י"ד באדר התשע"ה- פורים 2015- יומולדת 5!!!!

ובלילה ההוא נדדה שנתי.

איך לפני 5 שנים היה כ"כ עצוב וקשה וקודר.
איך לפני 5 שנים וקצת כבר ידעתי.
איך לפני 5 שנים אי אפשר היה להרגיע אותי.
איך לפני 5 שנים וקצת כבר הבנתי.
איך לפני 5 שנים חרב עליי עולמי.
איך לפני 5 שנים וקצת לא ידעתי ולא הבנתי כלום.

זה היה ממש מהלך משנה חיים. ממש. לא היה לי שמץ של מושג שככה יהיה.
ובלילה ההוא נדדה שנתי.

תמיד אומרים שהכי חשוך ממש רגע לפני עלות השחר. אז השחר עלה עלינו והלידה לא הייתה ניתנת כבר לעצירה ונולדתם ואז היה אפילו עוד יותר חשוך, בשונה ובניגוד גמור למה שתמיד מבטיחים לנו.
ובכל הימים אח"כ נדדה שנתי. ובכל השבועות אח"כ נדדה שנתי. ובכל השנים אח"כ נדדה שנתי. אבל לא עוד! פשוט לא עוד!

היום, בדיוק 5 שנים אחרי, אפשר בהחלט לומר שזה היה מהלך משנה חיים.
אני יושבת, בוכה וחושבת, מה היה.
כל הדמעות שנשפכו, כל הפעמים שהרמתי ידיים (אבא אף פעם לא ויתר- אבל אני כן), כל הצער שנגרם, כל הכאב. היום אני גאה לומר- הכל היה שווה. הכל.
נהיינו אנשים אחרים, זוג אחר, משפחה אחרת. סדרי העדיפויות שלנו אחרים, ההתרגשויות שלנו אחרות, השמחות אחרות. הילדה היא פשוט אחרת.

ושנתי כבר לא נודדת.

אליענה של אמא, נסיכת החלומות,
יש רגעים כאלו בחיים שאתה מביט לאחור ומצטער כי אתה יודע שמשהו לא עשית כמו שרצית או תכננת. גם לי יש רגעים כאלו.
יש רגעים כאלו בחיים שאתה מביט לאחור ומופתע כי הצלחת או נכשלת במקום שבכלל לא ציפית. גם לי יש רגעים כאלו.
ויש רגעים אחרים בחיים. רגעים שבהם אתה מביט לאחור ואתה פשוט רק אסיר תודה. זה הרגע, ככה קוראים לזה.

למרות הכל, משהו במסע החיים החשוב הזה שעברנו גידל אותי, חיזק אותי והצמיח אותי באופן שונה. ה' הצליח בעדנו ואנחנו אסירי תודה מאוד.
אני מגיעה אלייך, אל כל הילדים למען האמת, כל לילה לפני שאני הולכת לישון ומה שלא קורה אצל שאר הילדים קורה אצלך בקביעות. אני עומדת משתהה. מתבוננת ומתמוגגת. אני פשוט עוד לא עד הסוף מכילה, מבינה ומעכלת.

כשעוד היית בפגיה, באחד הימים המרים, המייאשים והקשים שידענו בזמן שזלגו הדמעות מעצמן ולא הייתה נחמה ניגשה אליי אחת הרופאות. במר ייאושי ניסיתי לזקק לה את התחושה הקשה שעמדה בגרון שבעצם לא חשוב כמה נתאמץ ונתפלל, כמה נשקיע ונרצה, הרבה כבר לא ייצא ממך וזה כאב לי מאוד עד שורשי הנשמה. הרופאה הבטיחה לי שמילדי פגיה, ובאופן מיוחד מילדי פגיה קשים כמוך, יוצאים הפרחים המיוחדים והנדירים ביותר. אני, שרציתי מאוד להאמין בדבריה אבל פשוט לא הצלחתי להבין איך ייתכן, מיאנתי להינחם. היום אני יודעת שמעבר לעובדה שהיא הייתה רופאה מעולה היא גם אמרה אמת.

אליענה, זה יום הולדת ואני לא רוצה לבכות. לא הרבה בכל אופן.
בימים הראשונים אחרי הלידה היינו המומים, אח"כ היינו שבורים, ומאיזשהו שלב היינו בעיקר מיוסרים ומקבלים על עצמנו את הדין ופשוט ניסינו לשרוד. רק לשרוד. בשבת הראשונה אחרי שנולדת אבא חזר בוכה מביהכנ"ס וסיפר לי שהתרגש מאוד בשירת "ידיד נפש" שכאילו נכתב עבורנו והשיר הפך לפזמון קבוע אצלנו בסעודות השבת, כי אין תפילה ששבה ריקם.

"… הָדוּר, נָאֶה, זִיו הָעולָם
נַפְשִי חולַת אַהֲבָתָךְ
אָנָא אֵל נָא, רְפָא נָא לָהּ
בְהַרְאות לָהּ נעַם זִיוָךְ
אָז תִתְחֵזֵק וְתִתְרַפֵא
וְהָיְתָה לָךְ שִמְחַת עולָם…"

אז נפשי היתה חולה מאהבה והתחננתי שתירפאי ושיראו לך את הדרך להחלמה ותתחזקי ותבריאי ושנרווה ממך נחת. והתגשם לי. התגשם!

אז ביום המיוחד, הקשה והחגיגי הזה אני מבקשת לאחל לך, אבל לא פחות מזה לאחל לנו, מזל טוב. כפשוטו.
הלוואי ובכל שנה אני אמשיך להתרגש ולחוש את הדברים בקיצון כזה שמחדד את החושים ומרחיב את הלב ופותח ומשחרר את כל המעצורים, בזכות הנס שנעשה לנו.

אליענה אהובה, שיהיה לך יום הולדת שמח. פשוט שתמיד יהיה לך שמח. בבריאות טובה. ברוכה תהיי ביתי ויקויים בך- ״בן חמש שנים למקרא״. 

אוהבת אותך.