואני לא מצליחה לשחרר….

לפני 4 ימים, 24.2, אירחנו בביתנו "בית חם" (בית מארח בפי חלק מהאנשים) של הגן של אליענה. בהצטרפות מקרים מדהים (אם כי לא חריג מכל הצטרפויות המקרים שקשורים בסיפור הזה) קפצה לנו באותו היום התזכורת על הבית חם שערכנו לכרמל בביתנו בדיוק 6 שנים קודם (יותר נכון- ירון ערך) כשאני בשמירה בביה"ח טרום לידת אליענה וירון בבית מתפעל הכל.
ההסתכלות החוזרת לאחור בראיה של 6 שנים אל תוך התופת היא קשה וכואבת ומחניקה את הגרון אבל גם מספרת סיפור על תקווה ואהבה והמון המון ניסים שקרו.
עמדתי שם לבדי (ירון בחו"ל כבר זמן ממושך בנסיעת עבודה) ובסיוע של הבנות הגדולות ערכנו את המפגש והדמעות זלגו מאליהן. על אותו אירוע שבו היה ירון לבדו בנסיבות שונות לגמרי, על העצב הנוראי שחשנו לעומת האושר בילדה המיוחדת הזו עכשיו, על תחושת החורבן של אז לעומת הבניה והתקווה עכשיו. אין מזור לכאבים האלו ואין קץ לדמעות.
והסתכלתי עליה עובדת… והסתכלתי עליה אוכלת… והסתכלתי עליה מדברת ומתרגשת ומשתפת- ולא יכולתי להאמין. איפה היינו ואיפה אנחנו עכשיו. חסדי ה' של ממש.

שנה מעוברת השנה אז יצא שהיומולדת שאותו אנחנו באמת חוגגים וחל בעברי בחג פורים מתקיים רק בעוד כ- 3 שבועות אבל היום התאריך הלועזי וזה יום מיוחד מאוד עבורי.
משהו ביום הזה אחר- קצת אפור יותר, קצת כבד יותר, מרגש הרבה הרבה יותר.

הלב מתמלא וגדל, מתאמץ ומתכווץ ומשווע להתפוצץ- מהנחת, מהאושר, מהנס. מהצער, מהטרגדיה, מהעצב. מהטוב ומהרע. בלב הזה יש מקום לכולם- לירון שלי ולכל הילדים המעולים שה' הצליח בעדנו, אבל בתאריך הכ"כ מרגש ומיוחד הזה יש מקום מאוד מאוד מיוחד דווקא לאליענה ולתאומה שלא שרד. משהו בלב הוא טיפונת אחר. שמח, עצוב ומתרגש. עמוק בתוכי אני יודעת שיכולנו לזה ויש בי תחושת גאווה וסיפוק עצומה למרות הכל.

"אדם צריך לעמול ולעשות בשתי ידיו, והקב"ה שולח את ברכתו".
עמלנו קשה, עת לקצור.
אליענה, היי ברוכה. יום הולדת (לועזי) שמח של אהבה, בריאות וברכה.

   
    
    
    
    

  

  

  

  

  

  

  

   
   
   

נפרדים מפרופ' סירוטה

לפני מספר ימים התקיים אירוע פרידה מפרופ' סירוטה שהייתה במשך כ- 30 השנים האחרונות מנהלת הפגייה.
באירוע אינטימי וצנוע אך מאוד מכובד נפרדו במילים גדולות מאישה מיוחדת (גם אם לא קלה) שניהלה ביד רמה את אחת המחלקות הקשות ומעוררות ההשראה. גם במהלך שהותנו נוהלה הפגייה על ידה והתקשורת בינינו לא הייתה רבה א-ב-ל ההערכה העצומה כלפיה על מה שעשתה עבורנו ועל מקבץ המלאכים בלבן שהצילו לנו את אליענה בסיועה ובפיקודה מרעיד לי את המיתרים.
לקראת האירוע הפקנו לה אלבום דיגיטלי עם תמונות ומילות תודה של משפחות שהסכימו להשתתף ונתבקשנו להגיע ולשאת מספר מילים.

מצורף הנאום ומספר תמונות-

בס"ד אירוע פרידה לפרופ' סירוטה, 29.12.2015, י"ז בטבת התשע"ו

ערב טוב לכולם.

אני אורטל, בת 35, נשואה באהבה ובאושר לירון ואמא ל- 6 ילדים, תודה לאל.
לפני כמעט 6 שנים נולדה לנו אליענה, ילדה רביעית אחרי שלושה ילדים בריאים ומקסימים.
אליענה נולדה כתאומה מובילה בשבוע 28+2 ובמשקל של קילו אחד ועוד 30 גרם. איתה נולד לנו גם בן- ורוד, יפה תואר ומקסים, במשקל קילו אחד ועוד 170 גרם. הבן אבד לנו אחרי 16 יום של מאבק הירואי ועם לכתו דבקה נשמתו באליענה שנלחמה ללא רחם בפגיה מהגיהנום ובמכשולים אינספור, ויכלה להם.
חיינו, שבגדול התנהלו על המסלול הרגיל והשליו, לא יחזרו לעולם להראות אותו דבר אחרי אותו היום- חג פורים של שנת 2010- בו ילדתי פגים ומאז הם נחלקים ללפני ואחרי.
טולסטוי פותח את ספרו "אנה קארנינה" במשפט הידוע "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו אך המשפחות האומללות – אומללות הן כל אחת על פי דרכה".
אני משערת כי לאורך כל שנות ניהולה של פרופ' סירוטה עברו אלפי משפחות (עשרות אלפי?) תחת ידיה וכל אחת אומללה היתה על פי דרכה. אם תשאלו אותה היום, הצגת האומללות המרשימה ביותר הוצגה על ידינו.

הפגיה הייתה לנו לבית.
שאבתי שם חלב.
ישנתי שם.
התפללתי שם.
ובעיקר בכיתי. כל הזמן בכיתי.

הילדים הגדולים- שהיו אז בני כמעט 7, כמעט 5 וכמעט 3.5 פחות או יותר גידלו את עצמם. היינו ההורים "הקשים" האלו בפגיה. שפירא, כולם אמרו ברעדה. אלו שעדיף לא לפגוש במסדרון. ירון, שלא אוהב להשאיר אבנים לא הפוכות, קרא כמויות בלתי נדלות של מידע איפה שהוא רק הצליח למצוא וכך, בכל בוקר מחדש, היינו מגיעים. הוא- ממטיר בשאלות ומציק לסגל ואני- בוכה. 77 ימים שלמים של ייסורים ותחינות וקשיים.
הפגיה הייתה לנו לבית.

יש משהו בניסיון מסוג כזה שמזקק עד למקסימום את כל התחושות והפכתי להיות חדה וערנית למה שהתרחש סביבי. היתה במקום הרגשה של קסם ולא הצלחתי להבין מה זה בדיוק… לימים התחוור לי בשמחה שכך מרגישים במקום שיש בו תקווה.
נתקלנו בחבורה של אנשים מופלאים. הפגיה הייתה לנו לבית.
ירון אהובי, החל ביום הלידה לכתוב בלוג. הוא קרא לו "הפגים שלי". בכל יום תועדו שם הקשיים, התחושות, הכאב, האכזבות, העצב והבכי לצד התקווה, האופטימיות, השמחה והאמונה הגדולה. בה', בילדה ובצוות- לא בהכרח בסדר הזה.

הבלוג, בנוסף לתיעוד מצבה של אליענה, פרט את תחושותינו אודות הלך הרוח בפגיה והצוות המטפל כשכל כולו דברי הלל ועצם זה שמאז ועד היום אנחנו משתמשים רק בשמותיהם הפרטיים של אנשי הצוות לא מעיד על חוסר כבוד כי אם על הרגשה של משפחה –
• גיל- שאז עוד היה ד"ר ומאז נהיה פרופ' כונה על ידינו "הסגן". המים השקטים חדרו עמוק. משהו בשלווה שלו נסכה בנו ביטחון. מיעטנו לשוחח איתו אבל היו לו שיחות עמוקות עם אליענה. הוא הציב לה יעדים ואתגרים וביקש ממנה להצטיין בהם. אימצנו אותנו כבר אז כרופא הילדים הרשמי שלנו בקהילה ואנחנו נוסעים אליו מעיר אחרת רק בשביל לשמוע שאנחנו טמבלים והילדה ממש גאון.
• ניר- כונה על ידינו "הרופא של חדר 2". בכל בוקר באופן קבוע במשך 77 ימים היינו מגיעים לפגיה והדלת בחדר 2 הייתה סגורה. תמיד ניר בפנים. תמיד עמל. תמיד על אליענה. כשסיימנו לבכות התחלנו להתבדח וחשבנו שהוא יתפטר אחרי שנשוחרר מהפגיה כי כבר לא יהיה לו מה לעשות. התחברנו לציניות שלו, להומור החד, לדרך העברת הדברים להורים, למסירות.
• מיקי- ידיד נפשנו, כונה על ידינו "אדריכל הניצחון". מיקי היה זה שקיבל את אליענה כבר בחדר הלידה. משהו בנשמתם נקשר כבר אז ובאיזשהו אופן לגמרי לגמרי בלתי ברור הוא התחייב לי שהיא תהיה בסדר. היינו נפגשים בכל יום- אני בוכה והוא צועק עליי שייגמרו לי הדמעות. כל יום. 77 ימים. ממנו ספגנו את האמונה בילדה, ממנו הבנו לאן זה מתקדם, ממנו ידענו מה השלב הבא בטיפול, בזכותו ידענו להתכוונן. אדריכל הניצחון.
• שירלי- שאז עוד היתה רופאה והיום כבר חברה שבלב, כונתה על ידינו "המתמחה". שירלי היתה זו שהגיעה ביחד עם מיקי לחדר הלידה וביחד נלחמה איתו על אליענה. ממנה שמעתי- בעוד רגע של בכי בתהום העמוקה- ש"מהפגים הקשים ביותר יוצאים הפרחים היפים ביותר" והיא גם היתה זו שידעה לפקס אותנו במה חשוב וכדאי להתמקד ובמה רק אח"כ. היום, ערב נישואיה, אני גומלת לה בעצות דומות לגבי החתונה והזוגיות.
• והיו גם טינה ותמי ה מ ה מ מ ו ת שאיתם היה לנו ממשק פחות בגלל הנסיבות אבל זכורות לנו לטובה.
– תמי היתה זו שבישרה לי 48 שעות לאחר הלידה שהדימום בראש הוא "רק" בדרגה 2 ואני יצאתי מכליי מרוב אושר כי חשבתי על הגרוע מכל. לימים הדימום התרחב ואובחן כדרגה 3 דו צידי עם הרחבת חדרים גדולה ומשמעותית אבל אני נאחזתי באותה בשורה ראשונית כאילו עצם המחשבה תברא לי את המציאות וזה מה שהחזיק אותי.
– טינה היתה זו שבאופן קבוע אמרה לי שאליענה "התקדמה". אחוזי התמיכה בחמצן פחתו, הגזים השתפרו, הריאות פחות חולות, החיידק במגמת ירידה, הניתוח דוקטוס עבר מצוין. מכל הלימונים היא עשתה לנו לימונדה. היינו ועודנו אסירי תודה.
• ומעל כולם היתה תמיד פרופ' סירוטה שכונתה על ידינו "הראש". זה הרגיש לנו כ"כ מתאים ונכון לא רק בגלל היותה מנהלת המחלקה- ראש הפגיה אלא גם ובעיקר בגלל חשיבות הראש בתפקוד הגוף כולו.
בימינו הראשונים בפגיה, הלומים וכואבים, ביקשנו לשוחח איתה. את השיחה אני זוכרת רק בקושי יותר במישור של "נוכח נפקד" אבל החוויה כולה השתמרה לי היטב בתודעה. אני זוכרת מצוין איך בטון בוטח הסבירה לנו את הדברים- בלי להחסיר מידע ובלי לייפות את המציאות אבל באינטליגנציה של מי שכבר חוותה ומבינה איך להבחין בין עיקר ותפל. אני זוכרת מצוין את הדברים שנאמרו לנו ערב לכתו של הבן ואת הדברים שאמרה לאחר מכן. אני זוכרת מצוין את האופטימיות שלה באליענה במהלך העברת המשמרות ואת המילים הקבועות "יופי" או "נהדרת" כשאליענה פשוט זכרה לנשום או הצליחה לגמור 10 cc של חלב שאוב. בכל 77 הימים בפגייה היינו שומעים אותה עוברת במסדרון וקוראת נירצ'וק, מיקילה או טינוש וידענו שהרופאים הם הילדים שלה ואנחנו הילדים שלה והפגים הם הילדים שלה וזה מפעל החיים שלה. זו הספינה שהיא משיטה ולא צפויה כאן שום טביעה, לעולם. ונרגענו.

אליענה שלנו עוד מעט בת 6. לידת פג היא מהלך משנה חיים.

בחודשים הראשונים לחייה כל דבר קטן היה הישג גדול. היינו שואלים אותה איפה אור? הייתה דממה. איפה אף? הייתה דממה. איפה אבא? הייתה דממה. אמרתי לעצמי שאלוהים ישמור מה ייצא מהילדה הזו בסוף. היום אם תשאלו אותה מאיפה זורחת השמש היא תדע מצוין לומר לכם- ותסלחו לי מראש על הביטוי- שהשמש זורחת מהתחת שלה.
במסיבת הסיום בגן בשנה שעברה שרו הילדים את השיר "מתנות קטנות". בהגיעם לשורה- "מה עוד אפשר כבר לבקש?!" שרה אליענה- אייפון 6.

במשך יותר משנה נלחמנו איתה ומולה בהפרעת אכילה נוראית שנגרמה מעט מהפגות והרבה ממני. היום אם תשאלו אותה מה היא אוהבת לאכול אז ייקח לה שעתיים להחליט פשוט כי היא אוהבת הכל ואוכלת מעולה. התשובה, למקרה שאתם סקרנים, תהיה ככל הנראה סטייק.

לקראת גיל שנתיים אליענה החלה ברוב טובה להראות סימנים של התחלת דיבור. בגיל שנתיים וחצי היא התחילה להרכיב משפטים ובמשך כמה חודשים היא גימגמה באופן נוראי. הייאוש- שלי- היה גדול. עם הזמן- ועם המון כדורי הרגעה בשבילי- התופעה חלפה. מילדה שלא ידעה לומר מילה כראוי היא הפכה לילדה שלא סותמת לרגע עד כי לפני שבועיים כשהיא קיבלה מכה ברגל היא אמרה לנו שמאוד כואב לה ב"גיד הנשה".

לקראת גיל שלוש או ליתר דיוק בגיל שנתיים ושבעה חודשים בדיוק, מוצאי יו"כ של שנת 2012 אליענה התחילה ללכת. השמחה הייתה ללא גבול וידעתי שהיעד נכבש ושיהיה בסדר. היום היא כבר שנה שלישית בחוג ג'אז ורוקדת בהצטיינות (הגנים האלו- למקרה ששאלתם- לא ממני).

בגיל ארבע- גיל גן עיריה- קיבלנו "נזיפה" מהגננת שאליענה עוד לא יודעת להבחין בין מלבן לריבוע ושכדאי שנעבוד על זה איתה בבית. אני, אחרי ששלחתי את הגננת במוחי לאיזה מקום אפל וקר נזכרתי שלמרות שסיימתי בגרות של 5 יחידות במתמטיקה בציון סופי של 99 ידעתי להבחין בין המצולעים השונים רק בסביבות התיכון (כי לפני זה, מבחינתי, לכולם פשוט היתה הצורה של הטלוויזיה). היום כשאליענה בגן חובה ועוד לא בת 6 היא כבר יודעת לקרוא.

בסביבות גיל 5, באחד הדיונים מסביב לשולחן שבת, שאלנו את הילדים מה הם ירצו להיות כשיהיו גדולים. ירון ואני מאוד ליברליים בעניין ומאפשרים להם לבחור לפי הלב שלהם העיקר שיהיו עו"ד, מהנדסים או רופאים. כשהגיעה תורה של אליענה היא ידעה לומר שהיא רוצה להיות "רופאה של פגים".

לסיום:
אומרים כי "אל יפטר אדם מחברו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרהו" – כי כאשר בעתיד יאמר או ישמע דבר הלכה זה, ייזכר במי שאמר לו את זה.

אירוע הפרידה המרגש הזה מצוין- באופן כמעט מיסטי- בסמיכות לפרשת השבוע שנקרא בשבת הקרובה "פרשת שמות". בפרשה מסופר על לידת הפג הראשון בהיסטוריה היהודית- משה, שנולד 3 חודשים לפני הזמן-
א וַיֵּלֶךְ אִישׁ, מִבֵּית לֵוִי; וַיִּקַּח, אֶת-בַּת-לֵוִי. ב וַתַּהַר הָאִשָּׁה, וַתֵּלֶד בֵּן; וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי-טוֹב הוּא, וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים. ג וְלֹא-יָכְלָה עוֹד, הַצְּפִינוֹ, וַתִּקַּח-לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא, וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת; וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת-הַיֶּלֶד, וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל-שְׂפַת הַיְאֹר. ד וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ, מֵרָחֹק, לְדֵעָה, מַה-יֵּעָשֶׂה לוֹ.
מיד לאחר לידתו מוצפן משה ולאחר מכן מוכנס לתיבת גומא או אינקובטור בשמו הנוכחי ומטופל עד מועד לידתו המשוער. בהמשך, שומרת עליו אחותו כדי להבחין מה איתו.

לאורך כל השנים ישנה אישה אחת מסביבו שמעצימה אותו ומגדילה אותו להיות האדם והמנהיג שנהיה לבסוף. בתחילה זו יוכבד אימו שילדה אותו והצפינה אותו, בהמשך אלו המיילדות העבריות שפרה ופועה שהסתירו את המידע אודות לידתו, אח"כ זו אחותו מרים שהשגיחה עליו כשהיה ביאור, לאחר מכן בת פרעה- שחז"ל העניקו לה את השם בתיה- שמשתה אותו מן המים והעניקה לו את שמו ולסיום אשתו ציפורה שמצילה אותו לאורך הדרך ממהמורות שונות בחייו ומקבלת אותו למרות הגמגום.
קבוצת הנשים הזאת – יוכבד, מרים, בת פרעה וציפורה – לא היתה ממש קבוצה, כי הן הרי לא ידעו אחת על מעשי השניה, ורק הפרספקטיבה שלנו יכולה לזהות את המשותף למעשיהן. במחשבה שנייה, אם נוסיף לקבוצה הזאת גם את המיילדות העבריות, נגלה כי אוסף הנשים הזה הציל לא רק את משה והצמיח את המנהיג אלא הציל את עם ישראל כולו. במילים אחרות, ההצלה של משה היא רק מטונימיה, דוגמא אחת משלם גדול יותר הכולל עוד נשים מצילות ומחיות.
וכפארפראזה, כל אותן נשים כולן מתנקזות לאירוע הזה ונהיות לאישה אחת מיוחדת במינה שמטפלת ודואגת ומצילה את הפגים מלידתם ודואגת להם עד בגרותם כי "כל המציל נפש אחת בישראל כאילו הציל עולם שלם".
וההצלה הזו והאמונה הזו והתקווה הם מה שהופך בסוף את הפגים למה שהם כי כמו שאמר הרב שלמה קרליבך- "כל מה שילד צריך זה מבוגר אחד שיאמין בו".

תודה רבה על הכל

בין כסה לעשור התשע"ו- אוחילה לאל

   

  

  

  

  

  

  

  

  

  

  

  

  

  

  

  

 

אוֹחִילָה לָאֵל אֲחַלֶּה פָנָיו / אֶשְׁאֲלָה מִמֶּנּוּ מַעֲנֵה לָשׁוֹן //
אֲשֶׁר בִּקְהַל עָם אָשִׁיר עֻזּוֹ / אַבִּיעָה רְנָנוֹת בְּעַד מִפְעָלָיו //
לְאָדָם מַעַרְכֵי לֵב / וּמֵה' מַעֲנֵה לָשׁוֹן //
ה' שפתי תפתח / ופי יגיד תהלתך

פיוט מקדים המבקש רשות מה' לפתוח בתפילה ומקבל על עצמו שיודע שלמרות התפילות והתחינות אחריותו מוגבלת.

אני כאן, יושבת וכותבת- בדמעות (כרגיל)- ומבקשת לפתוח בתפילה לאליענה, לנו, לעם ישראל ויודעת שהכל בידיי שמים.

5 שנים וחצי.

הלכנו היום, כמידי חג, לפגיה להודות ולהתרגש.
יש איזה חשמל באוויר להגיע למקום כזה אחרי פרק זמן כ"כ ארוך ומשמעותי, אחרי כ"כ הרבה מכשולים בדרך, אחרי העצב והייאוש והאבלות ומעל הכל האושר והנס שנעשה והתחושה היא זהה- אני יודעת שהתפילות שהתפללנו אז קרעו את השמים ובכל זאת אחריותנו בעניין היתה מוגבלת ורק באמצעות שליחים כ"כ חשובים ויקרים הגענו לאן שהגענו.

הביקור היום בפגיה עורר אצלי מחדש את העוצמות והכוח שיש לחוויות כאלו על החיים.
מיד כשהגענו לקחה את אליענה אחות להראות לה את אחת הפגות. האחות זכרה מצוין באיזה חדר היינו, באיזו מיטה ואיפה שכב הבן. כמה הכל היה קשה וארוך וסזיפי ואיך אליענה לא וויתרה. כולם זכרו והתרגשו ואני איתם יחד. אליענה מצידה היתה נרגשת בעיקר מתשומת הלב שהורעפה עליה ולפני שהלכנו- כשאנחנו כבר צועדות שלובות ידיים לכיוון הדלת היא ביקשה שאחכה לה רגע ורצה לאחד הרופאים ואמרה: "אני הולכת עכשיו. אני חושבת שמגיעה לי הפתעה". ביקשה וקיבלה. הרגע הזה הכל כך סימבולי של ילדה עצמאית ובעלת רצונות ודעות בתוך מקום כל כך קשה אבל משופע בתקוות גדולות והצלחות חריגות- מרעיד את כל מיתרי הלב.

הימים האלו של תחילת השנה תמיד עושים לי משהו אחר בלב. עוד כילדה. תחושת החדש, הריח באוויר, ההתרגשות. מאז שנולדה בכורתנו, כרמל, התפילות והחוויות מקבלות תמיד משמעות מסוג שונה. אחר. מאז שנולדה אליענה יש בתפילות משהו שהוא כמעט קוסמי בעיניי.
לא עוד בקשות שטוחות אלא תפילות קשות- ממש תחינות- שקורעות את הלב ומכבידות על הנשימה.

בימים האלו ממש- 15.09- חל יום אחים ואחיות הפגיה הבינלאומי. אין, פשוט אין תאריך יותר סימבולי מזה להודות ולברך את המלאכיות בלבן על כל מה שעשו עבורנו בתקופה שהייתה אחת מהתקופות החשוכות בחיינו. על האופטימיות, הרצון, הלב האוהב, האוזן הקשבת ובאופן מיוחד היכולת הבלתי נתפשת להכיל את השיגעונות והדאגות שלנו כהורי פגים באופן כללי וכהוריה של אליענה (וסמכו עלינו שהיינו קוץ אמיתי בתחת שלהם)- באופן פרטי. תודה!

שתהא השנה הזו טובה, מבורכת ומתוקה. שתהיה לנו ולכל עם ישראל בריאות טובה, פרנסה טובה ובשורות טובות. שנזכה להיות תמיד בצד הנותן. שנאהב, נתרגש ונבכה רק מהדברים הטובים ונחוש אסירות תודה כללית מזוקקת בגלל הטוב שנעשה לנו.

ביראה.

5 שנים לשחרור ויום המודעות ל״קנגורו״

יום שחרור ירושלים הוא גם יום השחרור של אליענה מהפגיה. אחרי 74 ימים של ייסורים חזרנו הביתה לשגרה לא שפויה, מסוג אחר. 
כשאליענה נולדה כבר היו לנו בבית 3 ילדים ״גדולים״. כרמל היתה בת כמעט 7, שילי בת כמעט 5 ויונתן בן כמעט 3.5 ובמשך 10 שבועות ומשהו הם חיו במציאות הזויה של הורים בוכים ואחות שהם לא מכירים. 

יום השחרור היה יום חג של ממש. חזרנו הביתה לילדים נרגשים וחוששים, בתחושת אופוריה (מוטעית) ומשכרת לתחילת המשך חיינו. לרגעים, שכחנו את התהליך הקשה והעצב בדרך והאמנו באליענה. בדיעבד, היה משתלם. ניצחנו. 
כמה מילים על יום המודעות ל״קנגורו״-

לפני מספר שנים הגה ד״ר נילס ברגמן, רופא מדרום אפריקה, את תופעת ה״קנגורו״ שהיא שיטת חיבוק פגים (או יילודים בכלל) עור לעור (skin to skin). בהיותו האב המייסד של השיטה הוא הציל המוני פגים ברחבי העולם כשבהתחלה נהנו מהשיטה כאלו שלא היו בסביבתם אינקובטורים ולימים הרחיבו לכלל אוכלוסיית הפגים מתוך מחשבה שחום גופם של ההורים וקצב פעימות הלב ישרו ביטחון ויחזקו את הפגים, מה שהוכיח את עצמו באופן מובהק. 
מהפן האישי, את אליענה החזקנו לראשונה 3 שבועות אחרי הלידה כשהיא עוד מונשמת ולפני ניתוח לב. בדיעבד אני יכולה לספר שזו היתה הזיה מוחלטת, כמעט נטולת רגשות, בגלל המכשור מסביב ותחושת הניתוק שחשתי. לימים משהו בי ניעור- אם כי לא לגמרי- והרגשתי איך החיבוק הזה עושה לי משהו (אליענה, אגב, שנאה שהחזקנו אותה. גם אחרי השחרור היא לא היתה תינוקות שאהבה במיוחד על הידיים). מאז ועד היום יש בי איזה אוטומאט שגורם לי להחזיק תינוקות קרוב אל לוח ליבי ולא בדרך ״המקובלת״. 

כשאתה חש כל כך חסר אונים אתה מודה לאל שיש משהו שאתה יכול לעשות על מנת לסייע ובאותם הימים שני הדברים שהחזיקו אותנו היה לשאוב חלב ולעשות ״קנגורו״. 
אני חורגת ממנהגי ובנוסף לתמונות מהעת האחרונה אני מצרפת גם תמונת פגיה אחת מהקנגורו הראשון. חיפשתי, מצאתי והתרגשתי עד דמעות (ועל הדרך נזכרתי למה אני לא מסתכלת על התמונות האלו).  

יום שחרור שמח וחודש טוב!

הנער הזה עכשיו הוא מלאך… אלוהים, לו אך ברכת לו חיים

16 יום זה לקח. 16 ימים של תפילות ותקוות. 16 ימים של קרב הרואי על חיים מתינוק שהרגע נולד לתוך מציאות שהיא בלתי נתפשת.
5 שנים ומשהו אחרי והלב עדיין נשבר ואני ממאנת להינחם.

כבר 5 שנים אחרי שילדתי אותם ותדירות הכתיבה הולכת ומתמעטת אבל יש נקודות בהם אני לא משחררת, אחת מהן היא "היום ה16" שלאחר הלידה. השנה, באופן קוסמי אבל לא בלתי מפתיע- הרי זה מעגל החיים- נכנסה באותו היום ממש אחותי אהובתי לתהליך של לידה וכוחי לא עמד לי לכתוב בתוך סערת הרגשות של התערבבות האירועים המצמררת.

יום הזיכרון. איזה יום קשה. במובן מסוים אני חשה מחוברת אל היום הזה ב- 5 השנים האחרונות יותר מבעבר.

"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. אך המשפחות האומללות – אומללות הן כל אחת על פי דרכה". טולסטוי בספרו אנה קרנינה.
אז אומנם, אין השכול של אחרים דומה לשכול הפרטי שלי, אבל אמא היא אמא ושכול הוא שכול והעצב הוא אינסופי ולמרות שאין הדברים קשורים ממש זה יום קשה מאוד עבורי.

"ותיק יהמו נא רחמייך,
וחוסה נא על בן אהובך.
כי זה כמה נכסוף נכספתי
לראות בתפארת עוזך,
אנא אלי, מחמד ליבי, חוסה נא ואל תתעלם"
– מתוך שירת ידיד נפש.

לא עזר לנו. קיווינו, התפללנו, עשינו כל מה שיכולנו אבל לא עזר לנו.
הבן נפטר. 16 יום ונפטר. בלי שם, בלי שהכיר את אליענה, בייסורים גדולים אבל עם המון כבוד ואהבה. אני יודעת שכך כנראה היה צריך להיות ואין לי שאלות, אבל ביום הזה קשה לי ממש.

"מישהו, מישהו דואג
דואג לי שם למעלה
בא ואסף כמה כוכבים
השיב אותם אחד אחד…"

בתוך מעגל החיים הסוער הזה ממשיכים לחיות- לבנות ולהיבנות. הודות לה' אחותי ילדה בן, אייל (יעקב), וכשמו הוא נותן לנו כוח וחוזק ותקווה, כי זה בדיוק מה שאנחנו צריכים.
רק שנהיה בריאים.

זה פוסט בלי תמונות. מתנצלת.

י"ד באדר התשע"ה- פורים 2015- יומולדת 5!!!!

ובלילה ההוא נדדה שנתי.

איך לפני 5 שנים היה כ"כ עצוב וקשה וקודר.
איך לפני 5 שנים וקצת כבר ידעתי.
איך לפני 5 שנים אי אפשר היה להרגיע אותי.
איך לפני 5 שנים וקצת כבר הבנתי.
איך לפני 5 שנים חרב עליי עולמי.
איך לפני 5 שנים וקצת לא ידעתי ולא הבנתי כלום.

זה היה ממש מהלך משנה חיים. ממש. לא היה לי שמץ של מושג שככה יהיה.
ובלילה ההוא נדדה שנתי.

תמיד אומרים שהכי חשוך ממש רגע לפני עלות השחר. אז השחר עלה עלינו והלידה לא הייתה ניתנת כבר לעצירה ונולדתם ואז היה אפילו עוד יותר חשוך, בשונה ובניגוד גמור למה שתמיד מבטיחים לנו.
ובכל הימים אח"כ נדדה שנתי. ובכל השבועות אח"כ נדדה שנתי. ובכל השנים אח"כ נדדה שנתי. אבל לא עוד! פשוט לא עוד!

היום, בדיוק 5 שנים אחרי, אפשר בהחלט לומר שזה היה מהלך משנה חיים.
אני יושבת, בוכה וחושבת, מה היה.
כל הדמעות שנשפכו, כל הפעמים שהרמתי ידיים (אבא אף פעם לא ויתר- אבל אני כן), כל הצער שנגרם, כל הכאב. היום אני גאה לומר- הכל היה שווה. הכל.
נהיינו אנשים אחרים, זוג אחר, משפחה אחרת. סדרי העדיפויות שלנו אחרים, ההתרגשויות שלנו אחרות, השמחות אחרות. הילדה היא פשוט אחרת.

ושנתי כבר לא נודדת.

אליענה של אמא, נסיכת החלומות,
יש רגעים כאלו בחיים שאתה מביט לאחור ומצטער כי אתה יודע שמשהו לא עשית כמו שרצית או תכננת. גם לי יש רגעים כאלו.
יש רגעים כאלו בחיים שאתה מביט לאחור ומופתע כי הצלחת או נכשלת במקום שבכלל לא ציפית. גם לי יש רגעים כאלו.
ויש רגעים אחרים בחיים. רגעים שבהם אתה מביט לאחור ואתה פשוט רק אסיר תודה. זה הרגע, ככה קוראים לזה.

למרות הכל, משהו במסע החיים החשוב הזה שעברנו גידל אותי, חיזק אותי והצמיח אותי באופן שונה. ה' הצליח בעדנו ואנחנו אסירי תודה מאוד.
אני מגיעה אלייך, אל כל הילדים למען האמת, כל לילה לפני שאני הולכת לישון ומה שלא קורה אצל שאר הילדים קורה אצלך בקביעות. אני עומדת משתהה. מתבוננת ומתמוגגת. אני פשוט עוד לא עד הסוף מכילה, מבינה ומעכלת.

כשעוד היית בפגיה, באחד הימים המרים, המייאשים והקשים שידענו בזמן שזלגו הדמעות מעצמן ולא הייתה נחמה ניגשה אליי אחת הרופאות. במר ייאושי ניסיתי לזקק לה את התחושה הקשה שעמדה בגרון שבעצם לא חשוב כמה נתאמץ ונתפלל, כמה נשקיע ונרצה, הרבה כבר לא ייצא ממך וזה כאב לי מאוד עד שורשי הנשמה. הרופאה הבטיחה לי שמילדי פגיה, ובאופן מיוחד מילדי פגיה קשים כמוך, יוצאים הפרחים המיוחדים והנדירים ביותר. אני, שרציתי מאוד להאמין בדבריה אבל פשוט לא הצלחתי להבין איך ייתכן, מיאנתי להינחם. היום אני יודעת שמעבר לעובדה שהיא הייתה רופאה מעולה היא גם אמרה אמת.

אליענה, זה יום הולדת ואני לא רוצה לבכות. לא הרבה בכל אופן.
בימים הראשונים אחרי הלידה היינו המומים, אח"כ היינו שבורים, ומאיזשהו שלב היינו בעיקר מיוסרים ומקבלים על עצמנו את הדין ופשוט ניסינו לשרוד. רק לשרוד. בשבת הראשונה אחרי שנולדת אבא חזר בוכה מביהכנ"ס וסיפר לי שהתרגש מאוד בשירת "ידיד נפש" שכאילו נכתב עבורנו והשיר הפך לפזמון קבוע אצלנו בסעודות השבת, כי אין תפילה ששבה ריקם.

"… הָדוּר, נָאֶה, זִיו הָעולָם
נַפְשִי חולַת אַהֲבָתָךְ
אָנָא אֵל נָא, רְפָא נָא לָהּ
בְהַרְאות לָהּ נעַם זִיוָךְ
אָז תִתְחֵזֵק וְתִתְרַפֵא
וְהָיְתָה לָךְ שִמְחַת עולָם…"

אז נפשי היתה חולה מאהבה והתחננתי שתירפאי ושיראו לך את הדרך להחלמה ותתחזקי ותבריאי ושנרווה ממך נחת. והתגשם לי. התגשם!

אז ביום המיוחד, הקשה והחגיגי הזה אני מבקשת לאחל לך, אבל לא פחות מזה לאחל לנו, מזל טוב. כפשוטו.
הלוואי ובכל שנה אני אמשיך להתרגש ולחוש את הדברים בקיצון כזה שמחדד את החושים ומרחיב את הלב ופותח ומשחרר את כל המעצורים, בזכות הנס שנעשה לנו.

אליענה אהובה, שיהיה לך יום הולדת שמח. פשוט שתמיד יהיה לך שמח. בבריאות טובה. ברוכה תהיי ביתי ויקויים בך- ״בן חמש שנים למקרא״. 

אוהבת אותך. 

ערב יום כיפור התשע"ה- "קטנתי מכל החסדים…"

"קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך…"

עשינו כפרות. אנחנו שותים מים. הכנו את כל המחזורים, סוודרים, סלקל, דברים שצריך בשביל התפילה. רק הלב עוד לא לגמרי מוכן, אולי לא יהיה מוכן אף פעם.

במובן מסוים עוד לא סלחתי לעצמי. הראש סלח אבל הלב עוד כבד מאז הפגייה… ובכל פעם אני חושבת לעצמי עד כמה המשפט המפורסם חלחל בתוכי ש"פגים כשהם גדלים שוכחים שהם היו פעם פגים אבל הורים לפגים נשארים תמיד הורים לפגים". ממש כך.

בהסתכלות לאחור הייתה לנו ממש שנה נהדרת.
אליענה גדלה מאוד והתפתחה ובאופן רשמי- לפחות מבחינתו של ירון- היא סיימה עם הפגות והשאירה לה אבק.
בעבודה הכל היה יופי.
הילדים המשיכו לעשות חיל ונחת.

הייתה עננה גדולה על השנה הזו שהתחילה עם פטירתו של סבי היקר והסתיימה ממש לפני חודש עם פטירתה של סבתו של ירון אבל למעט אלו זאת הייתה שנה עם בשורות מצוינות כשההורים שלי עברו לגור בסמיכות אלינו, נולדה לי אחיינית ואח"כ עוד אחיין וממש לסיום- לפני 3 שבועות- נולד לנו בן חדש ומקסים- אביתר (יעקב)- בלידת בזק קסומה שהיוותה סגירת מעגל מאוד מאוד מאוד משמעותית עבורי.

תודה לה'. על כל השפע, על זכות לעבור את השנה שהייתה בבריאות טובה ובנחת. הודו לה' כי טוב.
יהי רצון שתחתם עלינו שנה מבורכת בבריאות טובה ובנחת ותפילותינו יגיעו עד כיסא הכבוד ויתקבלו לפני אבינו שבשמים.
הלוואי והשנה הזאת תפתח לנו פתח לעולם טוב יותר של השלמה עצמית וסיפוק, של בשורות טובות, של בריאות שלמה ושל המון נחת ושמחה.

אליענה של אמא,
שנה טובה, מבורכת ומצוינת לפחות כמו זו שהייתה.

"כי הרבית טובות אליי, כי הגדלת חסדך עליי.
מה אשיב לך והכל שלך."

תודה לה'.

גמר חתימה טובה.

י"ד באדר התשע"ד- אליענה בת 4!

כמו כל לילה שלפני חג פורים אני ערה. מועקה. אני פשוט לא יכולה לישון. זה באמת ייגמר מתישהו?

בכל מקרה, פורים! ותמיד בפורים, מאז הלידה, אני לא יכולה לישון ובכל שנה סביב השעה 05 לפנות בוקר כואבת לי הבטן. ואני בוכה. וקשה לי מאוד. אז אני מחפשת להעסיק את עצמי- מכינה משלוחי מנות, מקשטת את הבית, מסדרת, מתכננת את הביקור בפגיה, הכל- רק לא לשקוע במחשבות…. אבל זה בלתי נמנע…. ובעוד 3 שעות בערך, המועד המדויק של הלידה אני אחפש דרך, כל דרך, בשביל לא לשקוע, פורים. איזה חג להיוולד בו פג.

משהו שונה השנה. אחר. יותר חגיגי, יותר קסום, הרבה יותר שמח.
אליענה היא משהו. זר לא יצליח להבין. קרה לאליענה משהו השנה- אולי גן עירייה, אולי סתם המעבר בין גיל 3 לגיל 4, אולי ההשלמה עם העובדה שהיא לא הכי קטנה במשפחה (אם כי ללא ספק היא עדיין בטוחה שזורחת לה השמש מהתחת), משהו השתנה.
היא מדברת כ"כ הרבה שלפעמים אנחנו לא מאמינים שבפגייה היא נאלצה לשתוק כ"כ הרבה זמן בגלל הצינורות בגרון. היא פשוט אוכלת את המוח. ללא הרף. עד לרמה שכשאנחנו מבקשים משהו מהילדים הגדולים שקשור באליענה הם מוכנים לעשות הכל ובלבד שתסתום קצת 🙂
גם הכל אצלה בחוכמות, בצחוקים. יש לה את החן הזה, המיוחד, שיש רק לילד שיודע שהוא משהו מיוחד. אנחנו מהצד שלנו לא מפסיקים להתפעל ולהתרגש.

ובכל זאת, הזיכרונות מציפים אותי בכל לילה שסמוך לחג פורים, בכל שנה, כבר 4 שנים, ללא הרף. איך ירון הגיע בשבת לפני הלידה עם כל הילדים למרות הגשם הסוחף, איך הלכו מחופשים לקריאת המגילה בביהכ"נס שלנו ואני נשארתי בוכה כי כבר ידעתי, איך ארגנו משלוחי מנות שהילדים יחלקו בשביל מעט שגרה שהם כ"כ היו צריכים, איך הכנו מפה של "סדר השליחה" כדי שיהיה לירון קל, איך התקשרתי בבוקר לירון בוכה לומר שהמצב על כרעי התרנגולת ושיגיע, איך סבלתי- נפשית- וידעתי שהכל הולך להשתנות, איך ילדתי. בפורים. מכל החגים בעולם. איזה עצב.

אליענה של אמא. ילדתי היפה והמיוחדת. 4. וואו.
ליום הולדתך מאחלת לך מכל הלב, בשם אבא ובשמי, שיהיה פשוט מזל טוב. שתוסיפי לשאת חן ושכל טוב בעיניי אלוקים ואדם ותגדלי להיות לילדה קסומה בהמשך להיותך פעוטה מיוחדת במינה.
יהי רצון מלפני אבינו שבשמים שתהיה לך רק בריאות ושמחה עד מאה ועשרים שנה ונרווה אנחנו נחת ממך ותצמחי ותצליחי ותהיי מאושרת, כי אלו הדברים שיעשו גם אותנו מאושרים- בשבילך ולא רק בשבילנו- ובדרך המקורית והכל כך תמימה שלך תסבי לנו הנאה.

"… ויש לי חשק לפעמים, לצעוק חזק אל המרומים
במה זכיתי ששלח אותך אלי
את הסיבה שהחיים שלי כבר לא אותם חיים,
מהרגע שחדרת אל תוך חיי

ויש לך כוח של צבא שלם, אחת נגד כולם
זה עושה אותך ומה שאת- לוחמת…"

(לוחמת, אייל גולן)

חג פורים שמח, יום הולדת שמח ושנה טובה בריאה ומאושרת.

מצורפות תמונות של חג 🙂

חוגגים 4 בגן!

איזה פוסט מרגש. מי היה מאמין.
טוב, אז האמת, ששגרת חיינו המבורכת והפסיכית ממעיטה מאוד מאוד מאוד את היכולת שלי לכתוב ובאופן בריא ואופטימי הדיווחים הם בדר"כ כמעט "רגילים" אז אני אפילו לא טורחת.

אתמול חגגו לאליענה יומולדת 4 בגן. בגלל שמדובר בגן עיריה אז האירוע הוא ללא נוכחות הורים אבל ההכנות ליום ההולדת, התמונות איתה לפני והאושר- האושר!- כזה שממלא אותך שאתה מרגיש שתכף תתפוצץ, הושיבו אותי שוב לשתף.

אליענה חגגה יומולדת בגן עם אחד הבנים והיתה מאושרת שהיא כבר בת 4. אפינו עושגה, הכנו את כל שנתבקשנו ורצנו (אמיתית כי אליענה היתה כ"כ נרגשת) לגן. האושר שלה, הבגרות, ה"נורמלי" הפכו את החוויה לכל כך שונה ולא נורמלית. כל כך מרגש.

בשגרה השוטפת אליענה עושה לנו הרבה נחת. היינו בהופעה של הג'אז שלה ולא יכולנו שלא לבכות מהילדה שעד לפני שנה וטיפונת בכלל לא הלכה ולא ידענו מה יהיה איתה. הפה שלה, הדיבורים, הסיפורים מהגן אנחנו פשוט המומים כל פעם איך זה יכול להיות שילדה שלא דיברה עד גיל כ"כ מאוחר ולא היה ברור מה יהיה פתאום מוציאה כאלו פנינים.
אז נכון, הגננת שלה קצת מתלוננת שהיא עוד לפעמים הולכת קצת מאוחר מידי לשירותים ומתחילה להרטיב בתחתונים עוד לפני שהיא מתיישבת (בלילה, אגב, היא לא מפספסת אף פעם). היא גם מתלוננת שהיא לא מחזיקה מפסיק טוב את העיפרון (בדגש על המספיק טוב, כלומר בסדר אבל לא מושלם). היא גם מתלוננת שהיא לא רצה מהר מספיק וקופצת גבוה מספיק ושבאופן כללי המוטוריקה הגסה שלה יותר נמוכה משל שאר הילדים בקבוצה. בקיצור, באופן כללי היא קצת מתלוננת הגננת אבל אנחנו מאושרים בחלקנו ומרוצים מאוד שאלו התלונות שלה כי בזמנו כבר אמרתי שכשהיא תלך ותדבר אני לא אבוא בתלונות והמציאות, תודה לאל, עולה על כל דימיון.

אז אומנם "רק" יומולדת בגן אבל אני מאושרת ונרגשת מאוד ולקראת יומולדת 4 האמיתי (הלועזי בשישי הקרוב והעברי בפורים) ואז גם בטח יפרץ לו הסכר.

הכי פשוט- שיהיה מזל טוב.

מצורפות תמונות של נחת.

"ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך"- מסיבת חנוכה תשע"ד

"אוֹחִילָה לָאֵל אֲחַלֶּה פָנָיו / אֶשְׁאֲלָה מִמֶּנּוּ מַעֲנֵה לָשׁוֹן /
/ אֲשֶׁר בִּקְהַל עָם אָשִׁיר עֻזּוֹ / אַבִּיעָה רְנָנוֹת בְּעַד מִפְעָלָיו /
/ לְאָדָם מַעַרְכֵי לֵב / וּמֵה' מַעֲנֵה לָשׁוֹן /
/ ה' שְׂפָתַי תִּפְתָּח / וּפִי יַגִּיד תְּהִילָּתֶךָ"

אליענה היא קסם. הנס שלנו. שלנו.

חודש הפג שחל בימים אלו ממש, בשילוב חג החנוכה שידוע כחג האור וכל המסיבות הנלוות אליו פרצו אצלי איזה סכר שכבר חשבתי שעברתי. התחושה היא מדהימה. מעולם עוד לא חשתי ככה.
אני אמא כבר 10.5 שנים. תמיד אהבתי את ילדיי ותמיד אוהב אותם אבל אצל אליענה כל צעד, כל מילה, כל כעס או עצב מתורגמים אחרת לגמריי והתחושות לא מוכרות לי.

בחמישי האחרון השתתפנו במסיבת חנוכה בגן. אני יושבת שם ופשוט לא מאמינה שהגענו לזה. הילדים מופיעים- כולל אליענה!!!!- ואני פשוט לא מאמינה. הבכי היה בלתי נשלט כמובן והאושר העילאי על ההישג שהגענו אליו עם ילדה בריאה, חכמה ומאושרת נמהל בחסר הידוע והמוכר של מה שאבד והיה יכול להיות (העובדה שיש בגן 3 (!) זוגות תאומים- בן ובת- לא בדיוק הוסיף) ואני לא מוצאת מזור לנפשי דווקא בזכות העובדה שהיא ילדה כ"כ מיוחדת במינה.

ירון ואני מאוד התרגשנו. מאוד. מאותו יום חמישי אני מחפשת את הזמן לשבת ולהודות על הפלא ולכבוד החנוכה לעשות "פרסום הנס" כי אין נס גדול ממנה.

"קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך".

חג חנוכה שמח, חודש פג מוצלח והרבה ניסים ובשורות טובות.

בין כסה לעשור- ערב יו"כ התשע"ד- סליחות ובקשות

"אבינו מלכנו, קבל ברחמים וברצון את תפילתנו".

איזו שנה.
בחשבון הנפש שאני עורכת עם עצמי בימים האלו שקודמים ליו"כ יוצא לי להרהר בשנה שחלפה ובמחשבות לעתיד. בשנתיים שהיו סמוכות ללידת אליענה זה היה קשה מידי. היה ברור שהשנים עברו באופן נוראי והתקוות לעתיד, אם להודות, היו לא אופטימיות. השנה שעברה כבר היתה קצת יותר קלה כי באופק היתה תקווה והדברים התחילו להתבהר.
השנה, הדברים מגיעים ממקום אחר לגמרי. התקווה כבר כאן אז נשארו רק הסליחות והבקשות שלי.

הסליחות הן כלפי אליענה ובסוף גם קצת בשביל עצמי.
10 שבועות וחצי של פגיה עושים משהו לאדם. עושים משהו להורים. עושים משהו לאמא. במשך כל התקופה הזו הייתי שבר כלי ובימים שהיה קשה מידי רציתי פשוט להרים ידיים.
סליחה אליענה של אמא שלא תמיד הייתי שם, שלא תמיד האמנתי, שלא תמיד אהבתי. סליחה שלא יכולתי לעזור להקטין את הסבל, סליחה שלא משכתי יותר, סליחה שעברת את כל זה, סליחה שהייתי מוכנה לוותר.
סליחה מעצמי שאני כ"כ קשה עם עצמי בעניינים האלו ועוד לא סלחתי לעצמי על כל הסבל שכולם עברו בגללי.

בערבו של היום הנורא הזה אני מבקשת עבור ירון, עבור הילדים, עבור הוריי ואחיותיי ועבור כל בית ישראל-
שנצמח ונתעצם, שנסלח, שנגיע לסיפוק, שנאהב ונכבד והכל בבריאות טובה ובאושר.
אנא מלפנייך, אבינו שבשמים, חזק ידינו והצלח דרכנו וזכור לנו את החסדים ושמור עלינו ועל ילדנו ושנזכה לרוב נחת.

אליענה גוזל אהוב שלי, סופר שטותניק, ילדה של גן סחלב, נסיכה,
יהי רצון מלפני בורא עולם שתהא השנה הזאת עבורך שנה של שטף ולא של גמגום- בכל התחומים, שנה של צמיחה ופריחה ומעל הכל שנה של שמחה, הצלחה ובריאות.

הלוואי ונכתב ונחתם לחיים טובים וארוכים.

"אבינו מלכנו, פתח שערי שמים לתפילותינו.
אבינו מלכנו, קבל ברחמים וברצון את תפילתנו"

גמר חתימה טובה.

עדיין מגמגמת, גן עיריה וג'אז (!)

המון דברים.

אליענה עדיין מגמגמת. למען הדיוק שוב מגמגמת. בדיוק שבוע מיום שהיא התחילה לגמגם (יומיים אחרי פרסום הפוסט) היא הפסיקה לגמגם. מה זה הפסיקה? אם לפני זה חשבתי שהיא מדברת שוטף אז פתאום הבנתי שלפני זה לא הבנתי כלום. הילדה התחילה לדבר אוטוסטרדה פשוט- כמעט בלתי יאומן.
10 ימים אחרי שהפסיקה (יומיים לפני התחלת גן עירייה) היא חזרה לגמגם אבל עכשיו אפילו יותר גרוע. ממש ממש לא נעים והיא בעצמה מאוד מתוסכלת מזה 😦 עד לפני יומיים זה לא ריגש אותי בשיט אבל עכשיו זה קצת מתחיל להטריד אותי כי זה נמשך קת יותר מידי זמן והגיע בחומרה די גבוהה ואני מפחדת שיהפוך לפרמננטי 😦 רק המחשבה על להתחיל להתעסק עם זה מבאסת אותי. אני, בכל מקרה, נותנת לזה עוד שבוע ואם לא ישתפר אז אתחיל לטפל… בתקווה שייגמר לפני…

התחלנו גן עירייה. גן סחלב. אז אליענה נכנסה לגן כשהיא יודעת את שמות הגננת והסייעת כי אמרנו לה מראש אבל לא מכירה שום ילד בכלל חוץ מאחד שלאמא שלו היה השכל להפגיש ביניהם בשבת שלפני כשנפגשנו בגינה. בכל מקרה שאר הילדים לא מוכרים לה (למרות שחלק מההורים חברים שלנו) ובכל זאת היא הולכת בשמחה לגן, נראית מרוצה ואמרה לי ביום השני שהיא גם רוצה להישאר בצהרון :-). בבוקר אנחנו או הילדים מביאים אותה (הגן מול הבית ממש) וקצת קשה לה לשחרר אז אנחנו אומרים לה שעכשיו גן ושיותר מאוחר היא באה הביתה וזהו. מעולם עוד לא היה לנו כזה ילד זורם בתחילת שנה בגן חדש. הילדה הזו היא באמת משהו מיוחד. מי היה מאמין… 🙂

התחיל החוג ג'אז. שילי רחצה את אליענה, הלבישה אותה, התארגנו לתזוזה והגענו כל המשפחה (חסרים בירון שהיה בעבודה ובכרמלי שהיתה האחד מעשרות הפעילויות שלה) למתנ"ס לשיעור הראשון. כ"כ התרגשתי שכמעט בכיתי. אליענה לא הבינה על מה המהומה אבל שמחה מאוד ללכת ללמוד לרקוד כמו אחיותיה הגדולות. לוותר לי היא לא הסכימה והייתי צריכה לחכות שם תוך כדי שאני מניקה, להשתתף היא לא רצתה בפעם הראשונה אבל עמדה מתעניינת והיתה מקסימה כהרגלה. בסוף השיעור קיבלתי דיווח שהיא עמדה בצד ורק הסתכלה (כי אליענה כמובן מחליטה רק מה שהיא רוצה ורק מתי שמתחשק לה) אבל כששאלתי אותה איך היה אז היא אמרה כמובן "כיף. הייתי רקדנית" 🙂 למות ממנה.

פוסט שנה חדשה בהמשך.

שנה טובה, בריאה ומאושרת לכולם.
מצורפות תמונות למכביר.

מגמגמת

השבוע הסתיים לו הגן. הגן הכי מדהים בעולם. אין גנים כאלו. ובתוך הצער על סיום של שנתיים מדהימות יש תחושה עצומה של אושר והתקדמות לא מבוטלים (הרבה בזכות הגננת המופלאה) ושוב ההרגשה המדהימה של ״איפה היינו ואיפה עכשיו״…. מי היה מאמין… תכף גן עירייה…

בלי קשר או עם (???) ביום שהסתיים הגן אליענה התחילה לגמגם. מאוד מאוד לגמגם. אני, שכבר קיבלתי פרופורציות בחיים על עיקר ותפל + למודת ניסיון ממקרה כזה בדיוק (אצל יונתן) מקבלת את זה להפתעתי ברוח טובה ופשוט ממתינה בנחת שזה יחלוף מעצמו (״דוקטורט״ שלם על רזי הגימגום כבר עשיתי לפני כמעט עשור וחצי ואת ״הפוסט״ לפני כמעט 4 שנים כשהתופעה הופיעה אצל יונתן, כך שאני מכירה את ההבדלים בין גמגום פרמננטי לזה החולף ויודעת להתמודד איתם). בכל מקרה, אני מקווה שזה באמת יעבור ושאני לא משלה את עצמי אבל בינתיים אני בסדר.

הגמילה, שהייתה בהתחלה די מושלמת, כרגע בנסיגה מסויימת (כבר כמה שבועות) כך שיש לצערי פספוסים בלילה ובריחות ביום כי היא מבקשת קצת מאוחר מידי אבל כמו אצל כל הדברים של אליענה משום מה יש לי הרושם שכשיתחשק לה- זה יסתדר. בעז״ה.

בינתיים, אנחנו עושים חיים בקיץ.

שבוע טוב.

ביקורת עיניים, ריצה וקפיצה

אני אתחיל מהסוף- הכל תקין. האמת? די לא יאומן כי הייתי בטוחה שנחזור עם האבחנה (ההגיונית) שיש צורך במשקפיים אבל זהו, שלא.

היינו צריכים לעשות ביקורת עיניים לפני בערך חצי שנה. כזו של פגים. כזו שנתית.אני, למרות שידעתי שיש צורך אמיתי בביקורת, החלטתי לדחות אותה כי הייתי לקראת סיום חופשת הלידה ובמקום טוב ומפוייס עם העבר של אליענה ולא רציתי ללכת לביקורת שהיתה אמורה להתקיים בשניידר.
בערך חודש אח"כ הייתי עם הגדולים בביקורת עיניים (ירון ואני מרכיבים משקפיים- למעשה אני כבר לא כי לפני לודש עשיתי לייזר 🙂 אבל הגנים נשארו :-D) וכשביקשתי מהרופא שיבדוק את אליענה גם אז הוא אמר שבגיל הזה ובמיוחד עם עבר של פגות עדיף שאגש למומחה עיניים של ילדים (הוא היה "סתם" רופא עיניים).
היות שהוא לא יכול היה לעזור לי + ההיסטוריה (המחרידה) של אליענה עם העיניים בפגיה (ROP דרגה 2 עד שבוע 52!!) + הגנים הממושקפים + דברי הפיזיו כשנפרדנו ממנה לפני כחצי שנה ("אליענה הולכת עם הטיה קלה של הצוואר אז כדאי מתישהו- אין שום בהילות- ללכת לרופא עיניים לבדוק כי לפעמים זה בגלל הצורך לפצות על קוצר ראיה") הביאו אותי לקבוע תור למומחה עיניים ילדים.
לביקורת הלכנו כשברור לי שחוזרים עם אבחנה של משקפיים (לא דרמה). אליענה היתה הקסימה כהרגלה, הרופא התרשם ממנה ומההתנהגות, היא נכנסה כשהיא מציגה את עצמה (אני אליענה בת 3.5) והשוס הכי גדול היה שהוא שאל אותי אם יש סיכוי שהיא מזהה צורות ותסכים להגיד לו מה היא רואה. מיותר לציין שהוא היה המום שהיא מזהה (ורואה) ואומרת את כל הצורות!
אח"כ שמו טיפות, המתנו, נכנסנו שוב ויצאנו אחרי דקותיים עם אבחנה שהכל תקין, תודה לאל, ועם הפתעה גדולה מצידי.
אלאמלא העובדה שהיא פג היינו מקבלים שחרור עד גיל 6 (טרום כיתה א') אבל בגלל ההיסטוריה נדרשנו להגיע שוב בעוד שנה.
קסם. שככה יהיה לי טוב. פשוט אין מילים.

בשישי האחרון רצנו כולנו במירוץ (ירון ואני- 5 ק"מ, הילדים- 800 מ'). בכל מקרה, אליענה כל הזמן טחנה לי את הראש שהיא גם רוצה לרוץ (בכתה כשירון הלך לרוץ עם הגדולים ולא לקח אותה) והסבירה שגם היא רצה בשנה הבאה. נו. חזון אחרית הימים. ניסיי ניסים.

אליענה התחילה לקפוץ. כלומר עוד לא ממש אבל היא ממש מנסה. כשהיא נאחזת בשולחן היא מצליחה קצת לנתק את הרגליים. לבד, עוד לא ממש אבל זה לגמריי בכיוון 🙂

שבוע מבורך.

גמולה!!!! גן עיריה! ג'אז!!!!!!!!

אליענה גאון. תמיד ידענו 🙂

שבת לפני שבועיים. צהריים. 3 הגדולים נסעו לשבת לסבא וסבתא אז נשארנו זוג צעיר (נניח) + 2 + כלבה. קראנו ספר ואליענה העסיקה את עצמה. בשלב כלשהו אני רואה שהיא מתעסקת עם החיתול ומנסה להוריד אותו והצעתי לה עזרה. סירבה כמובן והורידה לבד. שאלתי אותה אם היא רוצה בלי חיתול והיא אמרה שכן. זהו.

חיכיתי קצת עם העדכון כי זה היה קצת "TOO GOOD TO BE TRUE" אבל וואלק זהו. באותה השבת נגמלה סופית ורשמית. יום אחרי זה פספסה פעם אחת בגן. במשך יומיים הרטיבה במיטה בלילה (מעט יחסית ובכל זאת) ומאז לא נרשמו תקריות והילדה ג-מ-ו-ל-ה (בת שלוש ושלושה חודשים שזה אמאל'ה אבל למי אכפת).
המזל שלי מתחלק לשניים:
– כל הזמן טענתי שבעז"ה כשהיא תלך אני אשחרר וארגיע וכלום לא ילחיץ אותי (כמעט). אני דבקה בעניין וכשעניין הגמילה לא התקדם זה בכלל לא העסיק אותי (כלומר כן אבל יותר במובן הטכני של מבאס להחליף חיתולים, לקנות, לנגב ידה ידה ידה ובלה בלה בלה) אבל בשום שלב זה לא הלחיץ אותי אפילו לא לשנייה.
– אני כבר מכירה ומבינה את אליענה כ"כ טוב שידעתי שזה יגיע ממנה מתי שתרצה ובדרך שתרצה כי לא אומרים לאליענה מה לעשות או כמו שהיא אוהבת לומר "לא צועקים עליי" 😀

קיבלנו שיבוץ לגן עירייה (ממש מול הבית). החיוך היה מרוח לי הפרצוף במשך כל היום כשקיבלנו את השיבוץ ואני לא מאמינה שאנחנו מגיעים לאבן הדרך הזו, אני כבר לא יכולה לחכות ואליענה כבר יודעת לומר שהיא הולכת שנה הבאה לגן גדולים (ומציינת את שמו) ודריונת לגן של קטנים. אמא שלי אמרה שהיא מאוכזבת שקיבלנו שיבוץ מהגן ולא ישר מהאוניברסיטה מהוועדה לקבלה לתואר שני 🙂

הבנות הגדולות הופיעו במופע סיום של חוג הג'אז אליו הן רשומות. אליענה יודעת לספר לכל מתעניין (וגם למי שלא מתעניין ;-)) שגם היא הולכת ללמוד שנה הבאה חוג ג'אז. אני מתה. נראה לי שמ27.08 ועד אחרי החגים לא אפסיק לבכות מהתרגשות.

מתנצלת מראש על כמות התמונות פשוט עבר המון זמן מאז העדכון האחרון וזו הדרך שלי לתעד.

שבוע של טוב.

געגועים לבן שאבד. דמעות.

16 יום. זה הכל.
נשמה כ"כ גדולה בגוף כ"כ קטן ומלחמת הישרדות מתישה וכואבת שבסופה הוא הוכנע. הבן שלי. שלנו.

"…ותיק יהמו נא רחמייך,
וחוסה נא על בן אהובך,
כי זה כמה נכסוף נכספתי לראות בתפארת עוזך,
אלה חמדה ליבי וחוסה נא ואל תתעלם"
(מתוך תפילת ערב שבת, "ידיד נפש")

כמה שכואב לי. איזה ערב קשה.

במרוצת 3 השנים שעברו מאז ברוב הזמן היו תחושות "טובות", אם אפשר לקרוא לזה ככה, עם האסון שפקד אותנו בלכתו. תחושת הפחד ממה היה יוצא ממנו, תחושת האימה ממה היה קורה לנו כמשפחה ניצחה בגדול את תחושת היגון והאסון, עד השנה. זה כבר ימים רבים מאוד מאוד שאני עוסקת בשאלה- מה אם?
כאדם מאמין אני באמת מהלב מרגישה שהשאלות האלו רק מגבירות את התסכול והצער אבל אני לא מסוגלת להשתחרר מהם השנה.

יום לפני לכתו, כשמצבו רע מאוד מאוד, הצלחתי למצוא סידור לילדים הגדולים שבבית והתעכבתי בבית החולים. ידעץי. ישבתי וליטפתי אותו, שרתי, בכיתי והתפללתי. וכל הזמן הזה כבר ידעתי. מצבו היה כ"כ גרוע, המדדים כ"כ נמוכים, הוא הורדם כדי לא לסבול ובכל הזמן הזה נלחם ונלחם ונלחם.
הפצע שנפער בפניו באותם ימים דומה מאוד לחור שנפער בליבי וידעתי שכשם שאצלו זה לא ירפא כך גם אצלי זה ישאר לנצח.

כשהגיע העת ללכת ניגשתי להיפרד. ראשית הלכתי לאליענה, אמרתי לה שתרגיש טוב ושנתראה מחר. אח"כ ניגשתי אליו.
עמדתי ליד האינקובטור ולא יכולתי להסתכל עליו. המחזה היה פשוט קשה מידי. אז הנחתי את הידיים על הראש שלו ובירכתי "ישימך אלוהים כאפריים וכמנשה. יברכך ה' וישמרך. יאר ה' פניו אליך ויחונך. ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום". אמרתי לו תודה על הכל והסברתי לו שאני מבינה ושאם זה קשה מידי אז הוא משוחרר. נפרדנו בלי שאמרתי "להתראות מחר". כבר ידעתי. כי אין על תחושות של אמא.
בבוקר שלמחרת, כשכבר היינו בחניון שלפני הכניסה לבית החולים צלצל הטלפון וזו היתה המזכירה של הפגיה שביקשה להעביר לי את הסגן. ואני, שכבר ידעתי, העברתי ישר את הטלפון לירון. ירון לא היה צריך לומר דבר, כבר ידעתי.
09:15 בבוקר. בדיוק 16 יממות שלמות של נשמה זכה שעשתה תיקון עבורנו ועלתה להיות לנו מליץ יושר.
בהוודע הדבר כ"כ רווח לי שהייתי כמעט מאושרת. עכשיו אני פשוט ממאנת להינחם. כ"כ קשה לי, הדמעות זולגות, וכל מאמציי להשתלט על עצמי ולחשוב על הטוב בעצם, פשוט לא עוזרים.
אני למעשה מתגעגעת למישהו שבכלל לא הכרתי, לאמהות מסוג אחר, לחוויה שלמה ומיוחדת. מתגעגעת וכואבת ומעל הכל מצער אותי שאני כלל לא זוכרת אותו. אין לי שום זיכרון של איך הוא היה נראה כי הוא היה כ"כ חולה ופגוע ונפוח ומלא במכשירים שאין לי שום מושג בעצם איך הוא היה נראה. הבן שלי. אוי איזה קשה.

במוצ"ש לפני שהוא אבד הזמנו את המשפחה לסיום מסכת מגילה. חשבנו והאמנו בכל ליבנו שבזכות הלימוד של ירון והסיום תחשב לנו הטובה הזאת ונצא הביתה עם הילדים בריאים בתוך תקופה מסויימת. עצם החוויה של לימוד תורה לרפואת הילד שלך היא חוויה מזעזעת וקשה מעין כמותה אבל במצבנו היינו צריכים משהו להאחז בו. זה היה נורא.
בשבת האחרונה חגגנו שוב סיום מסכת, הפעם שבת, אחרי שירון השלים את המסכת במסגרת לימוד "הדף היומי". ההבדל הוא לא יתואר והגיע בהצטרפות מקרים מצמררת בדיוק באותו עיתוי. כשירון סיים את דבריו חשבתי על כמה אני גאה בו על הלימוד הקשה והאינטנסיבי הזה ואיך עומדים לו הכוחות להתמיד וחשבתי על הבן שלי שהלימוד הקודם לא עזר לו ולא עמדו לו הכוחות ועל אליענה היפה, הטובה ומעל הכל- הבריאה!- שלנו שמאותו היום הארור השתפרה משמעותית עד השחרור המיוחל, כאילו דבקה נשמתו בנשמתה והיו לגוף אחד שלחם וניצח את הכל.

ביום חמישי שלפני לכתו התדרדר מצבו מאוד. מאוד. למעשה, חייו היו תלויים על חוט השערה עד היום הנורא.
החל מחמישי האחרון אליענה חולה. זה התחיל יחסית קטן בשיעול, נזלת וכדומה וצמח לממדי ענק אתמול עת הזעיקו אותי מהגן שאגיע מהר כי היא משתעלת מאוד והשפתיים והידיים שלה כחולות. מיותר לספר מה זה עשה לי. בדהירתי המבוהלת לגן לא יכולתי להפסיק לחשוב על הצטרפות המקרים וחשבתי לעצמי שמעניין אם היא מרגישה משהו מיוחד או שונה בימים האלו. משהו של תאומים. פשוט לא האמנתי שזה קורה לי.
אחרי שלקחתי אותה מהגן (הביתה ולא לבי"ח למרות ששקלתי בהתחלה. אובחן יותר מאוחר כסטרידו וסקרלטינה) השכבתי אותה על הספה בגינה כדי שיהיה לה חם ונעים ומצבה השתפר משמעותית ואז היא הסתכלה על השמים הבהירים והמקסימים שהיו ואמרה "אני רוצה לעוף לשמים". נקרע לי הלב והדמעות….

"…וקדימה אל האופק
אל השמש הטובה
זה רחוק אבל תגיע
קצת עייף וקצת צמא לאהבה
שמחכה לך, תקטוף אותה כפרי בשל
ואז תנוח תרדם בצל

וזה הרגע
הנה באה השעה
מה תביא איתה הרוח
מה ימיס את הדממה
ויש סיבות לכל דבר
יש חלום שלא נגמר
בסוף הדרך עוד תהיה מאושר".

בן שלי יקר מאוד,
לא באמת נפרדנו כראוי. שיחררתי אותך כי זה היה הדבר הנכון אבל הצער והיגון נשארו. חשוב לי שתדע שהמשכנו הלאה עם תקווה גדולה בלב, עם משפחה קסומה- מורחבת ומצומצמת, עם חלום גדול שנופץ בכאב ונשאר כזיכרון לעד ועם אליענה אחת מיוחדת במינה שדבקה בה אותה רוח הלחימה שפגשנו גם אצלך. אין לי שום ספק שנשמתך הקטנה, המיוחדת והזכה, מרחפת מעלינו ושומרת ומחזקת ומחבקת והלוואי וגם גאה.
היה עבורינו מליץ יושר והגן עלינו. אנחנו מצידנו נעשה כל שביכולתנו לדאוג לילדים ולעצמנו ונשמור על אליענה עד שתחזרו להיפגש אחרי 120, בעז"ה.
בן שלי, לא נשכח.

"וזכני לגדל בנים ובני בנים
חכמים ונבונים
אוהבי ה' יראי אלוקים אנשי אמת
זרע קודש בה' דבקים

ומאירים את העולם בתורה
ומעשים טובים ובכל מלאכת
עבודת הבורא".

הגיגים

לפני ההגיגים- ביום שישי נחגג בגן של אליענה יומולדת 3 עם חברה. היה כיף. אליענה כ״כ בעניינים וכ״כ מרוצה מעצמה. שיתפה פעולה מאוד יפה והיתה מאוד מאוד נרגשת.
הכנו יום קודם את העוגה, אליענה ביקשה איזה הפתעות לקנות (בועות סבון) ובאופן כללי היה (עבורי) מרגש מאוד. זר לא יבין זאת. איפה היינו ואיפה עכשיו. אפילו היומולדת היה שונה מאשר בשנה שעברה. מאוד מאוד התרגשתי ומאוד שמחתי לראות את השינוי שחל באליענה.

בנוסף, כספר ספריה לשבת לקחנו את ״סיר הסירים״ וכיאה לילדה גדולה ומבינה אליענה מבקשת לשבת בסיר. בשישי בערב זה הצליח! גם פיפי וגם קקי. שרנו ״היא גדולה היא גדולה״ ואליענה שפכה לשירותים. גאווה של ממש.

הגיגים-
אליענה גדלה ממש ונהיה לה פה שזה לא יאומן. מקצת מהדברים אני חייבת לתעד.

1. בביקור אצל ההורים שלי בחמישי האחרון הסתבר שאליענה סופרת באנגלית! היא יודעת עד שמונה. כל מאמציי להבין מי לימד אותה עלו בתוהו. לא אני (כמובן), לא הילדים, לא מרי פופינס ולא סבים וסבתות. עוד לא שאלתי בגן אבל כך או כך מאז אני בהלם. שאלתי אותה מי לימד אותה היא אמרה- אני.
2. אליענה מספרת שמשה הקטן היה במצרים והתיבה שלו שטה בכיור (במקום ביאור 😄).
3. היום היינו בביקורת החצי שנתית במכבי דנט. פעם ראשונה בשביל אליענה. כשהגענו וקראו לנו אליענה נכנסה לחדר ואומרת לרופאה: ״קוראים לי אליענה, מתי אני?״. מתי היא נהייתה לי כ״כ ורבלית?
4. יש לנו קופסא חדשה בבית שקיבלנו. היא נכנסה לקופסא, שמה את המכסה על הראש (מצורפת תמונה) ואומרת- אני אפרוח!
5. אני מצלמת אותה והיא עושה םרצוף מצחיק אז היא אומרת לי- אני שובבה ואני משתוללת.

לסיום, ממש עכשיו לפני שהיא הלכה לישון היא עלתה על המשקל הביתי. המספר עצר על 11.4 קג. הייתי המומה. לפני בערך חודשיים היא היתה בסביבות 10.5 קג. מההלם בדקנו עוד 6 פעמים וזה אכן המספר (עם בגדים וחיתול ובכל זאת).

מצורפות תמונות.

י"ד באדר התשע"ג- אליענה בת 3!

3 שנים. לא יאומן.
3 שנים. וואו.
3 שנים!!!

3 שנים של מסע להורות, לזוגיות, למשפחתיות.

אליענה של אמא. ילדת הקסם,
שבת פרשת "זכור" לפני 3 שנים שכבתי בביה"ח בשמירת הריון עצובה ונפחדת וידעתי עמוק בלב שאת השבת הזו לא אשכח לעולם. היה ברור שזה תחילת הסוף. מוצ"ש קראתי מגילה לבדי בביה"ח ובבוקר פורים חשך עליי עולמי ויצאתי לקראת דרך חדשה.

בשנה שחלפה מיום הולדתך האחרון משהו ניעור בי. אולי זה הכרת הטוב ואולי זה הבחירה בחיים שמושכת אותך בכל פעם למקומות שאתה לא בטוח שאתה מסוגל לחזור אליהם אחרי חוויה קשה כ"כ אבל כך או כך גמלה בליבנו ההחלטה להרחיב את המשפחה ובהודיה לה' נולדה השנה דריה שהחזירה לנו את תחושת הביטחון בדרך "הרגילה והמקובלת" אבל חידדה באופן ניכר את השוני.
בתקופה הזו של חופשת הלידה יוצא לי לחשוב עלייך הרבה. מה היה קורה אם? מה יכול להיות אחרת? איך זה להיות בשניים? האם הדברים שנראים טריוויאליים אצל דריונת היו קשים לך פיזית או רק נפשית? האם יישאר נזק עתידי חלילה שאנחנו עוד לא ערים לו? וסימני השאלה הגדולים, המטרידים רק מעצימים את התחושות כלפייך, כלפי הישגייך כלפי הדרך כולה ומחדדים באופן בולט את הנס שנהיית מי שאת למרות הכל!

במוצאי יום הכיפורים השנה, כשהתחלת סופסוף ללכת לבדך ואת בת שנתיים ושבעה חודשים, הבנתי פתאום. "מה רבו מעשייך ה'". מקילו (וקצת) של ילדה כחולה ומונשמת "צמחה" לנו ילדה בריאה ומאושרת ואני מסתכלת בך בכל יום ולא מאמינה. רק מי שממש "היה שם" וראה אותך נאחזת בטפרייך כדי להישאר, כדי להתחזק, כדי להתגבר, כדי לנצח! יכול להבין את התחושה המיוחדת שיש לאמא שבתה הגיעה לגיל שלוש אחרי יותר משנתיים וחצי של מתח וחרדות אינסופיות.
לימדת אותנו שיעור חשוב בסבלנות, שיעור חשוב באמונה ובעיקר שיעור חשוב בהכרת הטוב.

"והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם".

בסיומה של שלישית לחייך ובפרוש עלייך השנה הרביעית אבא ואני רוצים לאחל שתוסיפי וותחזקי ותתברכי ותשפיעי עלינו מרוב טובך ומשפעת אורך מתוך המתיקות הבלתי נגמרת והשאיפה הבלתי מתפשרת לעשות הכל יותר טוב מכולם ובקצב של כולם, גם כשזה קשה מאוד.

אליענה אהובה מאוד, תודה. על השיעור החשוב בסוגיית "מהי אהבת אם", על השיעור החשוב ב"מהי גבורה וגדלות רוח" ובאופן מיוחד על הדרך.

אוהבת אותך,
אמא.

מוקדש לך באהבה גדולה-
http://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=92&wrkid=18571

"לוחמת"/ אייל גולן

מספרים עלי שאני קצת השתניתי
ואומרים שאיבדתי את התמימות
לו רק ידעת את הדרך שעברתי
כדי למצוא לי איזה רגע של שלמות

ולפני עומד אדם שמתבונן לו
ומחפש את השינוי שחל עליו,
ולא מוצא דבר מוזר שהשתנה בו,
חוץ מהצבע שהחזרת לו ללחייו.

ויש לי חשק לפעמים, לצעוק חזק אל העולם
על מי את בשבילי, ומה שאת נותנת,
ויש לך כוח של צבא שלם, אחת נגד כולם
וזה עושה אותך למה שאת לוחמת

אז מספרים עלי שאני קצת השתניתי
וזה נכון כי החיוך שב אל פני,
פינה שקטה אני אצלך מצאתי
את לי הכל את לי בחירת אהבותי.

ויש לי חשק לפעמים, לצעוק חזק אל העולם
על מי את בשבילי, ומה שאת נותנת,
ויש לך כוח של צבא שלם, אחת נגד כולם
וזה עושה אותך למה שאת לוחמת

ויש לי חשק לפעמים, לצעוק חזק אל המרומים
במה זכיתי ששלח אותך אלי
את הסיבה שהחיים שלי כבר לא אותם חיים,
מהרגע שחדרת אל תוך חיי

ויש לך כוח של צבא שלם, אחת נגד כולם
זה עושה אותך ומה שאת לוחמת

תספורת ראשונה

אליענה, הפגית הקסומה הפרטית שלי, נולדה קרחת.
לא הקרחת הרגילה "המשעממת" של שיער משי שדבוק לקרקפת שיש אצל רוב התינוקות. לא הקרחת שהיתה אצל ילדיי הגדולים. קרחת של ממש.

במשקל של 1030 גרם (ואח"כ אפילו פחות) לא רק שלא היה לאליענה שיער אלא נדמה היה שאפילו אין נקבוביות שמהן יצמחו לימים השערות. העור שעטף את הכדור הגדול (עד כמה שהוא יכול להיות גדול אצל פגים) שנקרא הראש היה דומה יותר לשקית ניילון מקומטת ודקיקה ואלמלא העובדה שהיו לי כבר ילדים גדולים שנולדו קרחים לא הייתי מאמינה שיצמחו לה שערות לעולם.

בכל מקרה, עם הזמן שחלף והתחזקות הילדה צמחו להן לאיטן שערות של זהב על הראש המתוק של אליענה. השערות צמחו מצחיק ונוצר זנב ארוך מאחור ומעט מאוד בשאר הראש. החזקתי את עצמי בכוח אבל היום אחרי שכרמלי ביקשה שאספר אותה אז החלטתי שזה זמן טוב לספר (בקטנה אבל בכל זאת מרגש) ו"יישרתי" את הפריזורה. אז קצת שיער ירד אבל החמידות לגמריי נשארה!

מצורפות תמונות אינספור מהשגרה, מהתספורת, מטיול בדרום לראות פריחת כלניות וממדידת תחפושות לקראת פורים.

פוסט יומולדת חגיגי בפורים 🙂

חג שמח!