הו, מלנכוליה, את אהובתי

"…ואני שקוע בעצבות, מתכרבל במתיקות
הו, מלנכוליה, את אהובתי
את הרי אישתי האמיתית, קטנונית וקנאית
הו, מלנכוליה, את אהובתי…" (חמי רודנר)

 

מוזר.

בסך הכל- הכל בסדר. חוץ ממה שלא.

 

אליענה מקסימה. כרגיל. מתנהגת למופת. מחייכת לכולם. כל הזמן. נהנית מההצקות של האחים שלה. נהנית מלשכב בעגלה. נהנית מלהיות על הבטן. נהנית כשאני משחקת איתה. נהנית להתרחץ באמבטיה. פשוט מותקית. ההתפתחות נראית טוב, הילדה עושה רושם חיובי ובכל זאת יש לי גלים של מלנכוליה. אני כולי משדרת עסקים כרגיל אבל הם לא כרגיל. התחושות כל הזמן מעורבות. הבעיה העיקרית במה שאני מתארת היא העובדה שבכל הקשור לקיומי- אני בנאדם בלי אפור. או שחור או לבן. או שאני בהיי כאילו אני על סמים או שאני בדאון כאילו חרב עליי עולמי. את האמצע אני פשוט לא מכירה והתחושה החדשה הזו מוצאת אותי מבוהלת.

 

אני סובלת. על אמת.

אני אסירת תודה. ממש. מכל הלב. אליענה היא הנס שלי. האושר בחיי. ואין דרך לחוש את ההשגחה עד שאלוהים לוקח אותך בפינצטה ומטלטל אותך. זכיתי. בחיי אני חשה שזכיתי. נעשה לנו נס. יכולנו לצאת מהניסיון הזה חבוטים מאוד וכואבים מאוד מאוד ולכן אני חשה כזו הכרת תודה ועם כל זה אני כועסת. קשה לי להגדיר על מה אבל אני פשוט לא לגמריי חזרתי להיות עצמי.

 

בחזרה לעניין. התחושה הזו של העצבות צפה מחדש ביום רביעי בלילה. הלכתי עם אליענה לרופא. שוב. הפעם זה היה ירון שהתעקש. אליענה מצוננת כבר 6 (!) שבועות. אין חום אבל היא בכל זאת קצת חולה ומאוד מאוד מאוד משתעלת. תופעת הלוואי המטרידה ביותר בכל העניין הזה הוא שהיא גם מקיאה לפעמים. בשבוע האחרון בממוצע של אחת ליומיים אבל בכל זאת. אז אני לא מוטרדת מעניין ההקאות כשלעצמן כי אני יודעת שהן מהליחה וכשיעבור הצינון -> תעבור הליחה -> יעבור השיעול -> יעברו ההקאות אבל זה פשוט מפריע לי בגלל המשקל.

בפגיה, כשהכל היה כ"כ קשה ונוראי הסתכלתי כל הזמן על הצרות של אחרים ונימלאתי קנאה. ידעתי שאני עושה עוול לעצמי ובכל זאת אני בנאדם אבל נשבעתי לעצמי שאני אתלונן רק כשיש משהו בעייתי ולא "סתם" כשיהיה משעמם. כמובן שזה לא קרה כי כשאת שם זה ה100% בשבילך וכל דבר היה נראה לי דרמטי. בהתחלה אתה מרחם על עצמך בגלל האסון שקרה לך, אח"כ אתה מקשט את הרחמים שלך בזה שאתה מרחם על הילד שלך במה שהוא צריך לעבור ובסוף אתה חוזר לרחם על עצמך. ככה היה לי בפגיה וכשהשתחררנו נסגר המעגל הזה. קצת אח"כ הוא התחיל מחדש (ריחמתי על עצמי -> אליענה -> ועכשיו שוב אני) ואני כולי תקווה שיסגר המעגל הזה שוב ולא יפתח מחדש לעולם.

 

בכל מקרה, הרופא, כרגיל- יאמר לזכותו, היה מרוצה מאוד מאליענה. מההתפתחות, מהנחמדות ומכל חוו"ד של בעלי המקצוע השונים שביקרנו אצלם. בנוסף, הריאות, הגרון והאוזניים- הכל נקי. בקיצור, כמו שחברה טובה שלי אומרת, זה "וירוס אקמול יעבור" רק בלי החלק של הוירוס ובלי החלק של האקמול. הקיצר- יעבור. צינון שיחלוף מתישהוא ואיתו גם התופעות הנלוות. ממש לא הופתעתי. זה מה שגם אני וגם ירון חשבנו אבל בגלל שזו אליענה ואנחנו כבר יודעים שאנחנו לא יודעים הכל ישנם סיכונים שאנחנו לא מוכנים לקחת ורצינו לוודא שוב.

בסוף נשקלנו.

הבשורה הטובה היא שאליענה עלתה במשקל. 4,710 גרם. 260 גרם עליה מהפעם האחרונה שביקרתי אצל הרופא (קצת יותר מ3 שבועות כלומר ממש לא הרבה אבל בהתחשב במצב ההקאות והאכילות זה סביר) אבל יותר חשוב מזה מדובר על עליה של 160 גרם מהביקור האחרון שלנו בטיפת חלב בדיוק שבוע קודם ובמקרה הזה המצב יופי.

הבשורה הרעה היא שהרופא- לשם שינוי- לא היה מרוצה. ממש ממש לא מודאג אבל לראשונה גם לא מרוצה. הוא אמר שהיא רחוק מאוד מתחת לעקומות וצריך להתחיל לעזור לה לעלות במשקל. אני לא אלאה אתכם בכל הפרטים אבל הוא רמז לי בעדינות שיהיה עדיף לצמצם בהנקה ולהתחיל בפורמולה או לפחות לשאוב ולהוסיף כל מיני דברים.

 

פחות או יותר בשלב זה חזרה אליי העצבות. אני לא ממש מוטרדת. הרופא לא מוטרד אז בטח שאני לא. אני בעיקר מבואסת. לא כ"כ מהעובדה שחזרתי לשאוב (לא רק אבל גם) וגם לא כ"כ מהעובדה שהייתי צריכה להילחם עם אליענה (בדמעות שליש כמובן) שתחזור לאכול בקבוקים כי התאהבה בהנקה (באופן ברור) אלא בעיקר מתחושת הכישלון.

מצד אחד אני לא כ"כ סובלת מלשאוב ואני מרגישה אשמה שריחמתי על עצמי כ"כ ולא המשכתי פשוט לשאוב ולתת לה בקבוקים לאורך החודשים האחרונים. אם הייתי עושה את זה היינו היום במצב אחר לגמריי ולי כבר היה שקט (הייתכן???). מצד שני אני כ"כ מבואסת שלא הולך לי עם ההנקה. גם העניין הזה אוכל אותי. זה צרות כ"כ קטנות בשביל מה שעברנו אבל בשבילי זה עולם ומלואו וזה כ"כ מייסר אותי. ממילא, כשיולדים פג תחושת הכישלן גדולה מאוד וכשלזה מצטרפת אכזבה כזו…..

 

אין לי מה לומר. חזרתי למתכונת של פעם. חלק הנקה, חלק שאיבה, בקבוקים שאובים עם חמאה + פורמולה + קורנפלור (נראה אתכם לא עולים במשקל אחרי כזו עיסה. אי אפשר לחרבן שנתיים אח"כ אז ברור שעולים במשקל:-) ).

הבעיה הגדולה, אם אני מצליחה לבאר עבור עצמי את העניין, הוא שזה מצב של LOSE- LOSE. כל אחת מהאופציות לא תהיה מספיק "שלמה" עבורי בשביל לחוש מספיק טוב עם מה שאני עושה.

 

אדריכל הניצחון אמר לי פעם בפגיה שזה שהוא אבא אומר שהוא תמיד מודאג. רק עכשיו אני מבינה את מה שהוא אמר.

 

 

שבוע עמוס

זה היה שבוע עמוס. התחיל בטוב והסתיים בטוב. תודה לאל.

ביום ראשון שעבר, 07.11.2010, הייתה לנו פגישת התייעצות משותפת בביה"ח דנה (איכילוב) בת"א.

רקע, לפני 3 חודשים הלכתי באופן פרטי לפרופ' קונסטנטיני לקבל חוות דעת נוספת בעניין הממצאים של אליענה בסונר ראש בהמשך להתייעצות עם נוירוכירורג של שניידר. הוא הפנה אותנו כידוע לMRI וכן לד"ר בסן שהוא הנוירולוג המפורסם של ביה"ח דנה. עשינו את הבדיקה והלכנו לבסן שבדק, התרשם באופן סביר (בגדול בסדר ובקטן הוא רצה להמשיך לעקוב כי היו לו כמה עניינים מינוריים אצל אליענה) והציע לקיים התייעצות משותפת. ההתייעצות הזו היא שירות מדהים וחריג של ביה"ח הכולל מפגש משותף של נוירולוג בכיר (במקרה שלנו ד"ר בסן) וכל הרופאים שעובדים תחתיו, נוירוכירורג בכיר (פרופ' קונסטנטיני) וכל המתחתיו ומספר נרחב של רדיולוגים שמפענחים אצת כל ההדמיות ומביעים דעתם. כמובן שנוכחות ההורים והפציינט הינם חובה:-) בגלל הצוות הנרחב והשירות החריג מתכנסת התייעצות כזו רק אחת לכמה חודשים והיות וזה לא היה דחוף אצלנו אז פשוט קבעו לנו תור רק לעכשיו (3 חודשים אחרי הבדיקה הראשונה).

הגענו קצת אחרי 10 ונכנסנו ב 11:35 לבדיקה מקדימה אצל ד"ר בסן. הרופא הוא פשוט אליל. יסודי, נינוח, נחמד ובעיקר קפדן. מאוד קפדן. קרא את ממצאי הבדיקה של הפעם שעברה, שאל המון שאלות, בדק איפה אנחנו עושים מעקב, שירטט עקומה של משקל (המון המון המון מתחת לעקומה 😦 ) ועקומה של היקף ראש (אחוזון 25. לא רע!) והתפנה לבדוק את אליענה.

אליענה היתה במצב רוח מרומם. כ"כ מרומם שרגע לפני שהוא התחיל לשרטט את העקומות היא בדיוק סיימה לינוק. בטירוף. והיות והיא היתה נורא מצוננת אז האכילה שלה נשמעה כמו מנסרה בנגריה. היא סיימה ואני החזקתי אותה והיא היתה מאוד מרוצה. ואז הגיע גרעפס. בחיי, לא שמעתם כזה אף פעם. עצום מימדים. לא עברו 10 שניות והגיע עוד אחד. זהה לראשון. אחרי 15 שניות נוספות הגיע השלישי. הילדה כמעט קרעה לרופא את הסדין שהיה על המיטה מרוב רעש.  בעיני המתמחה שהיה בחדר ראיתי את המבט של "לא ידעתם שלא נותנים בירה לתינוקות ובטח שלא לפגים"? אני מגדלת נהגת משאית. לא פחות ולא יותר.

אחרי ההלם שאחז בכולנו התחילה הבדיקה. אליענה, למרות החולי שלה, היתה במצב רוח מרומם. הבדיקה ארכה בערך 8 דקות ובסן, שהוא אישיות ומופת ברגישות, כל הזמן אמר לה "יופי חמודה", "איזה מקסימה היא" ועוד ועוד. שורה תחתונה הוא היה נורא נורא מרוצה. הוא אמר שהבדיקה תקינה לגמריי והיא עושה הכל לפי הכללים. עוד אמר שגם החשד שהיה לו לגבי טונוס מוגבר בצד ימין ממש לא קיים כיום והטונוס תקין לגמריי. הוא הסב את תשומת ליבי שייתכן וחגורת הכתפיים מעט חלשה והציע שאשאל בפיזיו כי זו לא ההתמחות שלו אז הוא קצת פחות מבין בזה.

שורה תחתונה הוא שלח אותנו החוצה אחרי ששאלנו שאלות וקיבלנו הסברים שסיכומם הוא שהילדה 100%, הוא לא רואה נזקים וקשה לו להאמין שיהיו (אם כי הוא לא באמת יכול לחזות אז הוא השתמש בהסתייגויות אבל הקונספט היה דומה) ואמר שהאמת שאין לנו כל צורך בייעוץ כי אין פה מה לאבחן ואין צורך בהתערבות אבל אם אנחנו כבר פה מבזבזים את זמננו אז שנמתין ונגמור עם זה.

יצאנו ממנו ב12:40 המומים מאושר. אליענה היא לא ילדה ראשונה והאמת שההורות וההתפתחות של ילדים זה לא דבר שזר לנו ככה שבאנו יחסית בתחושה טובה כי היא כבר בגיל שאפשר להתרשם מההתקדמות שלה ובסה"כ אנחנו מרגישים שהיא בסדר גמור אבל אין כמו לקבל את זה חתום. לא האמנתי שזה אמיתי. 10 שבועות בפגיה רק בכיתי ואמרתי תהילים. קיוויתי שיפתחו שערי השמים ותפילותיי יגיעו עד כיסא הכבוד. כשיצאתי מהחדר שלו ממש הרגשתי בהשגחה האלוהית. שכינה זו המילה. וואו.

הלכנו לאכול צהריים וחזרנו ב14 כי אז מתחילה הישיבה. בשעה 14:20 הגיע תורנו ונכנסנו פנימה. קצת לפני 14:22 היינו בחוץ. פחות מ2 דקות. נכנסנו, החזקתי את אליענה בידיים, אמרו לנו שהיא מקסימה (לא אומרים את זה לכל ההורים אלא רק לנו, נכון? 🙂 ) ואז בסן אמר שהוא עידכן אותם, הם ראו את ההדמיות ואנחנו לגמריי משוחררים כי אין לנו מה לחפש שם. אמר שאנחנו לא צריכים להגיע אליו יותר (אלא רק אם נרצה) ושנמשיך מעקב במרפאת פגים.

יצאתי בהיי. הרגשתי על סמים- למרות שאף פעם לא ניסיתי. שכינה. היינו פשוט מאושרים. כ"כ רווח לנו.

ביום שלישי השבוע היה לנו טיפת חלב. יום חג! כל פעם שיש טיפת חלב אני יושבת בבית ערב קודם ושואלת עד כמה יצליחו להפתיע אותי הפעם. בגדול, לא הפתיעו אותי באופן מיוחד הפעם למעט העובדה (ההזויה) שהגעתי כשהמקום עוד היה סגור כי האחות שאצלה היינו בפעם שעברה והיתה אמורה לקבל אותנו גם הפעם היתה חולה (שתרגיש טוב) ונכנסנו לאחות אחרת במקום. החמישית במספר. ח-מ-י-ש-י-ת!!!! לדעתי בכל התחנה יש סה"כ 6 אחיות. נראה לי שאם בפעם הבאה לא יתנו לי מישהי חדשה אני פשוט אבקש להחליף בהתנדבות. חבל שנתרגל למישהי אחת. הרבה יותר מעניין מגוון:-)

האחות הזו (החמישית!) היא כמדומני גם מנהלת התחנה והיתה על הכיפאק. היא הבינה שאליענה פגית ושאלה איפה היינו ואח"כ סיפרה שהיא היתה בעברה אחות בפגיה. הללי!!! סופסוף מישהו עם קצת רקע. נשקלנו. 4,540 גרם. לא זז. עליה של 90 גרם בשבועיים וחצי. באסה. טוב שאפשר להאשים את הצינון (ובעקבותו את ההקאות) אחרת הייתי בוכה שבועיים. אליענה ירדה בעקומה שלה בגלל זה אבל אני מקווה שזה זמני :-(. היקף ראש נשמר תקין, 41 ס"מ, אורך 61 ס"מ (אחוזון 90 בערך ביחס למשקל). אין מה לעשות. הגנים האלו הם כנראה שלי. סיפרתי את זה אח"כ לחברה (שהיא גם רופאה. הכרנו בשניידר) והיא אמרה לי אפרופו זה והבדיקה אצל בסן שעדיף דוגמנית וחכמה מאשר דובה וטיפשה. צודקת!

קיבלנו חיסון צהבת נוסף וגם מחומשת נוסף ואפילו עשינו בדיקת שמיעה ואליענה היתה פשוט מותק. גם האחות אמרה שהיא מותק ושהכל יופי טופי.

ביום רביעי עשינו RSV. עבר בקלות ובשלום, תודה לאל.

ביום שישי היה ארוע מכונן. היה ה12.11. המשמעות של התאריך הזה היא גדולה מאוד בשבילי היות וזה אומר שאנחנו כבר חצי שנה בבית. חצי שנה מהשחרור. חצי שנה!!! פשוט לא יאומן. כמה עברנו. כמה אליענה עברה. "מבירא עמיקתא לאיגרא רמא"- או בעברית: מבור עמוק למגדל גבוה. שיואו איזה מרגש. אני פשוט לא מצליחה למחוק את החיוך מהפרצוף. לא מצליחה.

היום, מוצ"ש, חגגנו בבית מסיבת יומולדת 4 ליונתן בחיק המשפחה מ2 הצדדים. למה זה רלוונטי? כי בשבת אחרי הארוחה יצא לי קצת לחשוב ובין השאר חשבתי על היומולדת הקרב ועל יונתן שלנו. התחושה הגדולה ביותר שחשתי היתה איך הייתי רוצה עכשיו עוד בן. אני בנאדם לא שפוי. פשוט לא יאומן. לפני 9 חודשים אמרתי שסגרתי את הבאסטה. לפני חצי שנה אמרתי שאולי לא אבל שידברו איתי עוד שנתיים ונראה. ופתאום היום, בגלל היומולדת, זה צף לי. רגשות מעורבים. קצת קשה לי להכיל את זה.

בכל מקרה היה כיף היומולדת. המון מתנות וכולם היו מרוצים.

זה היה שבוע עמוס. התחיל בטוב והסתיים בטוב. תודה לאל.

עושים חיים משוגעים- דבש, הכל דבש!

מי שמכיר אותי, ואני מניחה שרובכם כבר מכירים אותי די טוב, יודע שאין לי אפור. או שהחיים דבש, הכל סבבה אגוזים ופצצות לגבות או שהשמים נופלים עליי, האדמה מאיימת לבלוע אותי ואני רואה רק שחור. פשוט אין לי אפור. אין יום שעובר שמישהו ישאל אותי מה העניינים ואני אגיב- בסדר במעין נימת אגב. פשוט לא קורה. או שחיים משוגעים או שחרא.

הבעיה שנוצרת בעקבות כך היא בעיקר תחושתית. תמיד טענתי, ובפגיה חשים את הדברים בעוצמות אפילו גדולות ועמוקות יותר, שלאדם בחייו ישנם 2 מצבים. אם, לדעתו- כי הרי הכל עניין של פרספקטיבה, הוא במקום הנמוך ביותר אליו אפשר להגיע אז הוא יכול להתעודד מכך שיותר גרוע כבר לא יכול להיות ומכאן אפשר רק לעלות. לחילופין- אם הוא בעמדה שזה לא הכי גרוע אז הוא יכול להתעודד שהיה יכול להיות יותר גרוע. העניין הוא שאצל אנשים קיצוניים המחשבות הן גם הפוכות ועכשיו כשטוב לי (טפו, טפו, טפו) אני מוצאת את עצמי בציפיה גדולה לראות מתי, חלילה, יתחרבן ועד כמה. באסה.

 

בינתיים- הכל דבש!

כבר בליל האירוע של אליענה שהיה מדהים ומרגש מאוד עבורינו ועבור סובבינו, אליענה קמה (יותר נכון הערתי אותה כי התפוצץ לי הציצי 🙂 ) באמצע הלילה כדי לינוק כשיש לה הפרשות ירוקות זרחניות מהעיניים. ידעתי שהנה מתחילה לה דרמה כלשהי. האמת שקצת מצחיק לומר אחרי כל מה שאתם יודעים מהבלוג אבל אני בנאדם מאוד מאוד מאוד לא היסטרי מטבעי (זה היה נכון לפני הפגיה). מה הכוונה? כאופיים של קיצוניים, ילדים יכולים להסתובב אצלי בבית, ויסלח לי יצחק קדמן, עם חום של 40 מעלות במשך שבועיים ורק אז אני אועיל בטובי לבדוק מה שלום הרופא. לחילופין, יש לי מקרים שאם מישהו סובל מכאב הכי קטן אני ישר חושבת סרטן. מיי גוד.

בכל מקרה ההפרשות בעיניים עיניינו לי את הסבתא (ויסלחו לי סבתותיי 🙂 ). אחרי 5 ימים הצטרפו להפרשות- שאפילו לא היו בכיוון של להפסיק- גם שיעולים אימתניים. רק כדי להסביר- השיעולים של אליענה היו נשמעים כמו מקהלה של חולדות שנתקעו בתוך אגזוז של הארלי דיוידסון. חנוק חנוק אבל בסטייל. אבל אני בשלי. אין חום ולכן גם הרופא לא יזכה לביקור. אחרי עוד יומיים התחלתי לעשות לה אינהלציה בעצמי על פי מינונים שקבעתי אני (הרי כפולניה נולדתי כבר דוקטור) בטענה שאם לא יועיל ממילא לא יזיק. ב10 שבועות וחצי שאליענה הייתה בפגיה הפכו אותה מצלחת פטריי למעבדה של כימיה אז עוד אינהלציה לא תשנה דבר. וזה מה שהיה. אני לא בטוחה שזה אכן הועיל אבל זה בוודאי לא הזיק. הילדה משתעלת וירון ואני בסירובנו. ראינו מספיק רופאים בשביל חיים שלמים. אין שום טעם! האמת- העניין הוכיח את עצמו והמצב השתפר מעט בכל יום, אלא שהוריי היקרים והאהובים הם אנשים שאי אפשר לומר להם לא. למה? אני אספר לכם בדיחה ותבינו מיד. "מה ההבדל בין פולניה לרוטווילר? שרוטווילר משחרר בסוף!!!!" ההורים שלי לא! אם לא נבקר אצל הרופא אז לא הרווחנו ביושר את הלחם שלנו. חייבים. פשוט חייבים. אבא שלי הולנדי ואמא שלי פולניה. זה לא משנה את העובדה שכששואלים אותי אני תמיד אומרת שפולניה זה לא בגנים זה מצב נפשי. אין מה לעשות. (אבאמא- אוהבת אתכם. חי נפשי זה לגמריי בצחוק :- ) ).

אז ביום ראשון בשבוע שעבר אחרי שהחלטתי שאני מעוניינת להשאר חלק מהירושה ארזתי את אליענה ונסעתי לרופא. הגענו והוא שאל למה באנו אז אמרתי "כי אליענה חולה". קטע משונה- לבוא לרופא כשחולים. אצל פגים זה באמת לא טריוויאלי. אז הוא בדק ופסק. כלום. כמו שאמרתי- כלום. הוא אמר שזה נורמלי צינון, הפרשות, שיעול אבל אין מה לעשות. הוא אפילו לא חושב שיש צורך באינהלציה ושזה יעבור לבד (מיותר לציין שההורים שלי הצטערו נורא שלא קיבלנו איזו תרופה כדי שהם יוכלו להרגע 🙂 ). מדדנו היקף ראש- 40.4 ס"מ. עליה של 0.4 ס"מ ב3 שבועות. מחוננת- תודה לאל. רציתי לשקול אותה אז הרופא אמר (יאמר לזכותו) שממש לא כדאי כי בגלל שהיא חולה היא בטח ירדה במשקל. אמר וצדק! בכל זאת שקלתי. 4,450 גרם. עליה של 30 גרם ב3 שבועות. אם זה לא היה מצחיק זה היה עצוב. שוב יאמר לזכותו שהוא ממש לא התרגש הוא הסביר לי בפעם ה709 שאין מה לעשות וזאת הילדה. אלו הגנים ויהיה בסדר. לשם שינוי לא יצאתי בוכה. התקדמתי.

בסוף שאלתי אותו על הסונר ראש. עשינו 3 ימים קודם סונר ראש (שוב. בפעם השלישית מאז השחרור- לא כולל MRI). לפי הפענוח הצלחתי להבין שזה נראה בסדר (או ליתר דיוק אין החמרה תודה לאל) אבל רציתי לשמוע את זה ממנו. הוא הציץ ואמר שזה נראה כאילו יש שיפור קל והיות וההתפתחות לגמריי תקינה וכנ"ל לגביי היקף הראש, טפו טפו טפו, זה אדיש לו. הייתי מרוצה מאוד ושאלתי אותו מתי צריך שוב. מנחשים? כל הנראה שלא צריך בכלל שוב. אולי עוד פעם אחת בעוד הרבה זמן לפני שייסגר המרפס. שיואו איזה הלם. הלוואי. שרק ימשיך ככה. הוא אמר שאין לי מה לחזור אליו בחודשיים הקרובים. אושר גדול.

 

כבר מזמן הבטחתי לגדולים שעכשיו כשאני בבית ומוציאה אותם ב13:30 מבי"ס או הגן נלך באחד הימים לג'ימבורי אחרי הצהריים. ביום שני קיימתי את הבטחתי ונסעתי עם כולם ל5 שעות לג'ימבורי. הילדים היו בעננים ושיחקו ונהנו נורא. אני ישבתי וקראתי ואליענה לא הבינה מה אני רוצה ממנה כששמתי אותה באחת הצלחות לשכב שם או אח"כ כשהכנסתי אותה לבריכת כדורים עם הגדולים. היה נהדר. מצורפות מלא תמונות.

סוף השבוע עבר בנעימים בעיקר לאור העובדה שנסענו לאחותי לשבת אז היה לי פטור מבישולים.

באחד הימים בשבוע שעבר ירון עידכן אותי שביום ראשון אנחנו נוסעים ל3 ימים לנופש לכבוד היומולדת. 30. בלי הגדולים שמסודרים אצל ההורים שלי. אז במוצ"ש ארזתי לילדים ולנו וביום ראשון אחרי שפיזרתי את הגדולים יצאנו לדרך. רק בדרך גיליתי שנוסעים לירושלים (מחמל נפשי). את החופשה אירגנו הוריי האהובים מאוד (וזה אומר שעוד לא נישלו אותי) לכבוד יום ההולדת ונסענו ירון, אני ואליענה. אושר גדול. כל כך היינו זקוקים לזה. זה היה כמו חוות פיטום- אין לזה שום הגדרה אחרת. אתה אוכל, ישן, קורא, נח, אוכל, ישן ולפעמים קצת מסתובב בקניון או מתפלל בכותל. חוות פיטום. איזה אושר. אבל הדובדבן שבקצפת היה שאליענה נתנה לנופש הזה להתקיים באופן מושלם. הילדה ישנה בלילה, משחקת בזמן שאנחנו מטיילים, עושה מינגלינג עם אנשים בחנויות ובחדר אוכל ויונקת אחרי שאני מסיימת לאכול בעצמי. הילדה פשוט גן עדן. שכבתי איתה על המיטה בשעה 17 בערך בשני הערבים (17!!!! בלי המולת ילדים מסביב. לא יאומן) ופשוט חייכנו אחת לשניה כמו שתי סתומות. בחיי הילדה לא יודעת לבכות. פשוט מלאך. אם היא רק הייתה קצת מדברת זה היה מושלם………….

 

והערב חזרנו. לתוך ההמולה. כרמלי מדמה תחלואים מרוב געגוע וכבר אמרה לי שהיא יודעת שכאב הבטן לא יעבור לה בשינה בלילה והיא צריכה להשאר מחר בבית עם אמא 🙂 שילי קיבלה את פנינו בנשיקות וחיבוקים ואז פנתה לאליענה ואמרה לה "שלום חייזר קטן, מה שלומך?" 🙂 ויונתן רק היה עסוק בלהראות לנו איך הוא בועט חזק בנעליים החדשות שלו 🙂 (קנינו לו ביום שישי). הורסים.

 

בחיי שהכל דבש. תתכוננו. זה אומר שהפוסט הבא הולך להיות דיכאון.

 

אבא ואמא יקרים,

תודה על המתנה ליום ההולדת. הדבר היחידי שהיה באמת חסר שם זה רק אתם. אני אוהבת אתכם מאוד.