אליענה זוחלת גחון!!!

כל מילה נוספת מיותרת. אבל בגלל שאני נרגשת אני אספר קצת בכל זאת.

חזרתי הביתה ושחררתי את "מרי פופינס". הילדים שיחקו עם עצמם והתיישבתי ליד אליענה כדי לשחק איתה קצת (מאז שיש לנו את המטפלת תמו כל דאגותיי ברמת תחזוק הבית. זה פשוט לא יאומן עד כמה מהר מתרגלים לדברים הטובים. לא יאומן). בכל מקרה לרגע לא הייתי באזור וכשחזרתי הילדה עברה קילומטראז' של חצי בית וזה היה נראה לי מוזר שהכל היא עשתה רק עם התנועות המצחיקות של בדר"כ.  שוב התישבתי והגשתי לה קוביה ואז קרה משהו מאוד מוזר עם הטוסיק שלה שגרם לי לחשוב שהיא כאילו זוחלת. לפני שהתחלתי להתלהב אמרתי לעצמי שאני חייבת לראות ב100% שזה באמת נכון. לא עברו 15 שניות וזה הוכיח את עצמו. הילדה זוחלת גחון. לגמריי. מקצה לקצה. מההתרגשות התחלתי לבכות.

העניין המצחיק הוא שאו שיונתן (הקטן) הוא כבר גדול ושכחתי איך זה או שאליענה באמת זוחלת הכי מצחיק שראיתי מעולם.

היא זוחלת גחון אבל מרימה את הטוסיק. היא מטה את הראש לצד ימין. היא מפרפרת עם הרגליים ומושיטה קדימה את הידיים. והיא כ"כ מרוצה מעצמה שברור לגמריי שהיא פולניה. זה כ"כ מצחיק שקראתי לילדים לבוא לראות והם התגלגלו מצחוק על הרצפה. זה היה פשוט קורע. הילדה נראתה כמו חרגול שלא ברור לו לגמריי מה עושים עם הגפיים ואיפה הראש אמור להשתלב ומהצד השני ברור לו לגמריי מה המטרה אליה הוא חותר. קורע.

שילי היטבה לתאר את החוויה ואמרה שנראה שאליענה מנסה לשחות על הרצפה. לי היא נראתה כמו חיילת מארינס לקראת איזה מארב.

חוץ מלי, לירון ולעוד כמה קוראים בודדים, לרוב האנשים אין באמת מושג עד כמה הצעד הזה היה חשוב בשבילנו. איך כתב לי גיסי (הצעיר והאהוב): "יש זחילה שאינה גחון? כאילו על הגב, כמו חתירת פרפר רק על רצפה ?? טוב… ".

זר לא יבין זאת.

אליענה אלופה!!!

בגיל שנה וחודש וחצי. 10.5 חודשים מתוקן. בדרך לעוד ציון דרך חשוב ביותר עבורינו.

איזו מתנה נהדרת לכבוד החג. חג של חרות.

חג שמח לכולם.

מצורפות כמה תמונות מהימים האחרונים מאוד.

מרפי קישטה

מרפי קישטה.

 

אליענה כבר לא מקיאה 4 ימים ברציפות. מרפי קישטה. הישג מדהים במונחים של פגים קיצוניים. הישג נדיר במונחים של אליענה. מרפי קישטה. מלח מים. שום בצל.

המחלה שקיננה אצלה במשך כמעט שבועיים (שיניים???) גרמה- כרגיל- להקאות, ליחה, נזלת ומעט מאוד תיאבון. הקצת שהיה יצא החוצה בצורות שפורטו מקודם. שיניים יש כרגע שתיים (ללא שינוי מלפני חודש) אבל פעם רופא הסביר לי שהשיניים יוצאות בערך חודש אחרי המחלה אז נשאר רק להמתין ולראות.

בכל מקרה, הפסקת ההקאות של אליענה, מרפי קישטה, גררה אחריה תגובה הזויה לגמריי של "השלמת הכנסה" של אוכל (מרפי קישטה!!!!!!!!!) ויוצא שאליענה אוכלת ביום בערך 800 גרם דייסה (שמעורבבת עם כל המטעמים הנלווים כמו חמאה, קורנפלור ושאר דברים דוחים). על כל פנים, הכמות כשלעצמה היא נהדרת, מרפי קישטה, ומזה 4 ימים מחליפה את ארוחת 13 בצהריים ארוחה שלמה ומלאה של מרק ירקות (טחון גס כי אליענה אוהבת מרקם גס וחלק היא לא מוכנה לאכול) שמכינה ה"מרי פופינס" שלנו. הילדה אוכלת את המרק כמו הקשישים שאין להם שיניים ומשחקת עם הלסתות שלה בצורה קורעת לגמריי. עצם הרעיון שהיא מסיימת את הצלחת גורם לי לסיפוק גדול מאוד. כל זאת ועוד היא גם אוכלת עוגיות/ ביסקוויט/ גלילית או כל סוג אחר של חמץ שמניחים לפניה. מרפי קישטה. אומנם היא לא מסיימת הכל אבל זו בהחלט התקדמות עבור אליענה. מרפי קישטה.

ביום שישי האחרון היא הגדילה לעשות ואכלה את החלק התחתון של העמוד הראשון של דה- מרקר. איזו ילדה בסטייל. אינטליגנטית. לא מגזין עיצוב, לא ידיעות אחרונות שקיבלנו בתחנת דלק. דה- מרקר! הילדה גאון. (תמונה של העיתון הניזוק מצורפת).

התגברות כמויות האוכל והמגוון המשתפר- מרפי קישטה- גורמים לנו להתעלף באמצע היום או סתם בערב כשהכל כבר רגוע מריח הזוי של קקי שנראה כאילו היא  שתתה מים שעברו תהליך של עיבוד באחד מהמפעלים לייצור סיגריות באזור הכורים של יפן. בחיי שאפשר למות מזה. אליענה היא ילדתנו הרביעית אבל לכזה דבר לא הייתי מוכנה.

 

בנוסף, התרגילים שקיבלנו בפיזיו נראים כתורמים לה (התחושה היא שאליענה באמת מתחזקת, מרפי קישטה) אלא שהילדה מתעקשת להישאר בטטת מזרון וחוץ מהרבה רעש ובלאגן, להסתובב סביב צירה, להתהפך לכל הכיוונים ולאכול לכולם את נעלי הבית, היא לא מזיזה את התחת שלה לשום מקום.

 

תמונות של היומולדת הועברו אליי ע"י הצלמת אבל טרם הוטענו למחשב. תתאזרו מעט בסבלנות.

 

 

הטוב, הרע והלא נורא!

אומרים שכל המביא דבר בשם אומרו נחשב כאילו הביא גאולה לעולם. אז למען הגילוי הנאות כותרת הפוסט לקוחה מהפינה המקסימה בפורום הורים לפגים. השבוע היה לי כ"כ הרבה מכל דבר שלא יכולתי לחשוב שלא לעשות את הפוסט הזה באותו הסגנון.

 

כל השבועות האחרונים הם קצת משונים. אין לי הסבר. הימים האחרונים נהיו כ"כ פסיכים שממש יכולתי לשבת ולמפות אותם לפי ההגיון שרשום למעלה. הרי לכם:

הטוב:

* אליענה משהו משהו. היום הייתי איתה בפיזיו (פרטים בהמשך) וקראתי לה "קלווסה". אין לי מושג למה אבל המילה הזו נתקעה אצלי כבר לפני כמה חודשים בלי מושג מאיפה או ממי או מה המשמעות שלה אבל אני התאהבתי בצליל וממשיכה להשתמש בה די הרבה. היום בפיזיו אמרה לי הבחורה (אחרי שהיא צחקה מזה) שהמשמעות של המילה היא "קישוא". חחחח. דווקא מתאים לפגים שיקראו להם קישוא. הפנים שלהם דומות למלפפון ומכאן שגם לקישוא. יצאתי חומוס.

* חזרתי לעבודה במשרה מלאה. בעצם שתיים. בבוקר (יוצאת ב7) נוסעת לעבודה ובערב (סביב 17) חוזרת. אח"כ משמרת שניה בבית עם הילדים. איזה יופי. אני מתה על שגרה.

* חגגנו לאליענה יומולדת בשבוע שעבר בחוג המשפחה. "על האש". היה נעים ובעיקר טעים. יופי של מתנות והרבה נחת להורים כי לאליענה זה עניין את הסבתא. ירון עשה סיום מסכת (שוב!!! בכל אירוע הוא מסיים מסכת. ולחשוב שאני חשבתי שהתפשרתי כשלא לקחתי "הסדרניק". הזוי. הוא לומד תורה בשביל לחלוק עם כולנו אח"כ את גן העדן שלו. תענוג.) בכל מקרה היה נחמד מאוד וסגירת המעגל היתה קלילה ומרעננת.

* אליענה היתה בשקילה האחרונה 6,360 גרם. (אני מניחה שכבר לא. פרטים בהמשך). 3 שבועות ותוספת של 320 גרם. סביר. עדיין קשה לי להאמין שזה משקל של ילד בגיל שנה ומשהו או 10 חודשים למי שמעדיף לספור אחרת אבל אם הרופא מבסוט והסתומות בטיפת חלב לא רושמות מינוס בגיליון וזימון למבחן חוזר- אז גם אני מרוצה.

* ירון מצליח מאוד בעבודה. טפו.

* הילדים הגדולים מפילים אותנו מצחוק ויש לנו מהם המון המון נחת. מרפי- קישטה!

* יש לנו מטפלת ש"אין דברים כאלו!!!!". לדוברי הרוסית: נייט ניצאווה פדובנאבה! (אני יושבת בעבודה באופן זמני ליד חברה דוברת רוסית וכמו שאתם רואים אני מרחיבה את אוצר המילים שלי. הכל נשמע ברוסית כמו קללה, לא?)

ברגעים מסויימים נדמה לי שהמטפלת היא בעצם האמא הביולוגית ואני סתם אורחת שבאה לקחת את כל הקרדיט. חוץ מלאסוף אותם מהגנים, לתת צהריים ולרחוץ אותם היא לא מפסיקה לעבוד. כל הזמן. היא משחקת עם אליענה על השטיח והרצפה, יוצאת איתה החוצה לגינה, מנדנדת בנדנדה, יושבת על הדשא, נותנת פרות, ירקות, עופות, מבשלת, מכבסת, תולה, מקפלת, מכניסה לארון, עושה לבנות תסרוקות והסיפורים האחרונים של הילדים הסתכמו בזה שהיא גוזרת להם ציפורניים ועושה סירוק לוודא שאין כינים. אני מתעלפת. אני מגיעה הביתה וכל מה שאני עושה זה לשחק עם הילדים. חלום, בחיי. אני לא מאמינה שזה קורה לי. זה כ"כ מוזר וכ"כ לא מתאים לי. שכחתי איך מפעילים מכונת כביסה, לא תליתי כבר שבועות, המדיח תמיד ריק, הכלים בארונות וכל הילדים פשוט מאושרים. לא יאומן. בחיי. והיא מגדילה לעשות שגם בימים שאין מה לעשות (היא כבר סיימה את כל הבגדים בסל הכביסה ויש מספיק אוכל במקרר לצהריים ככה שהיא לא צריכה להכין) היא החליפה לילדים את המצעים וכיבסה כמובן והמשיכה לעשות עם אליענה פיזיותרפיה. אין דברים כאלו. מההלם עף לי הסכך.

* התספורת שלי משתפרת מיום ליום. מהרגע הראשון הסתדרתי עם זה לא רע (לא מתתי על זה אבל בהחלט זה היה מרענן). היום אני חושבת שזה הורס. אני פשוט מתה על זה.

* ירון קנה לי שמלה כחולה הורסת בשבוע שעבר. לא יודעת מה עובר עליו אבל השמלה מהממת. כאנקדוטה מתאימה אמר לו פעם חבר, מיד אחרי שהוא ראה שירון קנה לי פרחים לשבת, שהוא לא קונה לאישתו אף פעם פרחים. הוא טוען שהרבה יותר זול לא לבגוד סיבה לדאגה? לא נראה לי. בכל מקרה השמלה הורסת וזה ממש מקסים מצידו.

* שעון קיץ!!!!!!!!! הזיזו את השעון. אני חולה על שעון קיץ. אוהבת אור המון שעות, שבתות ארוכות, יום שישי של ים וחום של קיץ. חולה על זה. איזה אושר.

* מעניין לי מאוד בעבודה. אני עוד מרגישה קצת אבודה כי אני עוד לא מספיק חיונית (לטעמי) אבל הפעילות עצמה מאוד מאוד  מעניינת ואני סופר מרוצה מהשינוי.

 

הרע:

* יונתן היה חולה בשבוע שעבר. לא ברור בדיוק. בלי חום אבל גם בלי תאבון או מצב רוח. תודה לאל מיום חמישי הילד חזר לאיתנו ונרגעתי.

* שילי מתלוננת כבר כמה ימים על כאבי אוזניים. אין חום. התחיל בימין, שמתי טיפות ויום למחרת הכל פיקס. היום התלוננה על שמאל. לא דרמה. ישנה בלילה וגם אוכלת בסדר אז אני מניחה שסביר אבל בכל זאת לא ממש כיף גדול.

* ירון חולה. כבר כמה שבועות און ואוף והעניין מתחיל בהחלט להטריד אותי. היה אוזניים ועבר. המשיך בטן ועבר. קצת גרון ועבר. היום התחיל הראש. מצד אחד כ"כ הרבה סימפטומים מעידים סתם על תחושה כללית לא משהו מצד שני זה מבאס אותי נורא. הוא עובד קשה מאוד. מאוד. ועכשיו גם קם מוקדם מאוד בבוקר כדי לפזר את הילדים (עד סוף השבוע, בעז"ה. פרטים נוספים בהמשך). נראה לי שמדובר באיזה חולשה מבאסת כללית שמשולבת עם לחץ עבודה גדול אבל זה כ"כ משונה לי לראות את האביר החזק והאיתן שלי כזה הפוך. אני מקווה שהכל יחלוף בקרוב.

* אליענה חולה. האמת שהיום זה כבר קצת השתפר אבל מיום שלישי שעבר היא היתה די חולה. אומנם, כשילדתי בשנה שעברה הזהירו אותנו שריאות של פגים הם מאוד חלשות / חולות ולכן שנצפה להמון מחלות ואשפוזים בייחוד בשנה הראשונה וטפו טפו טפו אנחנו בסדר אבל בכל זאת כשאליענה חולה אני בדכאון. כל המאמאצים הכללים שלי מקבלים כזו רגרסיה שאני לא יכולה שלא להתאכזב. היא כרגיל בלי נזלת אבל עם טונות של ליחה. עיניים מבריקות. שיעול טורדני ונבחני של אחרי סיגריה. הקאות בלתי פוסקות בגלל השיעולים מה שהוביל בסופו של דבר להחלטה (של ירון שלמרות התנגדותי הוכיחה את עצמה כמוצלחת) לתת לה רק מים ממותקים שלא תתייבש אבל גם לא תקיא. וקוצר נשימה פסיכי. אבל ירון ואני שונאי רופאים ידועים וגם הספיקו לנו 10.5 שבועות לדעת הכל ברפואת פגים (עניין של 30-55 שנים עבור רופאים מחוננים ) והחלטנו לקחת אחריות על הילדה (יצחק קדמן, לעיונך) ולא לקחת אותה לרופא. בשישי נשברתי ורציתי ללכת אבל הוא כבר לא קיבל וירון שיכנע אותי שללכת למוקד זה דבילי. לא היה קשה לשכנע. בשבת חלה תפנית קלה והיום המצב כבר היה הרבה יותר טוב. אליענה חזרה לאכול 50% מהכמות שהיא כבר ידעה לאכול (היה סביב 800 cc ליום. עכשיו בערך 400 cc ליום) והיא מקיאה רק חצי מהארוחות לא תענוג גדול.

* החולי של אליענה הביא כמובן גם לרגרסיה מוטורית וכל ההתחזקות שהיא כבר עברה חזרה אחורה מאוד. אני אומנם בטוחה שכשהיא תרגיש יותר טוב זה ישתפר אבל בכל זאת לא נעים.

* אני קמה כל יום סביב 06:15 ויוצאת בערך ב06:50. זמני עד סוף השבוע אבל, יש ימים שהילדים עוד ישנים כשאני יוצאת (כולם. כולם. כולם. כולל ירון) וזה ממש מבאס. וגם אני נורא רוצה לקום באיזה יום שישי אחד ב8 בבוקר אבל ירון לא מתעורר מהשעון וכואב לי הלב עליו אז אני קמה וכן הלאה. לא חשוב. אני אנוח כבר בקבר. אני אקח סוודר ופנס שלא יהיה לי חשוך וקר.

* היתה לנו שבת מזעזעת. אחת הגרועות אם לא ה… זה דווקא התחיל לא רע בנסיעה ספונטנית של 3 הגדולים להורים של ירון לשבת וחשבנו שאיזה כיף נהיה זוג צעיר + תינוקת. אפילו הלכתי לישון צהריים בשישי. לא יאומן זה לא קורה אף פעם. אבל אז השתבש משהו שביאס אותנו נורא, אח"כ קפץ לנו החשמל בכל הבית (פעם אחת לפני שבת ופעם אחת בתוך שבת), אליענה הרגישה זוועה, שכחנו לסדר מדיח לשבת אז הכלים עמדו בכיור ואני התחרפנתי, מהבאסה ולמרות העייפות לא הצלחתי לישון כל הלילה בשבת וירון, למרות שהצליח לישון מצויין, לא הצלחנו לקום בבוקר בשבת מספיק בזמן לביהכ"נס. כל הבאסה גרמה לנו להתבאס עוד יותר שהילדים בכלל לנסעו לשבת. אנחנו בדר"כ לא אוהבים לשחרר אותם לשבתות כי אנחנו עובדים באמצע שבוע וזה המעט זמן איכות איתם.  אם הם היו נשארים לפחות היינו איתם. היה זוועה. באמת. בצהריים קצת התאוששתי. אחרי הצהריים ההורים שלי הגיעו בהפתעה (צעדו מביתם בר"ג) וזה כמובן שיפר את מצב הרוח פלאים. תמיד כיף כשהם באים.

* כל מוצ"ש עמלנו לחקור מה הבעיה שגרמה לחשמל לקפוץ. פירקנו את 2 המנורות במטבח, את המתג וכל מה שצריך וכשהבנו מה הבעיה ירון טיפל בזה. זה לקח כ"כ הרבה זמן שהתיישבנו לאכול ארוחת ערב אחרי 23:30. שיואו איזה סופ"ש דפוק.

 

הלא נורא:

* אני לא מספיקה הרבה עם הילדים כי אני יוצאת בבוקר מוקדם. בערב יש רוטינה של ערב אז באמת לא נשאר הרבה. העניין ישתפר, בעז"ה, בסוף השבוע הקרוב כשהמיקום של העבודה שלי סוף סוף עובר למשכנו החדש באיירפורט סיטי. אני כבר יותר מ3 שבועות נוסעת בכל בוקר לירושלים וזה לא קל מבחינת הלוגיסטיקה עם הילדים.

* אליענה עוד לא זוחלת. אוף כמה היא חושבת שאני יכולה לחכות? אין לי את כל היום.

* הייתי היום עם אליענה לראשונה בפיזיותרפיה בקהילה/ קופה. הבחורה היתה מקסימה, מבינת עניין ורצינית ביותר. כל מה שהיא אמרה על אליענה נאמר כבר בעבר והיא הוכחה כמקצועית ביותר. שורה תחתונה המצב לא רע. הרחבת החדרים במוח עלולה לגרום לטונוס מוגבר שממנו כולם חוששים. אצל אליענה המצב הוא הפוך (גם לדעתה בין טונוס תקין למוחלש מעט) מה שאומר שרק הזמן והרבה תרגילים של הפדלאה יעשו את שלהם. קוגנטיבית המצב יופי טופי ומוטורית באיחור מסויים. הזמנתי אותה לראות את כרמלי מתעמלת בהתעמלות קרקע (הלכה בגיל שנה ו7 ולא זחלה מעולם) או איך יונתן משחק כדורגל (הלך בשנה ו5). היא התרצתה. בסך הכל לא נורא. קבענו אחת לשבוע בימי ראשון. נראה תוך כמה זמן החוליגאנית תעשה לנו בית ספר.

* כבר אין לי כוח לכבס חיתולי בד מלאים בהקאות של אליענה. למען ה', לא יכול כבר להסגר השסתום הדפוק הזה שמגן על ענייני ההקאות?

* מרוב שהייתי עסוקה אז לא צילמתי ביומולדת של אליענה. עכשיו אני נתונה לחסדי אחותי ועד אז אין לי תיעוד אצלי. שוב יצאתי חומוס.

* מחר בערב קבעתי ביקורת אצל רופא שיניים לכל 3 הגדולים. בלעעעעעעעעעעעעע. אני שונאת רופא שיניים. מזל שהם מבקשים את זה. אני מגיעה ומהלחץ מתעלפת.

* קיבלנו חשבון פלאפון מטורף בגללי. מתישהו בדרך לירושלים כבר לא קולטים "טל ברמן ואביעד קיסוס" אז אני מתקשרת לחפור לאנשים במוח וזה כאמור עולה לי ביוקר, תרתי משמע. היום ירון התקין לי אפליקציה באנדרואיד שבה אפשר לשמוע רדיו דרך האינטרנט אז מעכשיו ולמשך 3 הימים הקרובים, עת ירושלים ננטשת על ידי, אני יכולה להאזין כל הדרך. בראבו.

* ריבית הפריים עולה וזה משפיע על המשכנתא שלנו. מילא. זה באמת לא נורא.

* לא קיבלתי משכורת החודש למרות שעבדתי כי אני עוד חייבת לבנק על זה שהפרישו לי וכו'  בכל השנה ומשהו האחרונות שלא עבדתי. אז בינתיים אני משלמת מטפלת + כרגיל ולא משתכרת. משונה לגמריי אבל מובן. לפחות בחודש הבא זה יהיה ממש כיף.

* פסח ואני אפילו לא בכיוון.

 

יאללה.

11 טוב. 8 רע. 10 לא נורא. הניצחון הוא בנקודות ולא בנוק אאוט אבל בכל זאת ניצחון.

אם ככה אז הכל טוב!!!

 

שבוע מצויין.

 

חג פורים- י"ד באדר ב' התשע"א- אליענה בת שנה!

"… הדור נאה זיו העולם,

נפשי חולת אהבתך,

אנא אל רפא נא לה,

בהראות לה נועם זיווך,

אז תתחזק ותתרפא- והיתה לה שמחת עולם…" (מתוך ידיד נפש. שיר מופלא של ערב שבת. ירון ואני- שאוהבים מאוד את השיר- הקפדנו לשיר אותו בכל ערב שבת לפני הסעודה, תוך בכי גדול, עבור אליענה שהיתה בבית החולים).

 

אליענוש בת שנה.

הפג הפרטי שלנו. הנס האישי שלי. התינוקת הקסומה מהבלוג.

אליענה בת שנה.

 

את השיר הקסום שמופיע בסוף הפוסט  שר לי לבקשתי הזמר בחתונתינו (שהוא גם היום חבר טוב במיוחד) בזמן אמירת "ברכת הכלה". כך נוהגים אצלנו. לאחר כיסוי הכלה נהוג לומר תפילות, תחינות וברכות לאל עליון כי אנו מאמינים שזוהי שעת רצון מלפני האלוקים ולכלה יש כוח רב ותפילותיה יתקבלו ברצון מלפני כסא הכבוד.

חשיבות העניין היתה נר לרגלי בעת חתונתי עם אהובי והדברים לא הניחו לי בימים שקדמו לחתונה. הייתי חרדה על אמת שאזכור לבקש את כל הנחוץ לי ולבני משפחתי ושתפילותיי אכן ייענו. בין כל בקשותיי התחננתי לפני בורא עולם שיזכנו להוליד בקלות בנים ובנות בריאים ומאושרים שיעשו לנו, להורינו ולכל סובבינו נחת רוח גדולה מתוך בריאות, אושר וכבוד.

עד פורים בשנה שעברה, עת נפערו מעליי השמים ורעדה מתחתיי האדמה, יכולתי להשבע בכל ליבי שיש בי הרושם שתפילותיי נענו במלואם. היה לי כל אשר חפצתי ואפילו יותר ממה שביקשתי. בפורים בשנה שעברה הבנתי, כנראה לראשונה, שאנחנו מתכננים ואלוהים צוחק.

את השבועיים שקדמו לפורים העברתי בבית החולים בשמירת הריון. עניין השמירה לא היה דרמטי כ"כ עבורי אלמלא הפסיקה לקנן בי התחושה שליוותה אותי מיום שהתעברתי והיא שאנחנו לקראת אסון. התקופה שלפני ההריון היתה מחורבנת כי חוויתי דברים אישיים קשים שעד היום השאירו בי חותם גדול ועמוק וכואבים את ליבי השכם והערב. התקופה של ההריון היתה מחורבנת כי דאגתי מאוד ממה יקרה אם. התקופה של השמירה היתה מחורבנת כי כבר ידעתי שיקרה מה שכ"כ חששתי ממנו אבל לא ידעתי איך נצא בסופו. והתקופה של הפגיה היתה מחורבנת בלי שום צורך להסביר.

את שבת פרשת זכור העברתי בשנה שעברה בהיי- ריסק בבלינסון. את קריאת פרשת זכור קראתי לעצמי. ובחוץ ירד כל השבת גשם. ובשישי בערב התחיל לי דימום רציני (יותר רציני ממה שעברתי לאורך השבועיים) וידעתי שהמצב גרוע גם אם אמרו שניתן להמשיך לסחוב ככה. ובבוקר המשיך הגשם ולמרות הכל ירון צעד עם כל הילדים כדי להיות איתי בשבת ולא יכולתי להפסיק לבכות והדמעות זולגות בעוצמה כמו הגשם שבחוץ. השמים בכו איתי ביחד. הייתי כ"כ עצובה כי כבר ידעתי ולא הצלחתי להכיל את העצב הזה ועודני מתקשה מאוד. ובמוצ"ש ירון והילדים יצאו מחופשים מביה"ח לכיוון קריאת המגילה בביהכנ"ס שלנו ואני קראתי עם עצמי בביה"ח. קוראת ובוכה. ושם ה' אינו נזכר במגילה כלל בגלל "הסתר פנים" ולא יכולתי שלא לחוש את התחושה הכואבת הזו. ובלילה הלכתי לישון בוכה והתעוררתי לפנות בוקר עם כאבים בבטן וידעתי שהכל עומד לקרוס מעליי ואין לי כבר שליטה בעניין והתקשרתי לירון בוכה. וירון מצידו ניסה כ"כ להיות גיבור ואמר שהוא ממשיך "עסקים כרגיל" אלא אם אודיע לו שהעניין באמת אמיתי ואני לא מתייחסת לתחושות בלבד. והוא חיפש ואיפר את הילדים ואני בוכה מרחוק. והוא לקח את הילדים לחלק משלוחי מנות לחברים ואני בוכה מרחוק. ובסוף זה אכן קרה.

אחרי 4 שעות בהם התרעתי שיש לי מים מקוניאליים הובהלתי עם פתיחה של יותר מ9 ס"מ לחדר ניתוח (אליענה היתה הראשונה והיתה במנח עכוז ולא רצו לאפשר לי ללדת רגיל). המהירות כבר לא הועילה ובתוך 2 דקות נולדה בלידת עכוז וגינאלית אליענה במשקל 1,030 גרם מעוכה, מקומטת, כחולה ומתקשה ביותר בנשימה. כעבור פחות מדקה נולד גם הבן במשקל של 1,170 גרם, מקסים, ורוד לגמריי ונושם באופן עצמאי. אח"כ הורדמתי שיוכלו לנקות את הרחם. כשהתעוררתי כבר הייתי בהתאוששות הלומה ומסויטת ויודעת שכבר התחיל לפני כמה דקות המסע להצלת ילדיי.

ירון ואמא שלי הלכו עם התינוקות לפגיה כך שהראשון שראיתי אחרי שהוציאו אותי מההתאוששות היה אבי האהוב. לא יכולתי להפסיק לבכות. הקרקע נשמטה מתחתיי. כ"כ הצטערתי שזה מה שעשיתי לירון, לילדים ולהוריי. כ"כ הצטערתי שזה מה שאני מרגישה. כ"כ הצטערתי שחלום חיי ללדת תאומים כבר הפך לסיוט. אבל מעל הכל הצטערתי עבור הפגפגים החלושים שהרגע נולדו על כל הסבל שהם עתידים לחוות. ידעתי שזה יהיה גרוע. משהו בתחושת הבטן ניבא לי שאנחנו לקראת אסון. בשעות הראשונות של הילדים בפגיה ניסו נואשות לייצב את מצבם שהיה בכי רע ושניהם הונשמו באופן כבד ביותר (אפילו הבן שבהתחלה היה במצב מצויין החל להתדרדר מאוד). וכל 48 השעות בבית החולים לאחר הלידה זכורות לי כהזיה גדולה של בכי קורע לב. והשתחררתי מבית החולים ועלינו לירושלים להתפלל בכותל ואני עוד זוכרת איך חשתי כאילו אני יושבת מחוץ לגופי ומביטה וגופי היה ריק מדמעות וראשי מלא במחשבות ולא יכולתי לתת לו מנוח כמה שרק ניסיתי. ובכל הימים הראשונים האלו שנדמו לי כנצח הספקנו לחוות חוויות הזויות של בדיקות אקו לב, סונרי ראש, חיידקים, צום, שאיבות, הכחלות, הנשמות קשות ביותר, בצקות, אצבעות שחורות ועוד צרות שאפילו בתרחישים הגרועים ביותר שלי (וכאמור למעלה אכן היו לי כאלו) לא דמיינתי שזה מה שיקרה. ובתוך כל זה נמצאת אמא אחת שהיתה אמורה ללדת תאומים מקסימים וורודים בחג השבועות אבל לא הספיקה להיות בהריון בכלל וילדה בסוף בחג פורים. מכל החגים בעולם. חג פורים. איזה דיכאון.

שבועיים אחרי הלידה, במוצאי שבת, ירון עשה סיום מסכת שהקדשנו אותו ביננו לבין עצמנו לרפואת התינוקות שנולדו לנו. איזו הזיה. נולדו לי ילדים ואני צריכה להתפלל לרפואתם. איזה עצב. אוי כמה דמעות. ביום שני באותו השבוע, כעבור 16 יום מהלידה, נפטר ביסורים קשים וגדולים הבן ובתוך הצער הגדול שלווה לעניין רווח לי כ"כ מקיצו של הסבל. של שנינו. אבל הילדים היו עצובים כ"כ ובכו מאוד ואני יכולתי רק לחשוב באותם רגעים שהם בוכים עכשיו כשחרור של מצוקה שהם חווים, כאובדן של חלום שהיה להם, כמזור לליבם הדואב אבל אני בוכה עכשיו מהידיעה מה מצפה להם. התחושה הקשה מאוד שחשתי כשסיפרנו להם היתה שהבן אומנם מת אבל הבת עוד כאן ויש סיכוי שהיא תשרוד אבל תצא פגועה ביותר ופשוט לא ידעתי איך אני אשרוד את החיים האלו. התחושה היחידה שלי באותם ימים היה שאין לי מה להפסיד ואני רוצה למות אבל פשוט לא יכולתי.

אבל התינוקת שלנו יש לה מחשבות משל עצמה. ובדיוק ביום שנפטר אחיה החליטה להוציא לעצמה את צינור ההנשמה והתחילה לנשום בכוחות עצמה. אומנם אח"כ עוד עברנו סאגות של הנשמות אבל משום מה השבת נשמתו של אחד נפחה בתינוקת שלנו כוחות מחודשים ודבקה בה מעין "נשמה יתרה" שסייעה לגופה להלחם. בשבת הסמוכה נתנו לה שם. אליענה. איזה שם קסום. ואני שכ"כ מאמינה שדברים מהסוג הזה אכן יכולים להשפיע ידעתי שזה ייתן לה כוח ורציתי להאמין שעוד נערוך מסיבת הודיה חגיגית ונוכיח שאכן אצלנו "אלי ענה".

 

אליענוש בת שנה. איזה פורים היה שנה שעברה ואיזה השנה. איזו הזיה גדולה ומשונה ואני בתוך כל זה עוד כ"כ כואבת וחבוטה. הפלא הקסום שלי מתעוררת בכל בוקר בחדווה ובחיוך ונשארת לשחק עם עצמה במיטה (כך גם היה אצל כרמלי) עד שניגשים אליה. והכל מלא בחיוכים. חיוכים שלא הייתי בטוחה שהיא תהיה מסוגלת להוציא. חיוך חברתי אמיתי שכ"כ חששתי שלא יגיע. חיוך של ניצחון, חיוך של הודיה, חיוך של מתנה. הפגית המופלאה שלי. ואחרי החיוכים והחלפת החיתול מגיע שלב האוכל. בבקבוק. לא לוריד, לא בזונדה- בבקבוק. אחרי הנקה במשך 11 חודש. וכל אלו, שבאים כ"כ בטבעיות אצל תינוקות שנולדו במועד, נראים לי כניצחון גדול עבור ילדת הפלא הפרטית שלי. בקבוקים שלמים בלי להכחיל. בלי להקיא. בלי לצרוח. בקבוקים שלמים כי היא רעבה ולא כי היא חייבת. בקבוקים שלמים של בריאות לאמא שלה. ומתישהו במהלך היום מגיע הבכי. מעט מאוד אומנם- כי אליענה היא משהו- אבל בכל זאת. בכ יאמיתי. מהלב ומהריאות. התינוקת הקטנה שלי שלא הפסיקו לומר לנו בפגיה במשך 74 יום שהריאות שלה מאוד חולות בוכה כמו גדולה וכל בכי שלה מסב לי עונג רב. ואח"כ מגיעה הפעילות על הרצפה. התהפכויות, זחילה (סוג של), תפיסת משחקים. התינוקת שלי שלא היה ברור אם תשרוד ואח"כ, כשכבר היה ברור שתשרוד, לא היה ברור מה יצא ממנה כי חששו לפגיעה גדולה עושה הכל לפי הספר. אומנם באיחור מסויים (ככה זה. היא ממהרת לצאת מהבטן אבל ממש לא מזדרזת לשום מקום אחר) אבל מותר לה. הפגית היפה שלי.

ואני, שתפילותיי ביום חתונתי חוזרות ומציפות אותי, חשה שנעשה לי נס גדול ועוד אראה את הפלא הזה מסב לי הרבה נחת ואושר אפילו יותר מהיום וכבר היום זה מעל המצופה.

 

אליענה היקרה של אמא,

נס יקר שלי.

חיים של אמא.

בכיתי כשנולדת. מאוד. הייתי כ"כ עצובה ופסימית. דאגתי נורא.

רציתי לקום וללכת. לעזוב. פשוט וויתרתי.

אבל משהו חייתי בתוכך שנלחם וכאב אבל למרות הכל שרד שאב אותי פנימה למסע שלם.

מסע של ימים ולילות בבכי.

מסע של עצב גדול.

מסע של אובדן התמימות.

מסע של יגון גדול על התנפצות של חלום.

מסע של זוגיות.

ומעל הכל- מסע של הורות.

האמת? בראיה לאחור יש בי תחושת כשלון די גדולה.

הייתי מוכנה לוותר עלייך. בחיי. אסור לומר אבל זו האמת. משהו בתוכי רצה להשיב את החיים הפשוטים, השלווים והשגרתיים בחזרה אבל לא יכולתי. וכ"כ רציתי. והייתי מוכנה לוותר עלייך.

כ"כ פחדתי. כ"כ דאגתי. הייתי כ"כ עצובה.

היום אני יכולה לומר שניצחת. אנחנו ניצחנו. בתוכך, אולי ללא ידיעתך, עשית לי משהו.

 

אבא שלך. הקיר התומך שלי. אהבת חיי. האי של היציבות שלי. איזה חום, איזו רגישות ואיזה אושר. כמה שעצב של אדם יכול להעצים תכונות נפלאות אצלו. ואת, ילדה אהובה של אמא, הצפת בתוכו את כל התכונות שאני הכרתי והיו חבויות עמוק בפנים והיה צריך לחפור כדי לראות אותם שוב ושוב. והיום הם כאן. כל הזמן.

כרמל, שילי ויונתן שלך. אין לך מושג איזה אחים. איזו התנהגות. איזו התחשבות. איזו הקרבה. ילדים כ"כ קטנים עם לב כ"כ גדול. אני נשבעת שלפעמים חשבתי שזה לא אמיתי. ובשישי בערב בהדלקת נרות שבת כשירדו הדמעות מעצמן הם היו שם לנגב. ובשישי בערב במזמורים מסביב לשולחן הם היו שם לנגב. ובשבת בבוקר כשעזבנו אותם אצל משפחה או חברים כדי לבוא אלייך הם היו שם כדי לתמוך. והכל בגבורה, בהקרבה ובאומץ לב נדיר. אלו האחים שלך והתכונות האלו, שכנראה היו קיימות כבר קודם, התפרצו בגאון רב בזכותך. ואת אהבת חייהם.

אופה ואומה שלך והדודות. האנשים שנמצאים שם תמיד. בכל מצב. סתם כי הם רוצים. בלי לבקש כל תמורה. והאושר שלי- שלהם הוא. והעצב אצלהם כפול ומכופל וניצחון שלנו הוא עוד ניסיון שהעמיד אותנו אלוהים ויכולנו לו. ואת כל התורה הזו הם היו שם בשביל להשמיע לי, לאבא ולך השכם והערב ועודם משמיעים בימים של תחושות קשות.

חברינו שמקיפים אותנו ועמדו לצידנו בשעת צרה לעולם לא יראו לי אותו הדבר. אפילו אלו שלא היו שם לעולם לא יראו לי אותו הדבר.

 

לסיום, התחלתי בחתונה ואסיים במשהו קשור.

ילדתי ביום ראשון. ביום שישי בסוף אותו השבוע היתה בגן של שילי מסיבה מאוחרת ליום המשפחה. היינו גמורים. הגענו פשוט כי היינו חייבים את זה לשילי. מכל ילדינו היא הרגישה ביותר והיה לנו ברור שעם כל המצוקה שהיא חוותה בשבועות שקדמו ללידה ובשבוע מאז הלידה אנחנו נעשה לה עוול אם לא נגיע. אז באנו. אני לא אגזים אם אני אומר שזה היתה החוויה הקשה בחיי. יותר מהלידה. ישבנו שם- ירון ואני- בוכים כולנו וכל השירים התייחסו לשבח והודיה לה' יתברך על הנשמה באפינו, הבריאות במשפחתינו ועוד כהנה וכהנה שירים שרלוונטיים ליום המשפחה. לא האמנו שזה קורה לנו. הרגע ששבר אותנו באופן סופי, וגם חתם לבסוף את האירוע, היה השיר "מהרה". הרי הוא לפניכם: "מהרה ה', ה' אלוקינו, עוד ישמע בהרי יהודה ובחוצות ירושלים- קול ששון וקול שמחה. קול חתן וקול כלה. קול מצהלות חתנים בחופתם ונערים במשתה נגינתם". ישבנו בוכים על רצפת השירותים ממאנים להנחם. לא רק שלא האמנתי שהילדים שזה עתה נולדו ישרדו קל וחומר שלא האמנתי שנגיע לרגע שנצליח לחתן אותם. היום אני חושבת אחרת. אומנם בחלקה התממשה נבואת הזעם אבל במקום לשקוע במה היה יכול להיות אני מעדיפה לחשוב על מה שיש כרגע. לא רק שאין לי ספק שעוד נגיע, אם רק ירצה ה', לחתן את אליענה אז אני גם משוכנעת שהיא תהיה הסחורה הכי מבוקשת בשוק.

 

איזו ילדת פלא. איזה נס גדול נעשה לנו.

 

יום הולדת שמח.

 

"טוב להודות לה'. טוב להודות לה'. ולזמר לשמך עליון, טוב להודות לה'. ולהגיד בבוקר חסדך, אמונתך בלילות- טוב להודות לה'"!

 

מצורפת תמונה מיום הלידה בפורים שעבר ותמונות מגיל שנה בפורים הזה.

חג שמח.

”ליבי במזרח ואנוכי בסוף מערב”

קשה. ממש קשה.
חזרתי לעבודה. סוף סוף.
עבודה ישנה, תפקיד חדש. ארגון ישן, מנהל חדש. חברות ישנות, בנות צוות חדשות. אני ישנה ואני חדשה.

קשה. יצאתי עוד לפני 7 בבוקר וכל הילדים ישנו. במהלך היום ניסיתי לעשות Off במוח והדבר היחידי שהצלחתי היה לעשות Mute. חזרתי הביתה לערמה של ילדים מחויכים, נקיים, שבעים, רחוצים ומרוצים. ואליענה? החליטה שהחזרה שלי לעבודה לא מתאימה לה בכלל והחליטה להפגין התנהגות של פרד ודיאטת צום מיצים. אז נכון שהיא קצת משועלת וקצת מצוננת (שיניים?) אבל בכל זאת. 100 cc במשך 10 שעות זה באמת מאוד מעט אפילו במונחים של אליענה. ואני חשבתי שלחזור לעבודה ישחרר לי קצת את הלחץ. אז חשבתי. כרגיל לאליענה יש מחשבות משלה.

”ליבי במזרח ואנוכי בסוף מערב”. שיואו איזה קשה:-(

משלוח מנות- אין דברים כאלו!!!

הפוסט היום קשור רק בעקיפין לאליענה.

עם לידת אליענה נולדה לנו גם משפחה מופלאה ומיוחדת שהיא היום מרכז עולמנו- משפחת הפגים.

במסגרת "שותפות הגורל" המיוחדת הזו נשאבנו (ירון ולאחר מכן אני. תמיד ירון ראשון ורק אני נגררת. מה תחשבו עליי בסוף?) לפורום המקסים של "הורים לפגים" שלמעשה הציל את חיינו ברגעים הקשים שחווינו בחיבוקים, עצות והמון המון תפילות.

לקראת פורים הונהג בפורום משחק של משלוחי מנות. כל משפחה שחפצה בכך קיבלה משפחה אחרת אליה שלחה משלוח מנות (כן כמו פעם. שלחנו בדואר). זה היה מגניב ממש והילדים שמחו נורא להכין את המשלוח שלנו. השקענו. אפינו, ארזנו, ציירנו וחשבתי הנה אני הולכת להכות את השוק והמשפחה שתקבל תראה אחת ולתמיד מה זה משלוח מנות מושקע. אז זהו- שלא!!!

קיבלנו היום בדואר את המשלוח שלנו (למעשה הוא הגיע לפני יומיים עם שליח אבל לא היינו בבית אז רק היום שוב). מה אני אגיד לכם? אין דברים כאלו!!! אין!

איזו השקעה, איזה מילים חמות, איזה משפחה ואיזה סיפור מאחוריה.

הייתי כ"כ מרוגשת שהייתי חייבת להעלות את תחושותיי על הכתב ולצרף תמונות שכולם יהנו.

 

בחיי שאין דברים כאלו.

 

טל של אשחר- אתם משהו. משהו. איזה ילדים ואיזה הורים.  איזה כיף של משפחה!!! תודה רבה מעומק הלב. חיממת את ליבנו.

 

חג פורים שמח!

חדשות טובות

הרבה עידכונים אין אבל כמה חדשות טובות ומעט מאוד תמונות:

1. זכיתי במכרז בעבודה. אני עוברת לתפקיד חדש. מטה במקום סניף. אני לא יודעת אם זה יותר טוב לי באמת אבל בכל מקרה זה שינוי שמאוד רציתי לעשות ואני שמחה שנתנו לי את הקרדיט.

2. מצאתי מטפלת. לשאלה איך היא הגיעה אליי קיבלתי כזו תשובה מסובכת (בסגנון של חמותה של בת דודה של חבר של בעלי) מה שגורם לי לחשוב שיש סיכוי שפשוט אלוהים שלח אותה אליי. בחיי. פשוט מאוד. קטע הזוי. בכל מקרה היא עושה רושם של מקסימה ואחראית מאוד וגם ירון וגם אני עדיין בהלם שהדברים נראים כאילו הם הסתדרו. "כל עכבה לטובה". הלוואי.

3. כפיים, כפיים, לאליענה יצאו שיניים (בעצם שן אחת אבל זה לא חרוז ). למטה, הקדמית מצד שמאל. אח, אם היא רק היתה יודעת להשתמש בה

4. היינו ביומולדת שנה לאחת מהחבר'ה מהפגיה ביום שישי. חוץ מזה שהיה כיף, מקסים ומרגש ומזה שלא יאומן שעברה כבר שנה, לשם שינוי אליענה לא נראית כבר התינוקת שלהם. היא נראית בגודל של כולם (למרות שהיא קצת יותר קטנה). מגניב לגמריי.

5. אם המטפלת אכן תגיע אז השבוע יהיה לי עוד קצת חופש והפעם בלי שום עול. זמן טוב לסיים את כל מה שעוד נשאר לסיים ולבלות בראש שקט.

6. היה ביום שישי "יום השמחה" בביה"ס של הבנות (סוג של שוק פורים) וקיבלתי ים מחמאות על התספורת. (ומי שלא אוהב שיקפוץ!)

7. ירון קנה לי בh&m השבוע חולצה וטוניקה מעלפות. סתם כי הוא אוהב אותי. חמוד.

הודו לה' כי טוב.

חודש טוב מאוד.

תמונות שוחד לסיום.

365 יום- פוסט לסיום תקופה

עברה שנה. לא בדיוק אבל בערך. 365 יום אומנם אבל מבחינתנו אליענה נולדה בפורים (אח, איזה חג שמח זה היה) ובגלל השנה המעוברת פורים רק בעוד כמעט 3 שבועות אז למעשה אנחנו עוד לא ממש בחגיגות.

 

אני במצב מעורער. בעצם מהורהר. בעצם שניהם.

מחר אני חוזרת לעבודה. קשה לי. ממש. המחשבה על להשאיר את אליענה עם מישהו שהוא לא אני פתאום כ"כ משונה לי ולא בגלל שאני לא סומכת. פשוט בגלל שנורא נקשרתי אליה.

3 חודשים ראשונים הייתי בפגיה אז זה כמובן לא מדד של כלום. 4 חודשים אח"כ הייתי עסוקה מאוד מאוד בלדאוג ולבדוק. עיניים, בקע מפשעתי, משקל ובעיקר ראש, ראש וראש. חופשת הלידה שלי הסתכמה בבערך 5 חודשים מתוך שנה וגם בהם הייתי סולידית. בניגוד לחופשות לידה קודמות בהם קרעתי את העיר, ישבתי כל בוקר לקפה וקניתי טונות של דברים לילדים, לירון ולבית מצאתי את עצמי בחודשים שנותרו לי שפויים מהחופשת לידה המתקצרת פשוט נהיית שבלול. הייתי בבית. פשוט וקל. אני יכולה לספור על כף יד אחת את כמות הפעמים שיצאתי לבלות. את רוב ימי העברתי בכביסות, בישולים, ניקיונות, קריאה, צפיה בתוכניות שאני אוהבת והמון המון התחבקויות עם אליענה. ונהנתי מזה. אפילו אני, שטמפרמנט אצלי הוא משהו בעייתי כי אני לא יודעת לנוח, אהבתי להיות בשקט שלי. הרדיו כבוי, הטלוויזיה מושתקת ואני מסתובבת בבית סהרורית. ועכשיו אני מבואסת.

מה זה קשה לי. אני שמחה על השגרה המבורכת שעומדת בפתח אבל קשה לי נורא.

כל מיני דברים משונים קרו היום. חלקם סגירות מעגל, חלקם ביאסו לי את המצברוח וחלקם גרמו לאושר גדול. נהייתי מטורללת. בחיי.

לא חזרו אליי בעניין המכרז. כ"כ מתסכל. גם תשובה שלילית היא בסדר אבל להיות תלוי באוויר זה נורא. באסה.

היה גשם היום. אני שונאת גשם (ויסלחו לי כולם). ישר אני חוטפת דיכאון. אז התבאסתי.

יצאה השמש. אני מתה על שמש. נהייתי בהיי.

בבוקר התפנקתי במיטה ולא קמתי לארגן את הילדים. בכל זאת מותר לי כי מחר אני חוזרת לעבודה. אח"כ לקחתי אל אלוש אליי למיטה להתחבקויות והתפנקויות. בכל זאת מותר לי כי מחר אני חוזרת לעבודה. וכל הזמן הזה דופק לי במוח שממחר ישנה שיגרה מבורכת אבל לחץ מטורף. איזה בלבלה.

יצאתי להסתובב בחוץ. הלכתי בנחת לסופר לקנות כמה דברים שחסרים, חיפשתי בכוח לקנות לי איזה בגד (ללא הצלחה) ובסוף ישבתי לקפה קצר עם אבא שלי (שכמובן לכבוד המאורע עשה פאוזה של שעה בעבודה ובא לבלות איתי. ואיך השבתי לו בתמורה? בבכי. כמובן. הוא חייב תמיד לנגב לי את הדמעות. מסכן). הקפה היה תענוג אבל הבכי היה מבאס. תחושת "חצי הניצחון" אצלי עולה, לצערי המאוד גדול, על תחושת הניצחון הענקית שמגיעה לאליענה על הדרך שהיא עברה. איזו אמא מגעילה אני.

דיברתי עם חבר טוב. ממש טוב. אז מסתבר שהם מייצרים לנו את השיא של סגירות המעגל. אשתו הגיעה הבוקר לביה"ח לזירוז. 365 יום אחרי הלידה שלנו. יש להם תאומות. הריון מהגיהנום. הם אומנם עוד לא ילדו, נכון לכתיבת שורות אלו, אבל התחושה שהם מסיימים את מה שאנחנו בקושי התחלנו שאבה אותי למקומות משונים. התמלאות של אושר מול תחושה של אובדן אישי עצום. מכל ליבי אני מאחלת להם שיעבור בקלות ובכיף, במשקלים יפים ובגידול מתוך נחת. איזה יופי של סגירת מעגל. איזה יקום פסיכי.

כרמל התחילה היום להתעמל בנבחרת של התעמלות קרקע. אני מעדכנת את זה בבלוג הזה בגלל שהיא אף פעם לא זחלה והלכה בגיל שנה וחצי (בערך) והיום, תודה לבורא עולם, היא מתעמלת מצטיינת ומאוד מוכשרת ואני כ"כ מקווה שבגיל 7.5 אני אוכל להתגאות גם באליענה על חוגי ספורט מעין אלו.

הייתי היום אצל הרופא. אתמול נזכרתי שלפני חודשיים הוא אמר שנגיע סביב גיל שנה. היות ואני יודעת שכשאני מתחילה לעבוד אז הזמן מתקצר לי והכל מאוד מסובך החלטתי לקבוע להיום ולגמור עם זה. אז הלכתי. מה אני יכלה לומר? לראות אותו היום, כשלפני 365 יום בדיוק הוא ניסה לייצב את מצבו של הבן, היה חוויה משונה. לפרוטוקול- הנה הנתונים כפי שנמסרו על ידו:

44 ס"מ היקף ראש. תקין לגמריי. אין צורך לעקוב אחרי מצב הראש יותר. לא נדרשים יותר סונרים. העקומה התייצבה לגמריי ולאליענה יש ראש ביצתי (הפוך) מושלם. תענוג.

טונוס שרירים כמעט תקין. האמת שהוא טען שהוא תקין לגמריי אבל שהיא חלושס אז זו הפרשנות שלי. אמר את מה שאנחנו כבר יודעים שזה שהיא לא יושבת ו/ או זוחלת נחשב כאיחור התפתחותי מסויים אבל אמר שזה "מעניין לו את הסבתא" (שוב פרשנות שלי אבל זה היה הלך הדברים) ושזה יגיע. תענוג.

6,150 גרם. טוב. הוא לא התעלף מנחת אבל בהחלט היה מרוצה. אמר שהילדה ממשיכה על העקומה שלה וזה מה שחשוב לו. אמר שכנראה שהיא תישאר קטנה כשאמרתי לו שאנחנו בונים על קריירה של דוגמנות הוא אמר ש"יש מצב". מישהו צריך לפרנס בבית הזה. קרחנה. תענוג.

שאלתי מתי לבוא שוב והוא אמר בעוד חצי שנה. חצי שנה!!! חצי שנה???????? הוא לא יודע כמה בדיקות אפשר לערוך בחצי שנה? כמה אפשר לדאוג? הוא השתגע לגמריי? חצי שנה? הייתי המומה. תענוג.

לפני השקילה כשהפשטתי את אליענה היא משום מה התחילה לבכות אז הסברתי לה שלפני שנה כאב הרבה יותר

 

"רגע של נחת" לסיום.

במרפאה מישהי הסתכלה לכיווני ואז הציצה בעגלה. אח"כ היא אומרת לי "עכשיו הכל ברור". כששאלתי למה היא מתכוונת היא נקבה בשמה של אליענה, סיפרה שהיא משתתפת פעילה בפורום "הורים לפגים" ושהיא קוראת אדוקה של הבלוג. ראיתי את הפגית שלה (נשבעת לכם לא הייתם מנחשים. הורסת!) ונפרדנו לשלום. איזה כיף לראות ילדים אחרי 3 שנים. וואו. בחיי שאנחנו סלב!

 

כמו שאני אוהבת לומר- במכלול הכללי, הרוב טוב והרוב קובע. אני מקווה שאצליח להנות מהחזרה המבורכת לשגרה. הלוואי.

סוג של סגירת מעגל. אז והיום. "אני ישנה וליבי ער".

וואלה. יש קצת תחושה של סגירת מעגל. העניינים נראים כאילו כל הקצוות נסגרים בכיוון לקראת האירוע המכונן "שנה ללידה".

אתמול היינו בשניידר. פיזיותרפיה. בכוונה קבעתי אתמול כי כל החבר'ה מהפגיה הם בכללית והגיעו לקבל חיסון אחרון של RSV וככה יכולתי לפגוש את כולם.

אז ככה. בפיזיו הכל בסדר. אליענה עוד לא זוחלת אבל ניכר עליה שהיא בהחלט מתחזקת פיזית (גם אני מרגישה את זה) והפיזיותרפיסטית אמרה שהיא באמת עוד לא ממש שם אבל שזה בדרך ושהעיכוב סביר לגמריי. האמת, מהעניין הזה אני ממש לא מוטרדת. הייתי שמחה שהיא כבר הייתה זוחלת אבל זה ממש בסדר מצידי שעוד לא.

לפגוש את החבר'ה היה אושר גדול. יש את אלו שנראים כמונו, יש את אלו שנראים אחרת ויש את אלו שאלמלא הייתי משוכנעת ברמה של מעל ומעבר לכל ספק שהם אכן נולדו פגים הייתי אומרת שהאמא טעתה בחישוב שבועות ההריון. אליענה כמובן אנורקסית לידם אבל מבט המחבלת בעיניים עושה את כל ההבדל.

בסוף עליתי עם אחת מהחברות לפגיה. כמעט שנה מהלידה. בלתי יאומן. אני נמצאת בפגיה, מחייכת מאוזן לאוזן, נפגשת עם אדריכל הנצחון שהציל את חייה של אליענה, מתחבקת עם האחות שטיפלה בה ביום הראשון ולגמריי לא מאמינה. הורים אחרים בפגיה ואני דוגמא ל"ניצולה". כולם בדיכאון ואצלי זורחת השמש מהתחת. אפילו עכשיו כשאני מתארת את זה אני לא מאמינה. לעמוד אתמול בפגיה ו"להתלוצץ עם רופאיי" היה מעין פעילות חוץ גופית עבורי. אני ממש הצלחתי לעמוד מחוץ לגופי ולראות את עצמי אז והיום ובעיקר לראות את אליענה אז והיום. לא נתפס. פשוט לא נתפס. עמדתי מחוץ לחדר 2 עם אדריכל הנצחון ולפני כמעט שנה הייתי איתו בתוך החדר. עמדתי קורנת ודמעות של אושר ניקוו בזוויות עיניי ולפני כמעט שנה לא הצלחתי לנגב אפילו לרגע את הדמעות מהיגון. הייתי שם בשביל לחזק ויצאתי מחוזקת. ואלוש? שכבה בעגלה ולפני כמעט שנה הייתה באינקובטור. חייכה מאוזן לאוזן ולפני כמעט שנה לא הייתי בטוחה שהיא בכלל תשרוד. החזקתי אותה על הידיים ולפני כמעט שנה הרחיקו אותה ממני כדי להנשים אותה ולהציל את חייה. נתתי לה בקבוק ולפני כמעט שנה הייתה לה זונדה שבכלל לא הייתה בהתחלה בשימוש. נקרע לי הלב.

כשהלכתי הביתה אתמול (חזרתי ברגל) נזכרתי איך לפני כמעט שנה היינו צועדים לבי"ח כל שבת בצהריים- בלי ויתורים, משאירים מאחור את חיינו, ילדינו ושפיותינו בשביל לראות את ילדתינו. ועכשיו אני צועדת בשמש, עם אליענה בעגלה, ולא מאמינה. עברה כמעט שנה! כמעט שנה! איך נהיה הקילו הזה לשישה קילו? איך נספג לו הדימום? איך עברנו חורף בלי מחלה אחת? (קישטה מרפי! קישטה!) איך חור בלב נהיה למסה שמחממת את הלב? איך סכנה של מחלת עיניים נהיתה לילדה יפת עיניים?

אחרי הצהריים התכנסו אצלנו בבית 5 חברות של כרמלי לפעילות "בית חם" (מה שנקרא במקומות אחרים "שישי פעיל", "חבר מארח" ועוד ביטויים כיד הדימיון הטובה). בקצרה, "בית חם" היא פעילות חברתית לגיבוש כיתתי לפי חלוקה שביצעה המורה בכיתה. אני מציינת את זה בבלוג של אליענה היות ושנה שעברה התנדבתי כבר בתחילת השנה לערוך אצלנו את פעילות "בית חם" של כרמלי בחודש אדר (פברואר למי שיותר נוח לו ). הסיבה שבחרתי אז את התקופה הזו היתה ההריון. היות וידעתי שהריון של שניים נמצא בסכנה מוגדלת ללידה מוקדמת והיות והיתה לי תחושה רעה במשך כל ההריון חשבתי שאמצע פברואר זה מקדם ביטחון מספיק גדול. העניין הוא ששבוע לפני ירדו לי המים. היות ולא עלה בדעתנו בכלל לבטל את המפגש כי רצינו לשמור על שפיותינו ושפיות ילדינו כמה שרק ניתן וכמובן שלא רצינו לאכזב את כרמלי אז אני בכיתי בביה"ח וירון ערך את הפעילות אצלינו בבית. כרמלי היתה בעננים.

השנה התנדבנו שוב. שוב יצא חודש אדר. שוב יצא אותו התאריך. הפעם הייתי בבית. הפעם אני עשיתי את הפעילות. הפעם הייתי נוכחת עבור כרמלי. ובכל הזמן הזה אליענה שוכבת בלול לידינו ולא מוציאה הגה. נותנת לי להשלים את התיקון ולסגור את הקצוות משנה שעברה שעוד נותרו פתוחים. מאחה את הפצע המדמם. היא אכלה לפני שהילדים הגיעו ואכלה שוב כשהם הלכו. באמצע היא לא השמיעה הגה. כאילו שהיא יודעת שאני חייבת את זה לכרמלי ובעיקר חייבת את זה לעצמי. היה לי משחרר להרגיש את התיקון אבל צובט בלב מאוד. קשה ממש.

הבוקר ירון היה בחופש. ביום שלישי (ה01.03) אני אמורה לחזור לעבודה. בדיוק שנה מהלידה. החלטנו לנסוע לטייל ועלינו כמובן לירושלים. בין שאר הבילויים שלנו נסענו לכותל. בשנה שעברה, 3 ימים אחרי הלידה, ביום השחרור מביה"ח, עלינו לירושלים להתפלל בכותל. לא ידעתי את נפשי מרוב צער. היגון היה גדול וקשה ותחושת העצב היתה כ"כ גדולה שלא ידעתי איך אני אמשיך לחיות וגם להנות מזה. היום כשהיינו שוב בכותל, הפעם 3 ימים "לפני הלידה" שוב זו היתה לי מעין סגירת מעגל. אני וירון בדרכינו לכותל. עם עגלה. עם אליענה. ונכנסתי והתפללתי ואליענה לידי שומרת. ומדברת. ומסתכלת. ואני כולי רק "מזמור לתודה" על האושר והזכות הגדולה שנפלה בחלקי להיות כמעט שנה אחרי באותו מעמד מרגש וכשידיי כמעט לגמריי מלאות. אז והיום. בחיי שחשתי פתאום בתפילה בכותל ש"אני ישנה וליבי ער". אז רציתי בכל מאודי שיעירו אותי מחלום הבלהות שתקף אותי. היום אני מפחדת להתעורר.

אז והיום. צמרמורת.

מצורפות מלא תמונות שוחד. אלוש על מזרון פעילות (שימו לב בבקשה לגרדרובה. בגדי ילדים- בייחוד בנות- זו מחלה אצלי. השרוולון ההורס של זארה), אליענה משחקת לי בשיער בשוק, אליענה אוכלת מרק קובה מטפוניה (ילדה ערסית אבל בסטייל), ירון ואלוש על החומות ובסוף בערב כשחזרנו עם הפיג'מה וכל האחים.

אוף………….

מצב משונה. המון תחושות של סתם. קצת באסה, קצת חוסר אונים, קצת תסכול והמון המון סתם. אני לא עצובה. ממש לא. אבל גם לא במיוחד בהיי. מוזר לגמריי. הנה רשימת המכולת שגרמה לי להרגיש ככה ו"הכריחה" אותי להתיישב לכתוב את הפוסט:

* משום מה לא השתחררתי מהחוויה של הבכי בבדיקת עיניים בשבוע שעבר. עד עכשיו זה מבאס אותי.

* אני חוזרת בעוד שבועיים בול לעבודה.

* אני לא מאוד שלמה עם עניין המטפלת ושות'.

* אליענה 6 ק"ג. סביר אבל לא יותר מזה.

* אין התקדמות מיוחדת מבחינה מוטורית. הכל סביר לגילה המתוקן אבל שוב- לא יותר מזה.

* אליענה עדיין לא מבריקה בעניין אכילת המוצקים אז היא טוחנת בקבוקים (לא ממש טוחנת אבל טפו טפו יש שיפור מסויים).

* יש נזלת, קצת מאוד חום, קצת מאוד שיעולים ובעקבות זה גם קצת הקאות. רגיל לעונה. נראה לי שיש מצב לשיניים…

* כנראה שנגמר לי החלב זה דיכאון ממש. בערך לפני שבועיים הפסקתי סופית לשאוב ומאז אליענה ינקה בכאילו בוקר וערב. לפני כמה ימים היא כבר לא רצתה גם בבוקר ועכשיו, לפי הקולות שהיא משמיעה בזמן היניקה, אני מניחה שאין חלב וזה רק או בעיקר מוצץ. חבל. אומנם שנה זה לא רע (ויותר ממה שהנקתי את הקודמים) ובכל זאת חבל לי להפסיק.

* הלכתי אתמול להסתפר. לראשונה בחיי להוריד יותר מסתם קצוות. קצר. מאוד מאוד. ברמה שאי אפשר להכניס לקוקו. משבר גיל ה30 כנראה. יצא סביר אבל לא יותר מזה. נחמד, שונה די מגניב אבל זהו. ביחס לכמות השיער שהורדתי ולאומץ שהפגנתי חשבתי שזה יפיל אותי לרצפה מהיופי אבל ממש לא. זה סתם סביר ולא יותר. ירון התחנן כל חייו שאני אעשה קצר כי הוא חושב שזה יפה (דפוק אבל זה מה שאני אוהבת בו ) ואני תמיד סרבתי בטענה שזה בטח לא יחמיא לי. אתמול אזרתי אומץ. הוא אומר שזה יפה אבל אני מכירה אותו מספיק טוב בשביל להבין מתי זה "יפה מהמם בא לי למות" ומתי זה רק "יפה בסדר". הפעם זה רק החלק של היפה בסדר. יותר החלק של הבסדר. הוא ניסה לשקר אבל הוא פשוט לא טוב בזה. אז האמת שאני לא בדכאון מזה כי זה באמת בסדר ושיער גדל אז מילא אבל קיוויתי שזה יהיה פצצה וחבל שזה לא. מה שכן, הילדים מאוד אהבו והיות וילדים לא יודעים לשקר אז להם אני מאמינה.

* אתמול, ה15.02, בדיוק לפני שנה נכנסתי לשמירת הריון בבית. ב19.02, נסעתי לבי"ח עם אמבולנס בגלל דימום ויותר מאוחר בערב ירדו לי המים. כל השאר כבר היסטוריה. קצת הרגשה של "מה היה קורה אם….".

* אנחנו לא מוצאים את הווים של מיטת התינוק שלנו, בחנות מושכים אותנו כבר שבועות עם להזמין את זה מכל מיני סיבות (ואין את מי להאשים כי הם בסך הכל עושים לנו טובה) ואליענה עוד איתנו בחדר בעריסה.

* לא יודעת האם ואיך לחגוג לאלוש יומולדת ומהצד השני, דווקא במקרה שלה, יהיה מוזר לי לא לחגוג.

* מסתיימת לי חופשת הלידה ואני מרגישה שכל מה שעשיתי כל הזמן היה להתבטל.

כמו שג'קי מ"האח הגדול" אומר- הכל בחצי קלאץ'.

מצורפות מלא תמונות להתנחמות.

מי שמאמין לא מפחד???

לפני יומיים, ביום ראשון ה06.02.2011 היה יום גדול מאוד עבורי. עבור משפחתי. עבור אליענה.

היה לנו יום ארוך בשניידר. היום כלל מעקב פגים, פיזיותרפיה ובדיקת אורתופיסטית לשלילת פזילה ו/ או מספר המצריך משקפיים.

מהפחד מפני הצפוי לנו ומהעובדה שתמיד כשבאתי לבדי התוצאות איכזבו והבשורות היו קשות לי ירון התגייס (בערך) לבקשתי ונסענו יחדיו, באופטימיות אבל מצידי גם בלא מעט חשש, לשמוע מה יש לכולם להגיד על הדוגמנית הקטנה.

יצאנו מאוד מוקדם בבוקר כי התור הראשון היה ב08:30. האמת שזה לא לגמריי מדוייק בגלל שאחרי שהגענו והוצאתי את כל טפסי ה17 מהתיק גיליתי שמשום מה חל אצלי בלבול ביומן ולמעשה התור הוא ב10:30 אבל עשיתי עיניים כמו שאני יודעת וד"ר נאור המקסימה הסכימה להכניס אותנו הראשונים ב08:30.

אז כאמור התחלנו במעקב פגים. בהתחלה היא שאלה כל מיני אינפורמציות על אליענה, מה היא כבר עושה, מה היא אוכלת, איך היא מתנהגת וכו'. קיבלנו קצת הדרכה באוכל (מה שאני חייבת לומר היה די מיותר פשוט כי את כל העצות כבר שמעתי בפורום ודבר לא התחדש לי, מהצד השני היא לא יכלה לנחש את זה) ואז התחילה בדיקה כשאליענה "יושבת" עליי. לקחת ביד, להוציא מקופסה, ביד השניה, לדפוק בשולחן, לעקוב אחרי הרעש וכו'. בגדול הציון שקיבלנו בתחום הזה היה "טוב מאוד" שלפני מגדר הציונים שראיתי המופיע בתעודה של כרמלי מדובר על בין 90 ל95 (אצל כרמלי בתעודה אין כזה ציון וגם מאליענה אנחנו מצפים לשיפר לקראת "מועד ב'" ). היא היתה מרוצה ואמרה שנראה יופי אבל אפשר כבר ללמד את הילדה לעשות ביי ביי ולמחוא כפיים (היא לא מבינה שהיא סימפטית כמו אבא שלה ואין סיכוי שהיא תפרגן למישהו בניפנוף של ביי ביי או במחיאת כפיים אבל מילא).

אח"כ הגיע שלב הבדיקה המוטורית. השכבנו את אליענה על המיטה והיא בדקה טונוס, תפיסה של צעצועים, הרמת ראש וכו'. אח"כ נמדדנו (5,960 גרם, 43.5 ס"מ היקף ראש ו65.8 ס"מ אורך- כמעט ללא שינוי מ5 ימים קודם בטיפת חלב אם הולכים לפי הנתונים הנכונים או שינוי עצום אם הולכים על "הדוגמית המכווצת". בכל מקרה הקפדתי שהמדידות יהיו בלי חיתול כדי שהוא לא יגביהה, ישמין או ידחוף לאליענה את הקקי לראש ובזה יגדיל לה את ההיקף).

כשהכל הסתיים התיישבנו לסיכום.

ד"ר נאור היתה מאוד מרוצה ואמרה שקוגנטיבית הכל תקין מאוד. היא מבצעת בדיוק את מה שמוטל עליה לפי הגיל המתוקן, לגמריי בעניינים ונראית יופי.

לעניין המוטוריקה היא אמרה שגם נראה טוב אבל לדעתה יש איחור קל (של בערך חודש) בגלל שלדעתה יש היפוטוניה גלובאלית קלה. ביקשנו הסבר אז היא אמרה שהיפוטוניה היא ההפך ממצב של טונוס מוגבר ונראה לה שהיא קצת חלשלושית ולכן נניח היא גם עוד לא זוחלת (חחחחחחחחח. כרגיל סיפרנו שאמלנו בבית הילדים מתחילים לזחול- בנס- בגיל 10 חודשים. יש כאלו שבכלל לא מתחשק להם לזחול אף פעם אז הם פשוט מדלגים). לפעמים יש לי הרגשה שהרופאים עושים קצת כמו ב"ארץ- עיר" ואומרים להם בלב אלףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף…… סטופ ולפי זה בוחרים מה לומר. כבר היה לנו טונוס מוגבר, טונוס מוגבר רק בצד אחד, טונוס תקין ועכשיו היפותוניה. ברור לי שלפעמים קשה להבחין בהבדלים אצל פיצים כאלו אבל זה כ"כ מוזר לי. בכל מקרה היא הסבירה שזה מצב שהוא זמני ומאוד שכיח וכל מה שאנחנו יכולים לעשות זה להתאזר בסבלנות ולעודד אותה לזחול. סבבה. לא ציפיתי שיגידו לי שהיא מפותחת לגילה מוטורית. העיקר שיהיה 800 בפסיכומטרי. סתם. בקיצור נהדר.

לעניין המדדים היא הוסיפה לעקומות שהיא הכינה כבר במפגש הקודם ואמרה שהיא גבהה מאוד (קפצה עקומה כמדומני) הראש נשאר על העקומה שלו (שמלכתחילה היה יחסית גבוה) והמשקל גם עלה בעקומה (אפילו נרשם לנו בסיכום "שיפור קל במשקל!" בראבו לאליענה) ונכנסנו לאחוזון 3% בגילנו המתוקן. תענוג.

קיבלנו המלצה שגרתית למעקב בעוד חצי שנה. קרחנה. 1:0 לאליענה על רואי השחורות.

היות והבדיקה הזו ארכה זמן והיא הסתיימה לקראת 09:15 עלינו לעיניים כדי שאני אוכל לשחרר את ירון לעבודה ואח"כ אעשה פיזיו (בשביל זה לא הייתי צריכה אותו). הגענו נרשמנו ואמרו שיש 4 לפנינו ו2 אורטופיסטיות אז זה אמור להיות מהיר. תענוג. שאלתי אם יש צורך בטיפות כדי שלא נמתין אח"כ לחינם- אמרו לי שלא והתיישבנו להמתין. על מנת לקצר סיפור ארוך אני רק אבהיר שבמהלך הזמן עד שנכנסנו שאלנו 4 פעמים מה המצב ואמרו לנו שתכף תורינו. בשעה 10:45 ירון התייאש ונסע לעבודה (תקופה לחוצה, אורחים מחו"ל וסתם כי הוא גבר). בערך 15 שניות אח"כ קראו בשמנו ונכנסתי עם אליענה הבדיקה ארכה 20 שניות שבסופה אומרת לי האורטופיסטית "פזילה אין. העין בריאה. אני רוצה לשאול רופאה רגע אם האישונים בסדר כי יש לה מבנה בולט (לא נלחצתי כי אני כבר שמעתי את זה המון בכל הביקורות בגלל שהיא פג). אחרי שהרופאה אישרה שזה בסדר היא אומרת לי יופי אז עכשיו נשים טיפות ותחזרו עוד 30 דקות. נחשו מה? התחלתי לבכות ולא יכולתי להפסיק. מההמתנה מורטת העצבים, מחוסר היעלות והרצון אפילו להשתדל ובעיקר בגלל שירון לה היה שם כדי לנגב לי את הדמעות. הייתי כ"כ מבואסת. כ"כ דאגתי מהתוצאה הצפויה של בדיקת העיניים והייתי כ"כ מתוסכלת מזה שהגענו כ"כ מוקדם על- מנת ליעל את התהליך ויצא לנו מזה קדחת. לא יכולתי להפסיק והרגשתי כמו מטומטמת. היא בסך הכל אורטופיסטית ולא אחראית על התור, לא אחראית שבאנו מוקדם ובטח לא אחראית על זה שאני לבד אבל זה בדיוק היה כמו בשיר המפורסם: אבל למה אמא למה- זולגות הדמעות בעצמן???? 10 דקות לקח לי לאסוף את עצמי. אפילו עכשיו יש לי דמעות. בחיי שאני לא יודעת למה. הן פשוט זולגות. אהבלה שכמותי. אחרי 10 דקות- בידיעה שנותרו לי עוד 20 להמתין- ירדתי לפיזיו. הראתי לה מה אמרו במעקב ושאלתי אותה אם יש מה לעשות עם ההיפותוניה. היא נתנה לי כמה תרגילים חדשים וקבענו שוב לעוד שבועיים (קצת לפני שאני חוזרת לעבודה) כי אח"כ זה יהיה קצת יותר קשה.

בדיוק בזמן אח"כ עליתי חזרה לעיניים ומהפחד שאני אתחיל שוב לבכות היא הכניסה אותי מיד. אחרי בדיקה שארכה לא יותר מדקותיים נקבע שהכל טוב- ברוך ה', ברוך ה', ברוך ה'- ושאין צורך במשקפיים. היא הסבירה שבמבנה עיניים כמו של אליענה יש דווקא סיכון מוגבר לפתח קוצר רואי בגלל הקימור או קיעור של העין אבל אצלה זה לא המצב ושנחזור למעקב בעוד שנה. אושר גדול. 2:0 לאליענה על רואי השחורות. כמו שירון אוהב לומר- זה ניצחון בנוק אאוט.

במצב רוח מרומם עברתי לביקור קצר בפגיה. היה מדהים לחזור לבקר עכשיו שוב כשהכל יותר בהיר עם אליענה. כולם התפעלו (כמו שעושים על כל מי שבא לבקר) ושמחו שהגענו והיה יופי. אח"כ הלכתי לפגוש עוד מישהי יקרה מאוד וצעדתי בזריזות הביתה.

לא הצלחתי לעצור את הדמעות כל הדרך חזרה. בגלל כל מה שעברנו, בגלל כל החששות שהיו לי לאורך הפגיה ואח"כ, בגלל שאני מרגישה בכל בדיקה כזו איך לאט לאט חוזרת אליי השפיות המיוחלת, בגלל המתח, בגלל שירון לא היה, בגלל שבכיתי כמו מפגרת, בגלל שאליענה מנצחת כנגד כל הסיכויים ובגלל שאני לא יודעת אם אי פעם אני אפסיק לבכות. בסוף הגעתי הביתה ועם העיסוקים הסתיימו גם הדמעות. בחיי שאם לא הייתי בטוחה שלא הייתי חושבת שאני בהריון. הורמנים כאלו יש רק בהריון. וואו.

צעד קטן לאדם. צעד גדול לאליענה!

מצורפות מילות השיר המקסים הזה שממחיש את תחושותיי-

מילים: יוסי גיספן, לחן: עדי לאון, ביצוע: אייל גולן.

"בכל מקום, כל הזמן
יש לכולנו מגדול ועד קטן
ימים יפים, וגם פחות
ובניהם תשובה לכל השאלות

יש אלוהים אחד גדול
הוא בעולם הזה נותן לנו הכל
בין אפלה לקרן אור
את הנתיב אנחנו רק צריכים לבחור

וזה ידוע החיים הם מתנה
הכל צפוי והרשות נתונה

מי שמאמין לא מפחד
את האמונה לאבד
ולנו יש את מלך העולם
והוא שומר אותנו מכולם

העם הזה הוא משפחה
אחד ועוד אחד זה סוד ההצלחה
עם ישראל לא יוותר
תמיד על המפה אנחנו נשאר

וזה ידוע חיים הם מתנה
הכל צפוי והרשות נתונה

מי שמאמין לא מפחד…

מצוה גדולה להיות בשמחה
להיות בשמחה תמיד

מי שמאמין לא מפחד…".

כל מילה בסלע. פשוט תענוג.

מותק, הילדים התכווצו!

הכותרת של הפוסט מהווה סוג של ספוילר. מי שמעוניין לדעת איך הכל נגמר חייב לקרוא מההתחלה.

 

בכלל לא תכננתי לכתוב היום. באמת שלא. פשוט הייתי חייבת לספר מה היה לי עם אליענה כי אני פשוט לא עומדת בזה יותר ועוד שניה אני אתפוצץ. או מצחוק או מכעס אבל כך או כך הייתי חייבת לשתף.

 

מחר בבוקר חיסון RSV. פעם רביעית. אני לא אוהבת להתחיל להתקשקש שם אז אני מקפידה ללכת לשקול את אליענה יום קודם בטיפשת חלב (הטעות, כמובן, במקור) וכך מגיעה מוכנה. כמו ילדה טובה קבעתי תור (שלא יצעקו עליי מה שממילא קורה אבל ניחא) והגעתי.

דבר ראשון המתנתי. לא משהו בלתי סביר או לא שגרתי אבל זה מדהים איך בכל מצב אני ממתינה. אח"כ נכנסתי. נחשו מה???? אחות חדשה. שביעית במספר!!! נשבעת לכם שנשבר לי. כבר היה לנו שושי אח"כ מיכל אח"כ ירדנה אח"כ נינה אח"כ מרים אח"כ כרמלה והיום היתה אילה. מה נסגר איתכם למען ה'? אחת זה ברור. 2 אני מבינה לגמריי. עם 3 שונות- כי אנחנו מגיעים די הרבה- אני גם יכולה לחיות אבל 7 אחיות שונות???? מה נסגר? ואגב, לפחות 3 מאלו שכבר ציינתי היו היום אז למה להתחיל מחדש שוב? פפפפפככככככככככככככככככ.

 

נכנסתי אמרנו בחיוך נעים מאוד ועדכנתי אותה שאנחנו רק לשקילה. מכאן אני הולכת לתמלל את מה שעברתי.

טיפשת חלב: למה?

אמא שפויה: (עמד לי על קצה הלשון לומר לה שזה הדבר היחידי שהם עושים שם וגם על זה היא שואלת למה באנו אבל עצרתי את הפנינים שלי אצלי) בגלל שמחר היא צריכה לקבל חיסון RSV ואני צריכה לדעת כמה היא שוקלת.

כאן זה השלב שאני מציעה למי שהגיע עד הלום לשבת כדי שהוא לא יפול מההלם-

טיפשת חלב: מה זה RSV?

אמא המומה: חיסון לפגים.

הפסקה מתודית קלה בשביל "דבר העורכת". אין לי דבר וחצי דבר עם עובדים חדשים. בחיי שלא. אני חושבת שזה חשוב, חינוכי ונכון. הבעיה היא עם המערכת. הגברת הנחמדת לא ילדה בת 20 שהרגע סיימה לימודי אחיות. מדובר באחות סביב גיל 40 ואני מניחה שעשתה בחייה דבר אחד או שניים. אם היא לא טיפלה מעולם בפג זה גם בסדר כי צריך להתחיל ללמוד מתישהוא אני פשוט חושבת שא' אליענה לא בדיוק ה"case study" הכי פשוט שהם יכלו למצוא וב' מישהי צריכה להדריך אותה. לא ייתכן שהם לא עברו קודם על התיקים.

נחזור לדרמה.

 

טיפשת חלב: האאאא. זה באמת צלצל לי מוכר. כמה היא שקלה בלידה?

אמא מתנשמת: 1030 גרם. (חתיכת סתומה, ויסלחו לי הקוראים, כל החומר לפנייך. הכל מוזן במחשב. במיוחד בשבילך כתוב בעמוד הפתיחה של התיק האינפורמציה החשובה הזו אולי די להציק לי???)

טיפשת חלב: שיואו. ממש קטנה.

אמא מתנשמת בכבדות: ……… (זה בגלל שהתעלפתי. בערך. אז לא הצלחתי להגיב).

ואז התחלתי להפשיט את אליענה וממשיכה שיחה כדלקמן-

טיפשת חלב: בינתיים כשאת מכינה את הילדה אני אשאל כמה שאלות. מה עם העיניים?

אמא עם פתיל מתקצר: הכל רשום בתיק. אנחנו במעקב לפי דרישה.

טיפשת חלב: אצל אורטופד הייתם?

אמא עם פתיל מתקצר: לא. זה מופיע אצלכם שלא הלכתי.

טיפשת חלב: מה מצב המוח והרחבת החדרים?

אמא עם פתיל מתקצר: המצב מצויין. מה אצלך? (שאלה מפגרת- תשובה מפגרת. מה היא ציפתה שאני אענה? "הכל דבש. רוצה גם????") בקיצור, אין שינוי. במעקב רופא ילדים אבל מה הקשר לטיפת חלב?

טיפשת חלב: אני שואלת כי אני רוצה לדעת אם סיימתם טיפול.

אמא עם פתיל מתקצר: כל הפרטים מופיעים אצלכם ואין משהו חדש לעדכן.

טיפשת חלב: אז אפשר לרשום שהכל תקין?

אמא עם פתיל קצר: לא!!! לא יודעת אם הכל תקין. אפשר לרשום שאין מה לעדכן.

כאן זה השלב שאני מציעה למי שהגיע עד הלום לקחת ואליום ולנשום עמוק כדי שהוא לא יתעלף-

טיפשת חלב: יופי. אני רואה שעשיתם בדיקת שמיעה ותקין ושעשיתם ניתוח לסגירת ריפלוקס (השגיאה במקור).

בשלב זה הבנתי כבר עם מי יש לי עסק ופשוט החלטתי לסתום. הגברת חושבת שקילו זה קטן לפג, אין לה מושג מה זה RSV והיא לא מצליחה לקרוא באופן רהוט את המילה דוקטוס ומחליפה אותו בריפלוקס אז בחיי אני מרימה ידיים.

 

שקלנו. אינפורמציה בעניין הזה בהמשך פשוט כדי שלא תהרס לכם ההנאה שבקריאה

בינתיים הלבשתי את אליענה כי בגלל הקור לא רציתי להשאיר אותה ערומה ושאלתי אותה עם היא רוצה גם למדוד אורך אז היא אמרה שכבר הלבשתי אבל בסדר (לא הבנתי איך זה קשור. במשקל אני מבינה אבל באורך לא. הדבר היחידי שחשבתי זה שאולי בגלל הגרביים זה יוסיף עוד מילימטר ולא הבנתי למה זה קריטי אבל מילא). בכל מקרה היא מודדת ואומרת-

טיפשת חלב: 62 ס"מ.

אמא שחשבה שהיא כבר שמעה הכל: לא יכול להיות. הילדים שלי בדר"כ מתארכים לא מתכווצים. זה מה שמקובל אצלי ונראה לי שגם בשאר האוכלוסיה.

טיפשת חלב: למה הכוונה?

אמא שחשבה שהיא כבר שמעה הכל: לזה שהילדה התקצרה. איך יכול להיות שלפני שבועיים היא היתה 65.7 ס"מ והיום 62 ס"מ?

טיפשת חלב: הא באמת? אני אבדוק שוב. ………. (בדיקה) צודקת. 63 ס"מ! (אמרה ולא הבינה למה אני עושה פרצוף של "בהלם").

יש רגעים בחיים שהשתיקה יפה להם. זה היה אחד מאותם הרגעים. בלתי יאומן. כשבסוף התאוששתי הסברתי שוב-

אמא שחשבה שהיא כבר שמעה הכל: אבל איך זה יכול להיות? היא היתה לפני שבועיים 65.7 ס"מ…

טיפשת חלב: זה בגלל שהלבשת אותה (איך אומרים? לא נגענו!)

אמא שעכשיו כבר בטוח שמעה הכל: מה הקשר לכל הרוחות?

טיפשת חלב: החיתול מגביהה.

 

באותו הרגע אמרתי יפה תודה ושמתי את אליענה בעגלה כדי ללכת לפני שהמוח שלי מקבל ירקת.

בינתיים היא הכניסה את הנתון של המשקל למחשב ואומרת לי את יודעת היא קצת ירדה ואני אומרת לה היא לא ירדה אלא עלתה קצת אבל באמת קצת ירדה בעקומה וזה כנראה בגלל שהיא היתה קצת חולה. היא מלמלה משהו ואני חשבתי שהגענו להבנה וזהו.

לקחתי את הכרטיס טיפת חלב ובאתי להכניס לתיק ומשהו עצר אותי לבדוק מה שנרשם (אני אף פעם לא בודקת. זה מסוג הדברים שאני בטוחה שהן יודעות לעשות).

נהיה לי חושך:

1. היא לא עברה עמוד אלא כתבה מתחת לכל הנתונים. אם היא היתה רק הופכת את העמוד היא היתה מגלה שבעמוד השני יש עוד נתונים. על מה בדיוק היא מתקמצנת? על שורה בכרטיס?

2. רשום התאריך של היום והמשקל: 5,600 גרם. המשקל בחדר אצלה מראה 5,900 גרם. מההלם שאלתי אותה למה רשום 5,600 אז היא עונה לי "כי זה המשקל" אמרתי לה "לא נכון. זה 5,900 גרם. לכי לבדוק". היא הלכה לבדוק וגילתה, באופן מפתיע כמובן, שאני צודקת אז היא אומרת לי "אההההההההההה. אז אני אשנה במחשב." אומנם אליענה לא עלתה הרבה מאז השקילה האחרונה אבל אצל פגים כל גרם קובע (מה לא?) ובמיוחד לאור העובדה שהיא היתה חולה…. פשוט לא ידעתי אם לצחוק או לבכות.

 

כשאני באה לצאת היא שואלת אותי: "למה בעצם היא נולדה כ"כ מוקדם"? הסתובבתי, אמרתי לה ש"נראה לי שאליענה פשוט חשבה שפגיה זה הארטף החדש והחליטה שמתחשק לה". והלכתי.

 

אין שכל אין דאגות. בחיי.

 

צ'ופר למי ששרד עד הסוף- תמונות מהיום מהמקלחת הראשונה של אליענה עם כל אחיה. שימו לב איך הצילום הוא כזה אומנותי ולא ניתן להבחין בשום איבר בעייתי.

 

 

 

העבודה היא חיינו אבל לא בשבילנו- תסכולים

מזמן לא כתבתי. יש לי המון מה לומר אבל כ"כ מעט אני חשה שיכול לבוא לידי ביטוי.

סגרתי עם מטפלת. בלב כבד אומנם ובכל זאת. המטפלת נראית לי מקסימה ממש. היא אשה לא צעירה, אני מהמרת על סביב גיל 55, אבל היא מאוד מצאה חן בעיניי. הרגשתי קצת שהיא תהיה כמו סבתא עבור הילדים שלנו ואני מקווה שאני לא טועה בחושים שלי. כל התחושה שלי בעניין היא קצת בעייתית כי מעולם לא הייתה לי אחת. אני מאלו שמאמינות בגן. אני חושבת שילד צריך לגדול מגיל צעיר מאוד עם ילדים סביבו (ואל תיתנו לי כדוגמא את שאר הילדים שלי בבקשה). אני חושבת שילד צריך לדאוג לעצמו, ללמוד לשרוד (קצת מגוחך ללמד את אליענה לשרוד, לא?) ובכלל לא לחוש כל הזמן שכולם נעים סביבו אבל בגלל הנסיבות המיוחדות של הלידה ובעיקר בגלל שאני חוזרת לעבודה אחרי שנה שלא הייתי, אני פשוט לא יכולה להרשות לעצמי להיות מוטרפת בעניינים שקשורים בגן, בלאגן בבית וכו' ואני כולי תקווה שזה יועיל, בין השאר, גם לי.

 

בעניין שלי קורים דברים מוזרים. הקרבה לחזרה לעבודה כנראה משגעת לי קצת את המוח. אני מאוד חוששת, מאוד מבואסת וקצת מתוחה מהצפוי. כשאני חוזרת לעבודה אני לא רואה בעיניים. אין פשרות. סדר היום שלי מתחיל ב6 בהנקה, 6:30 להעיר את הגדולים ולארגן הכל כולל את עצמי, סנדוויצים, בגדים, דגנים וכו', 7:30 תזוזה ופיזור. בערך בשעה 8:30 אני מגיעה לעבודה ונמצאת שם עד 16 גרוסו מודו (יש ימים יותר ארוכים אבל זה סדר הגודל). אני חוזרת הביתה סביב 17 ואז יש חוגים, מקלחות, ארוחות ערב, שיעורים ומבחנים. סביב 19:45 הילדים נכנסים למיטות לספרים וכו' ובשעה 20:15 מסתיימים "השירותים ההוריים". אז אני מתפנה קצת לארגן ולהכין ארוחת ערב לירון ולי. כשירון מגיע, על- פי רוב סביב 21, אנחנו אוכלים, מדברים ורואים סדרות שאנחנו אוהבים (האוס, עקרות בית ועוד כל מיני שטויות ל"תחזוק הזוגיות"). בקיצור, יום ארוך. העניין הוא שאני לפעמים מאבדת את השפיות בשעות הערב המוקדמות והשבועות האחרונים בבית הביאו אותי למעין שלווה כזו שאני מפחדת שתאבד לי. כ"כ מתחשק לי להשאר עוד עם אליענה אני פשוט מרגישה שעוד לא הספקתי להנות בתוך כל התופת שעברתי. מצד שני, אני חייבת את זה גם לעצמי וגם לאליענה. אני חייבת לסגור את המעגל הזה כדי לחוש שהבראתי ממש ואליענה חייבת שאני ארד לה מהוריד

דבר אחרון שקשור בי. קורה לי משהו מוזר בשבועות האחרונים. קשה לי עם תאומים. יש אצלנו בשכונה המון. ה-מ-ו-ן! עד היום זה ממש לא הפריע לי למרות כל מה שעברנו אבל פתאום זה הופיע. אני בעיקר מרגישה את זה מאז הכתבה ששודרה בשבוע שעבר בטלוויזיה. נכון שהדשא אצל השכן תמיד נראה ירוק יותר אבל זה פשוט לא יאומן איך הכל היה יכול להראות אחרת. תאומים שורדים פגיה כל הזמן. אצלי זה לא הצליחח. אז נכון שאליענה היא האושר שלי והרגשתי בזמנו שממש יצאנו בידיים מלאות אבל בכל זאת קשה לי עכשיו. חשבתי שזה לגמריי מאחוריי. כפי הנראה עד שלא יגיע ילד נוסף (אם ירון יסכים אז איתו- אם לא נמצא פרטנר יותר חתיך ) אני לא אשקוט לגמריי. באסה.

 

עכשיו התור של אלוש.

הגאון הקטנה מתהפכת עכשיו המון. מחוננת. אני מנסה ללמד אותה עכשיו (לפי מה שלמדתי אצל הפיזיותרפיסטית) להרים את הטוסיק למעלה לקראת זחילה. אז היות ומדובר בעצלנית זה קצת קשה אבל אני אופטימית לגמריי.

בעניין האוכל גם יש שיפור מסויים. אליענה הפסיקה להקיא (חוץ מאשר על ירון ביום שהוא חזר מהסקי אבל זה לגמריי הגיע לו. פעם אחת מישהו אמר לו בבית הזה מה המשמעות של לנסוע לסקי לשבוע עם חברים מהשכונה ולא לקחת את אמא ). היא אוכלת בסה"כ 4 פעמים ביום מתוכם בוקר וערב פומולה או הנקה או שאוב ופעמיים ביום "מוצקים". המוצקים כוללים מעדנים עם פרי וביסקוויט, ירקות מבושלים, קצת טחינה ועוד כל מיני כאלו דברים. סביר.

היינו ביום רביעי האחרון בטיפשת חלב. זו לא שגיאת כתיב התכוונתי לגמריי למה שרשום. הן כ"כ לא מבינות כלום שלגמריי אפשר לשנות את שמם לטיפשת חלב. אני לא אלאה אתכם אבל איך שהגעתי המקום היה ריק, המזכירה ראתה אותי ואמרה שזה היום ממש לא יום טוב, אמרתי שיש לי תור ולא באתי על דעת עצמי, היא בדקה ואמרה אוקיי ואז נכנסתי. כל פעם אותו סיפור. בחיי שנשבר מהן כבר. שורה תחתונה- היקף ראש: 43.1 ס"מ. אורך: 65.7 ס"מ. משקל: 5,834 ק"ג. התקשרו מהצבא. רוצים לחייל את אליענה לשיריון.  הילדה טנקיסטית.

 

מצורפות מלא תמונות. שילי מאכילה את אלוש, אליענה בבגדי "הנסיכה אליענה" שקנתה דודה ורדה, אליענה מנסה לשתות מבקבוק לגמריי לבד, אליענה משחקת עם שילי במיטה, המחוננת מצאה מוצץ בלול ומנסה ללעוס אותו ובאמבטיה שתראו שיש לה כבר סנטר כפול.

 

שבוע תותים לכולם.

 

 

רגע מכונן

וואו.

היינו בביקורת שגרתית אצל ד"ר קלינגר. ללא שום סיבה מיוחדת פשוט הוא אמר לבוא עוד חודשיים וכבר עברו בערך 6 שבועות אז חשבתי שעכשיו זמן טוב.

 

אחרי המתנה ממושכת מאוד (!!!) נכנסנו. סיפרתי בקצרה שאני רק לביקורת אבל שיש לי שאלה בעניין הקאות. אני לא אלאה בפרטים אבל שורה תחתונה אחרי שהוא בדק אותה הוא הסיק שהילדה לגמריי בריאה (טפו) לדבריו וההקאות לסירוגין נובעות מחולשה בשסתום שעלולה להיות לתינוקות במיוחד פגים בשילוב עם הפרעת אכילה מסויימת. בפשטות, גורנישט מיט גורנישט. הוא טוען שזה חסר משמעות ונובע בעיקר מהרצון של אליענה להראות לנו מי לובש בבית את המכנסיים. הוא אמר שגם כניסינו להעשיר את החלב זה לא עזר ולחילופין היו מקרים שלא עשינו כלום והיא עלתה יופי ולכן שאולי הגיע הזמן ואני אשחרר קצת ואבין שזו הילדה. כששאלתי אותו בעניין הצומות שהיא כופה על עצמה הוא ענה את אותה התשובה והסביר שוב שזו היא ואם הכל מתקדם בכל זאת טוב אז אן סיבה להתרגשות.

 

נשקלנו. 5,610 גרם! וואו. עליה של 180 גרם ב10 ימים (אומנם משקלים שונים אבל בכל הפעמים עד היום השקילות בהם היו זהות ככה שהמספר הוא די אמין). לא רע עבור אליענה. הוא הסתכל בעקומה, טען שהיא עלתה יופי מהפעם האחרונה שהיינו אצלו לפני בערך 6 שבועות וגם שהיא נכנסה לאחוזון 3 של גילה המתוקן. עולה.

מדדנו היקף ראש. זה הרגע המכונן!!!!!!!!!!!!!!!!!! אין לי מושג מה ההיקף. לא שאלתי. פשוט שכחתי וזה לא נראה לי חשוב. אחרי שיצאתי מהרופא נזכרתי ששכחתי לשאול והדמעות ירדו מעצמן. באמת רגע מכונן. קשה להאמין שאני במצב הזה. אני. שלא האמנתי שהעניין עם היקף הראש ייפתר. שלקחתי ללב כל ביקור אצל הרופא. שבכיתי כמו תינוקת בכל סונר שעשינו. שנלחצתי לפני הMRI ולא נרגעתי עד שאמרו שזה נראה שאין צורך בשאנט. אני לא תלושה מהמציאות וברור לי שהעניין עוד לא לגמריי מאחוריי אבל בכל זאת עצם העובדה שלא נתקפתי בהלה כשהרופא מדד את היקף הראש ריגשה אותי מאוד.

 

נתבקשנו להופיע שוב רק בגיל שנה כי אין מה לבדוק בינתיים. לדבריו, קוגנטיבית היא לפי גילה המתוקן ומוטורית ייתכן ויש פיגור של כמה שבועות אבל לגמריי משהו רגיל. כשהסבתי את תשומת ליבו שאצלנו הילדים הלכו בגיל שנה ושבעה (2 מתוך 3 הגדולים) אז הוא חזר בו ואמר שאם ככה אז בעצם אין פיגור

 

"דרשו ה' בהמצאוֹ קראוהו בהיותו קרוב". ברוך ה'.

מפורסמת

 

אליענה סלב. מפורסמת. עוצרים אותה ברחוב. היא כבר לא מחייכת לכולם. עלה לה השתן לראש

כבר היינו ברדיו (לפני כמעט חודשיים), אח"כ בטלוויזיה (ביום שני האחרון)- בעניין עריסות לפגים בטיסה (הנה הקישור למי שהחמיץ http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=768857) ובסוף בעיתון (ביום רביעי האחרון)- להגברת מודעות לנושא הפגות בעקבות 2 ספרים חדשים שיצאו. בקרוב אנחנו מעלים מופע. חה חה חה.

 

כל עניין הפרסום גרם לי לתחושה של פסיכית אבל בתקופת הפגיה נשבעתי לעצמי שאחרי שנשתחרר והכל יהיה בסדר (הלוואי, בעז"ה) אני אעשה כל מה שאני יכולה עבור האוכלוסיה החלשה הזו (תרתי משמע). אז אני משתדלת גם אם לפעמים זה קצת מוזר לי. אם אני מצליחה לעזור אפילו לאדם אחד- מבחינתי כבר הרווחתי.

 

מבחינת גודל אין לי מושג אם משהו השתנה כי הרבה זמן לא ביקרתי בטיפת חלב או אצל הרופא. אני מקווה להיות היום ולדעת יותר אבל יש לי הרגשה שאני הולכת להתאכזב. הילדה בצום. צום. צום. במלון "יערות הכרמל" אפשר להגיע בתשלום לסדנא של 3 ימים שנקראת "צום מיצים". בגדול, אתה משלם בשביל הזכות לסבול עם החבר'ה. אצל אליענה זה קורה תמיד רק בלי החלק של הלשלם. זאת אני שמשלמת לעצמי כשנאכל לי הלב וזו אליענה שתשלם על זה בעתיד ביוקר אבל בינתיים הילדה משיכה לצום. לא ייאמן איך ילד יכול להיות ער כ"כ הרבה שעות ביממה בלי רצון להכניס כלום לפה ואת מה שנכנס להוציא בחלק מהזמן החוצה. ילדה משונה נולדה לנו. הכל אצלה חייב להיות תמיד באקסטרים.

מבחינת התפתחות אין שינוי גדול. הילדה ממשיכה להיות בטטת כורסא. היא שוכבת על הגב ומשחקת. אח"כ, כשאני הופכת אותה, היא שוכבת על הבטן ומסתכלת, היא מחייכת, עושה בכאילו היא קוראת, מדברת ומבלה עם האחים שלה אבל שינוי מהותי אין כרגע. האמת, אני לא חושבת שהיא אמורה לעשות משהו סופר מיוחד כרגע אז מילא. מה שכן, ככל שהזמן עובר אני רואה יותר ויותר את הפער שבין גילה המתוקן לילדים אחרים שנמצאים בגילה המתוקן. תמיד נראה לי שהם יותר גדולים ומפותחים. במקרה שלי זה ממש לא אומר כלום (כרמל לא זחלה, יונתן לא התיישב ושילי לא הפסיקה לאכול:-)) אבל בכל זאת נראה כאילו קיים פער.

מבחינת מעקבים אנחנו בתקופה יחסית סבירה. למעט שקילות אין שום דבר מעניין. קצת פיזיותרפיה, שחיית תינוקות, RSV, אבל הכל זה דברים "מבחירה" ככה שאני לא מתלוננת. הפיזיותרפיסטית השבוע היתה מרוצה מאוד מאוד מאליענה ואמרה שהיא "יופי ומבחינת התנועות שלה לא ניתן לדעת שהיא הייתה פעם פג". כששאלתי אותה למה היא אומרת את זה היא הסבירה לי שאצל פגים, היות וכל העניין החושי בנוסף לשרירים לא כ"כ מפותח בהתחלה אז התנועות שלהם מאוד חדות וחזקות וזו הסיבה שעובדים איתם הרבה על פיזיו וריפוי בעיסוק. היא אומרת שאצל אליענה התנועות מאוד רכות ועדינות וזה מאוד לא אופייני לפגים. אשרינו. הילדה מחוננת. ב"ה.

 

נזכרתי. כשהייתי באילת קרה משהו שרציתי לשתף ואין לי מושג איך הוא פרח מזכרוני. יום לפני שחזרנו הביתה ניגשו אליי בחדר אוכל זוג (דתי ומקסים) עם עגלת תאומים אומרו שהם ראו אתמול את הילדה שלי (אליענה כמובן) ושאלו אותי באיזה שבוע היא נולדה. ישר הבנתי לאן הם חותרים ועניתי 28+2. הם אמרו לי שישר הם ראו שהיא פגית כי היא מאוד דומה לתאומים שלהם (ילידי שבוע 26 גם בני 10 חודשים). הצצתי בעגלה. אם הייתה עגלה של שלישיה אפשר היה להושיב את אליענה איתם וזה היה נראה כאילו הם נולדו לאותם הורים. פשוט קטע איך פגים יכולים להיות דומים אחד לשני. קשקשנו קצת ונפרדנו לשלום. מקסימים לגמריי התאומים שלהם וגם הפגות שהם עברו היתה יחסית סבירה. הלוואי וימשיכו בטוב והלוואי ואליענה תפסיק להיות דומה כ" לכל המגזר הזה. כ"כ התאמצתי להביא גנים טובים מהבית כדי שהילדים יהיו יפים ובסוף מה???? או שהם נראים כמו ירון או שהם המקום הגיאומטרי של כל הפגים והפגות בארץ. כבר מגיל צעיר הילדה לא שמה על אמא שלה…..

 

מצורפת תמונה של אליענה עושה בכאילו היא אוכלת ביסקוויט. אפילו בתמונה זה לא נראה אמין.

 

שנת 2011 טובה לכל החוגגים.

שבוע מצויין.

אילת- קרחנה!

אליענה בובה.

נסענו לאילת. אני, אחיותיי, הוריי ואליענה שהגיעה בתירוץ של "עוד יונקת". ירון נשאר בבית כ"אב חד הורי" כשהכל מסודר עם מי לוקח את הילדים מהגנים, חוגים, ימי הולדת ו12 סטים של בגדים (4 עבור כל ילד בגין כל אחד מהימים שאני אעדר ). כולם בבית היו מרוצים ואני נסעתי לעשות קרחנה.

בשבת שלפני הנסיעה העברתי את אלוש מהאמבטיה של העגלה לטיולון. בשבילי היה מדובר בנקודת מפנה מאוד משמעותית. הילדה היא 2 גרם ואסימון מצד אחד ולכן זה היה סופר מוזר לראות אותה בתוך עגלה של גדולים אבל מהצד השני היא כבר נורא גדולה- 7 חודשים מתוקן- ונורא ארוכה- 64 ס"מ- וזה היה פשוט הזוי להמשיך לתת לילדה להסתכל על תכול השמים. בקיצור, קטע משונה.

לאילת החלטתי לקחת בכל זאת את האמבטיה של העגלה כי יותר קל לישון בה ובכל זאת אליענה עדיין לא התרגלה לטיולון וחשבתי שזה יהיה יותר פשוט ונוח. זה כמובן היה נכון אבל זה הוכיח סופית את המחשבה הקודמת שלי שהיא כבר גדולה מידי בשביל זה כי כשהיא לא ישנה אז היא השתעממה נורא וקיטרה. כשחזרתי הביתה ביום רביעי אפסנתי באופן סופי את האמבטיה. מזל טוב לאליענה.

טסנו לאילת (אחרי עניין הזוי עם היעדר עריסה בטיסה). באילת היה חיים משוגעים. אליענה התנהגה למופת ונהנתה מים של פינוקים מהאחיות שלי ומההורים. היא אומנם ילדה שמורגלת לתשומת לב נרחבת (בכל זאת פג…) אבל לא בממדים כאלו. בלילה הראשון היא עוד דיגמנה התנהגות למופת וישנה כל הלילה בדיוק כמו בבית. בלילה השני כבר התחילה החגיגה ואליענה- שהיא ללא ספק גאון של תשומת לב- החליטה להראות לכולם מאיפה הדג משתין ובכתה אחת לשעתיים במשך 40 דקות כששום דבר לא מרגיע אותה. לא הנקה, לא שכיבה איתי במיטה, לא על הגב כלום. הדבר היחידי שעזר היה להחזיק אותה אבל רק כשאני עומדת וזה הוכיח לי באופן סופי שזה רק מפינוק. כמובן שלא היה לי נעים לעשות לה סדרת חינוך שם כי ביום פינקו אותה נורא אז זה ממילא לא היה עוזר עבור הלילה שבא אח"כ. בלילה הראשון בבית היא ניסתה את אותו התרגיל ואז היה תורי להוכיח לה מה קורה כשלאמא יש "דלקת חוסר חשק". כשהבנתי שזה לא מרעב (ניסיתי להניק והיא לא רצתה) ושזה לא מחולי (היא היתה 100% כל הזמן) הבנתי שזה מפינוק והחזרתי אותה לעריסה. הבכי נמשך עוד 40 דקות (עקשנית המפלצת) מורטות עצבים ונטולות שינה (בשבילי. ירון ישן. הוא תמיד ישן. הוא פשוט לא שומע. בלעעעעעעעעעעעע) היא נכנעה, נרדמה והתעוררה כרגיל ב07:45 בבוקר לאכול. ההוכחה שצדקתי לא אחרה להגיע הלילה כשאליענה ישנה החל מ21 אתמול בערב ועד 07:35 הבוקר.

בעניין האוכל עדיין לא הכל דבש. בשבוע שאליענה עלתה 400 גרם יכולתי להתערב שהיא תעלה מלא. היא אכלה אחת ל4 שעות 200 cc של חלב שאוב מעורבב יחד עם חמאה, נאושור וקורנפלור. עיסה. אין ספק שזה עזר וגם הכמות היתה לא נורמלית. יצא שהיא אכלה קרוב לליטר דייסה ביום כשלפי משקלה היא היתה צריכה לאכול סביב 750 cc בלבד. מאז השתנו הדברים ואליענה חזרה להיות אנורקסית. ימים שהיא אוכלת יותר מ500 cc הם נס. כשאני מנסה לתת עוד היא מקיאה. ובכלל, כל עניין ההקאות אצלה הוא קצת מטריד. אליענה כבר לא מקיאה. לא ממחלה בכל אופן. לפני בערך 3 שבועות הבנתי שהיא מקיאה בגלל סוג של הפרעת אכילה שאני גרמתי לה בעצמי. ברור שזה לא מליחה פשוט כי היא כבר לא חולה ולגמריי לא מצוננת. ברור שזה לא מרגישות לחלב כי זה גם לא היה קודם והופיע רק לפני בערך חודשיים וגם כי היא מקיאה רק פעם אחת ביום ודי מתי שהתחשק לה. אני רק מנסה לתת לה בקבוק או לטעום משהו מוצק חדש וישר היא מקיאה. אני כבר מזהה את השיעול של ה"לפני" ומנסה לעצור את זה אבל ברוב המקרים זה חזק ממני והיא פשוט מקיאה וכמובן חוץ מהתסכול של למה היא עושה לי את זה אני מתבאסת כי זה אוכל שהיה יכול לעזור לה לעלות יופי במשקל. על כל פנים מאז שהפנמתי את זה אני מנסה קצת לשחרר בעניין האוכל ולתת לה רק כשהיא מבקשת בלי לדחוף. גם נסוגתי קצת מעניין המוצקים וחזרתי לנסות רק לאט לאט ומעט מעט בתקווה שכל הדברים האלו לא ימנעו ממנה להמשיך לעלות יפה במשקל ולא יגרמו לה להפרעה עתידית. אני מודה שהעניין מתסכל אותי מאוד וחשבתי שניסיתי הכל ושהדברים יצליחו בסוף. באסה. אני ממש מקווה שהעניין יפתר. בינתיים בזה שקצת הורדתי לחץ המצב אכן השתפר מאוד והיא כמעט לא מקיאה אבל אוכלת מאוד מעט. זה אף פעם לא מושלם לגמריי. באסה :-/ אבל באמת שזה צרות של עעשירים באמת שאני בסך הכל בסדר.

התפתחותית אין שינוי גדול. אליענה בגדול יודעת להתהפך. מהבטן לגב היא עושה די הרבה. מהגב לבטן- זה דורש קצת מאמץ ועבור ילדה שאוהבת הרבה תשומת לב זה לא כ"כ מסתדר- אז זה די נדיר אבל את הטכניקה היא מכירה ואני מקווה שהיא לגמריי תיכנס לזה ותתקדם כבר הלאה. בינתיים לדבר היא לא מפסיקה והיא למדה מהאחים שלה לקדוח במוח שאין דברים כאלו. הילדה חפרנית שבא לי לפעמים להתחרש. מגניבה.

אחרי השקילה ההזויה לפני 3 שבועות שאליענה עלתה 400 גרם בשבוע נשקלנו שבוע אח"כ שוב לראות שהמגמה נמשכת וכמובן שיצאתי מבואסת אחרי ירידה של 80 גרם. שבוע אח"כ היתה שוב עליה של 200 גרם ואתמול נשקלנו שוב והיא עלתה עוד 84 גרם בשבוע האחרון. 5,434 גרם. לא רע. בדקתי וראיתי שבחודש האחרון היא עלתה 600 גרם ואני כולי תחינה שהמגמה תמשיך ככה הלאה ואני אוכל קצת להרגע בעניין המשקל.

דבר אחרון. הורדנו מעליית הגג את המיטת תינוק כדי להעביר אותה כבר מהעריסה שאצלנו בחדר למיטה גדולה. אני חושבת שזה נכון גם לנו ובעיקר לה. ירון התחיל להרכיב אבל כנראה שבמעבר דירה נקרעה השקית שהיתה מחוברת למיטה עם החלקים שמרכיבים אותה וחסרים לנו 2 ווים מיוחדים. אז עד שהעניין הזה יסודר היא עוד איתנו. מילא.

מצורפות טונות של תמונות. בטיולון שהוחלף מהאמבטיה, באילת עם הדודות וההורים, אוכלת, משחקת, מתפנקת עם אמא ועוד. אה ויש גם תמונה של הזר שירון שלח לי למלון כי הוא התגעגע. חמוד.

תהנו.

שבת שלום.

סופגניה

חנוכה. אך איזה חג. אני מתה על חנוכה. אני משוגעת על סופגניות ומשוגעת על לביבות ומר"ח כסליו אני אוכלת משני הסוגים בצרורות. לא משנה לי הסדר. קודם לביבה ואח"כ סופגניה. יום אחרי אני אוכלת קודם סופגניה ואח"כ לביבה אבל העיקר הוא שאני לא מפסיקה. טוחנת. המדהים הוא שבעניינים האלו אני נטולת אנינות לחלוטין ואני לא אוהבת את המיוחדים, מוקצפים, ממולאים, מצופים וכדומה. אני אוכלת נטורל. בצק! הרבה בצק!!!!

כל מה שתיארתי למעלה לא היה מעניין אלמלא העובדה שנראה לי שאליענה נדבקה ממני היא אומנם עוד לא אוכלת סופגניות ולביבות (שזה האמת קצת מבאס כי בגילה אצלי כולם אכלו הכל והרבה אבל ניחא) אבל לעומת זאת עובר על הילדה משהו.

סדר היום שלה סוף סוף מתחיל לקבל צורה. היא קמה סביב 08:30 אחרי שאני מנסה להשמיע קולות רמים ליד העריסה שלה כדי שתתחיל להתעורר כי מתפוצץ לי הציצי. אחרי שהיא קמה ומחייכת לכל עבר היא אוכלת, משחקת והולכת לישון. סביב 12 בצהריים משהו דומה. אח"כ באזור 16 ובסוף מקלחת וארוחה סביב 20, ככה שההיא הולכת לישון בערך ב21 בערב (למשך 12 שעות רצופות!!!!!!! ברור לי שהלילה אני אשלם על זה ביוקר כי היא בטוח תתעורר) ובסה"כ אוכלת בערך 4 ארוחות (לעיתים נדירות 5 אבל זה כשהיא ממש עושה לי טובה). כמות הארוחות אומנם קטנה יחסית אבל היות וחזרתי בעיקר לשאוב (חוץ מארוחת הבוקר שאז היא רק יונקת כי אין לי סבלנות ואני לגמריי מפוצצת). בכל מקרה הכמות שהיא אוכלת לפי משקל היא די גדולה (בין 160 ל200 cc עבור כל ארוחה ובסה"כ יותר מכפי שהיא אמורה- בראבו לאליענה!!!) ובנוסף לכל בקבוק שאוב נוסף גם כפית חמאה + סימילאק/ מטרנה לפי הכמות הנדרשת + קורנפלור לפי הכמות הנדרשת (איכס!!!!! מי אמר שאסור לומר איכס על אוכל??? זאת פשוט זוועה וזו גם הסיבה שאני לא מודאגת או מתעצבנת כשהיא מקיאה- בערך 1 ליום- כי לגמריי אפשר להבין אותה ).

כולם אמרו שאליענה גדלה. גם אני הייתי אופטימית. אחרי שפרצנו את מחסום ה4.5 ק"ג בו היינו בערך חודשיים נמדדו אצל הרופא 4,710 גרם ואח"כ בטיפת חלב 4,834 גרם. שיגעון. אחרי כל העיסה הזו (או כמו שנהוג לשיר אצלנו- "אימי אפתה ספגניה לי, סופגניה מעופרת יצוקה….") קיוויתי שאליענה גדלה אפילו יותר והלכתי לשקול שוב בשבוע שעבר. אחרי שבפעם האחרונה הרופא היה לא מרוצה (אומנם לא מוטרד אבל בכל זאת) החלטתי להיכנס באימאימא של אליענה (אאאאאאאאאממממממממממממממ. זאת אני. אופס) ולא לוותר לי או לה. חזרתי לשאוב ומאז אני שוקלת בערך 1 לשבוע כדי לראות שזה מתקדם לאנשהו ולא נשאר במקום אחרת הייתי תולשת לה שערות (אאאאאאאאאאאאאמממממממממממממממ. אין לה. אופס). על כל פנים, ניגשתי ברביעי שעבר לטיפת חלב- שאגב, הייתה חניה ממש מול הכניסה וזה די נדיר והמקום היה שומם לגמריי. שוס. מזל שלא התקשרתי כי אז היו אומרים לי שמלא ואי אפשר וכו'….- אחרי שקיבלה אותנו האחות (אצלה היינו גם בפעם שעבר. מנהלת התחנה. קשה להאמין אבל זו כבר הפעם השניה אצל אותה אחת) נשקלנו. היקף ראש-  42.3 ס"מ. נהדר. אורך- 61.5 ס"מ. אולסי פרי. משקל- 5,234 גרם!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! מיי גוד. כמעט התעלפתי. הפעם באופן חיובי. אי אפשר היה להרגיז אותי באותו יום או להוריד לי את החיוך מהפרצוף. הילדה בטטה. 400 גרם בשבוע! בול! מה היא עשתה בלילה כשישנו? טחנה סופגניות?

בכל מקרה- אושר גדול.

דבר אחרון, בעניין קצת שונה. בשבוע שעבר היו מסיבות חנוכה בגן של שילי ויונתן. היה מקסים. אצל יונתן היה השיר האחרון אחד מהאלו שתמיד גורמים לי לבכות. מהשירים האלו שאצלנו "הדוסים" משמיעים בחתונות ואני כמובן יצאתי לבכות בחוץ. אבא שלי (שהגיע עם אימי להפתיע את יונתן במסיבה) היה שם- שוב!!!!!!!!- להביא לי טישו ולנגב לי את הדמעות. אין לי מושג אם זה יעבור אי פעם אבל הצער עם מה שקרה והאושר עם מה שנגמר מתמסכים אצלי למעין רגש נוגה ומשונה בשירים מהסוג הזה. אני לא יודעת אם אני מקווה שזה יעבור או לא אבל מה שבטוח שלפני הלידה הזו מידת ההתרגשות אצלי הייתה שונה, גם אם גבוהה יחסית.

אושר גדול אליענה שלנו. סופגניה חמה ומתוקה. אני מעדיפה הרבה בצק בסופגניה שלי. עובדים על זה.

חג אורים ראשון של אליענה. בהחלט חג של אור עבורינו.

חג חנוכה שמח לכל בית ישראל.

הו, מלנכוליה, את אהובתי

"…ואני שקוע בעצבות, מתכרבל במתיקות
הו, מלנכוליה, את אהובתי
את הרי אישתי האמיתית, קטנונית וקנאית
הו, מלנכוליה, את אהובתי…" (חמי רודנר)

 

מוזר.

בסך הכל- הכל בסדר. חוץ ממה שלא.

 

אליענה מקסימה. כרגיל. מתנהגת למופת. מחייכת לכולם. כל הזמן. נהנית מההצקות של האחים שלה. נהנית מלשכב בעגלה. נהנית מלהיות על הבטן. נהנית כשאני משחקת איתה. נהנית להתרחץ באמבטיה. פשוט מותקית. ההתפתחות נראית טוב, הילדה עושה רושם חיובי ובכל זאת יש לי גלים של מלנכוליה. אני כולי משדרת עסקים כרגיל אבל הם לא כרגיל. התחושות כל הזמן מעורבות. הבעיה העיקרית במה שאני מתארת היא העובדה שבכל הקשור לקיומי- אני בנאדם בלי אפור. או שחור או לבן. או שאני בהיי כאילו אני על סמים או שאני בדאון כאילו חרב עליי עולמי. את האמצע אני פשוט לא מכירה והתחושה החדשה הזו מוצאת אותי מבוהלת.

 

אני סובלת. על אמת.

אני אסירת תודה. ממש. מכל הלב. אליענה היא הנס שלי. האושר בחיי. ואין דרך לחוש את ההשגחה עד שאלוהים לוקח אותך בפינצטה ומטלטל אותך. זכיתי. בחיי אני חשה שזכיתי. נעשה לנו נס. יכולנו לצאת מהניסיון הזה חבוטים מאוד וכואבים מאוד מאוד ולכן אני חשה כזו הכרת תודה ועם כל זה אני כועסת. קשה לי להגדיר על מה אבל אני פשוט לא לגמריי חזרתי להיות עצמי.

 

בחזרה לעניין. התחושה הזו של העצבות צפה מחדש ביום רביעי בלילה. הלכתי עם אליענה לרופא. שוב. הפעם זה היה ירון שהתעקש. אליענה מצוננת כבר 6 (!) שבועות. אין חום אבל היא בכל זאת קצת חולה ומאוד מאוד מאוד משתעלת. תופעת הלוואי המטרידה ביותר בכל העניין הזה הוא שהיא גם מקיאה לפעמים. בשבוע האחרון בממוצע של אחת ליומיים אבל בכל זאת. אז אני לא מוטרדת מעניין ההקאות כשלעצמן כי אני יודעת שהן מהליחה וכשיעבור הצינון -> תעבור הליחה -> יעבור השיעול -> יעברו ההקאות אבל זה פשוט מפריע לי בגלל המשקל.

בפגיה, כשהכל היה כ"כ קשה ונוראי הסתכלתי כל הזמן על הצרות של אחרים ונימלאתי קנאה. ידעתי שאני עושה עוול לעצמי ובכל זאת אני בנאדם אבל נשבעתי לעצמי שאני אתלונן רק כשיש משהו בעייתי ולא "סתם" כשיהיה משעמם. כמובן שזה לא קרה כי כשאת שם זה ה100% בשבילך וכל דבר היה נראה לי דרמטי. בהתחלה אתה מרחם על עצמך בגלל האסון שקרה לך, אח"כ אתה מקשט את הרחמים שלך בזה שאתה מרחם על הילד שלך במה שהוא צריך לעבור ובסוף אתה חוזר לרחם על עצמך. ככה היה לי בפגיה וכשהשתחררנו נסגר המעגל הזה. קצת אח"כ הוא התחיל מחדש (ריחמתי על עצמי -> אליענה -> ועכשיו שוב אני) ואני כולי תקווה שיסגר המעגל הזה שוב ולא יפתח מחדש לעולם.

 

בכל מקרה, הרופא, כרגיל- יאמר לזכותו, היה מרוצה מאוד מאליענה. מההתפתחות, מהנחמדות ומכל חוו"ד של בעלי המקצוע השונים שביקרנו אצלם. בנוסף, הריאות, הגרון והאוזניים- הכל נקי. בקיצור, כמו שחברה טובה שלי אומרת, זה "וירוס אקמול יעבור" רק בלי החלק של הוירוס ובלי החלק של האקמול. הקיצר- יעבור. צינון שיחלוף מתישהוא ואיתו גם התופעות הנלוות. ממש לא הופתעתי. זה מה שגם אני וגם ירון חשבנו אבל בגלל שזו אליענה ואנחנו כבר יודעים שאנחנו לא יודעים הכל ישנם סיכונים שאנחנו לא מוכנים לקחת ורצינו לוודא שוב.

בסוף נשקלנו.

הבשורה הטובה היא שאליענה עלתה במשקל. 4,710 גרם. 260 גרם עליה מהפעם האחרונה שביקרתי אצל הרופא (קצת יותר מ3 שבועות כלומר ממש לא הרבה אבל בהתחשב במצב ההקאות והאכילות זה סביר) אבל יותר חשוב מזה מדובר על עליה של 160 גרם מהביקור האחרון שלנו בטיפת חלב בדיוק שבוע קודם ובמקרה הזה המצב יופי.

הבשורה הרעה היא שהרופא- לשם שינוי- לא היה מרוצה. ממש ממש לא מודאג אבל לראשונה גם לא מרוצה. הוא אמר שהיא רחוק מאוד מתחת לעקומות וצריך להתחיל לעזור לה לעלות במשקל. אני לא אלאה אתכם בכל הפרטים אבל הוא רמז לי בעדינות שיהיה עדיף לצמצם בהנקה ולהתחיל בפורמולה או לפחות לשאוב ולהוסיף כל מיני דברים.

 

פחות או יותר בשלב זה חזרה אליי העצבות. אני לא ממש מוטרדת. הרופא לא מוטרד אז בטח שאני לא. אני בעיקר מבואסת. לא כ"כ מהעובדה שחזרתי לשאוב (לא רק אבל גם) וגם לא כ"כ מהעובדה שהייתי צריכה להילחם עם אליענה (בדמעות שליש כמובן) שתחזור לאכול בקבוקים כי התאהבה בהנקה (באופן ברור) אלא בעיקר מתחושת הכישלון.

מצד אחד אני לא כ"כ סובלת מלשאוב ואני מרגישה אשמה שריחמתי על עצמי כ"כ ולא המשכתי פשוט לשאוב ולתת לה בקבוקים לאורך החודשים האחרונים. אם הייתי עושה את זה היינו היום במצב אחר לגמריי ולי כבר היה שקט (הייתכן???). מצד שני אני כ"כ מבואסת שלא הולך לי עם ההנקה. גם העניין הזה אוכל אותי. זה צרות כ"כ קטנות בשביל מה שעברנו אבל בשבילי זה עולם ומלואו וזה כ"כ מייסר אותי. ממילא, כשיולדים פג תחושת הכישלן גדולה מאוד וכשלזה מצטרפת אכזבה כזו…..

 

אין לי מה לומר. חזרתי למתכונת של פעם. חלק הנקה, חלק שאיבה, בקבוקים שאובים עם חמאה + פורמולה + קורנפלור (נראה אתכם לא עולים במשקל אחרי כזו עיסה. אי אפשר לחרבן שנתיים אח"כ אז ברור שעולים במשקל:-) ).

הבעיה הגדולה, אם אני מצליחה לבאר עבור עצמי את העניין, הוא שזה מצב של LOSE- LOSE. כל אחת מהאופציות לא תהיה מספיק "שלמה" עבורי בשביל לחוש מספיק טוב עם מה שאני עושה.

 

אדריכל הניצחון אמר לי פעם בפגיה שזה שהוא אבא אומר שהוא תמיד מודאג. רק עכשיו אני מבינה את מה שהוא אמר.

 

 

שבוע עמוס

זה היה שבוע עמוס. התחיל בטוב והסתיים בטוב. תודה לאל.

ביום ראשון שעבר, 07.11.2010, הייתה לנו פגישת התייעצות משותפת בביה"ח דנה (איכילוב) בת"א.

רקע, לפני 3 חודשים הלכתי באופן פרטי לפרופ' קונסטנטיני לקבל חוות דעת נוספת בעניין הממצאים של אליענה בסונר ראש בהמשך להתייעצות עם נוירוכירורג של שניידר. הוא הפנה אותנו כידוע לMRI וכן לד"ר בסן שהוא הנוירולוג המפורסם של ביה"ח דנה. עשינו את הבדיקה והלכנו לבסן שבדק, התרשם באופן סביר (בגדול בסדר ובקטן הוא רצה להמשיך לעקוב כי היו לו כמה עניינים מינוריים אצל אליענה) והציע לקיים התייעצות משותפת. ההתייעצות הזו היא שירות מדהים וחריג של ביה"ח הכולל מפגש משותף של נוירולוג בכיר (במקרה שלנו ד"ר בסן) וכל הרופאים שעובדים תחתיו, נוירוכירורג בכיר (פרופ' קונסטנטיני) וכל המתחתיו ומספר נרחב של רדיולוגים שמפענחים אצת כל ההדמיות ומביעים דעתם. כמובן שנוכחות ההורים והפציינט הינם חובה:-) בגלל הצוות הנרחב והשירות החריג מתכנסת התייעצות כזו רק אחת לכמה חודשים והיות וזה לא היה דחוף אצלנו אז פשוט קבעו לנו תור רק לעכשיו (3 חודשים אחרי הבדיקה הראשונה).

הגענו קצת אחרי 10 ונכנסנו ב 11:35 לבדיקה מקדימה אצל ד"ר בסן. הרופא הוא פשוט אליל. יסודי, נינוח, נחמד ובעיקר קפדן. מאוד קפדן. קרא את ממצאי הבדיקה של הפעם שעברה, שאל המון שאלות, בדק איפה אנחנו עושים מעקב, שירטט עקומה של משקל (המון המון המון מתחת לעקומה ) ועקומה של היקף ראש (אחוזון 25. לא רע!) והתפנה לבדוק את אליענה.

אליענה היתה במצב רוח מרומם. כ"כ מרומם שרגע לפני שהוא התחיל לשרטט את העקומות היא בדיוק סיימה לינוק. בטירוף. והיות והיא היתה נורא מצוננת אז האכילה שלה נשמעה כמו מנסרה בנגריה. היא סיימה ואני החזקתי אותה והיא היתה מאוד מרוצה. ואז הגיע גרעפס. בחיי, לא שמעתם כזה אף פעם. עצום מימדים. לא עברו 10 שניות והגיע עוד אחד. זהה לראשון. אחרי 15 שניות נוספות הגיע השלישי. הילדה כמעט קרעה לרופא את הסדין שהיה על המיטה מרוב רעש.  בעיני המתמחה שהיה בחדר ראיתי את המבט של "לא ידעתם שלא נותנים בירה לתינוקות ובטח שלא לפגים"? אני מגדלת נהגת משאית. לא פחות ולא יותר.

אחרי ההלם שאחז בכולנו התחילה הבדיקה. אליענה, למרות החולי שלה, היתה במצב רוח מרומם. הבדיקה ארכה בערך 8 דקות ובסן, שהוא אישיות ומופת ברגישות, כל הזמן אמר לה "יופי חמודה", "איזה מקסימה היא" ועוד ועוד. שורה תחתונה הוא היה נורא נורא מרוצה. הוא אמר שהבדיקה תקינה לגמריי והיא עושה הכל לפי הכללים. עוד אמר שגם החשד שהיה לו לגבי טונוס מוגבר בצד ימין ממש לא קיים כיום והטונוס תקין לגמריי. הוא הסב את תשומת ליבי שייתכן וחגורת הכתפיים מעט חלשה והציע שאשאל בפיזיו כי זו לא ההתמחות שלו אז הוא קצת פחות מבין בזה.

שורה תחתונה הוא שלח אותנו החוצה אחרי ששאלנו שאלות וקיבלנו הסברים שסיכומם הוא שהילדה 100%, הוא לא רואה נזקים וקשה לו להאמין שיהיו (אם כי הוא לא באמת יכול לחזות אז הוא השתמש בהסתייגויות אבל הקונספט היה דומה) ואמר שהאמת שאין לנו כל צורך בייעוץ כי אין פה מה לאבחן ואין צורך בהתערבות אבל אם אנחנו כבר פה מבזבזים את זמננו אז שנמתין ונגמור עם זה.

יצאנו ממנו ב12:40 המומים מאושר. אליענה היא לא ילדה ראשונה והאמת שההורות וההתפתחות של ילדים זה לא דבר שזר לנו ככה שבאנו יחסית בתחושה טובה כי היא כבר בגיל שאפשר להתרשם מההתקדמות שלה ובסה"כ אנחנו מרגישים שהיא בסדר גמור אבל אין כמו לקבל את זה חתום. לא האמנתי שזה אמיתי. 10 שבועות בפגיה רק בכיתי ואמרתי תהילים. קיוויתי שיפתחו שערי השמים ותפילותיי יגיעו עד כיסא הכבוד. כשיצאתי מהחדר שלו ממש הרגשתי בהשגחה האלוהית. שכינה זו המילה. וואו.

הלכנו לאכול צהריים וחזרנו ב14 כי אז מתחילה הישיבה. בשעה 14:20 הגיע תורנו ונכנסנו פנימה. קצת לפני 14:22 היינו בחוץ. פחות מ2 דקות. נכנסנו, החזקתי את אליענה בידיים, אמרו לנו שהיא מקסימה (לא אומרים את זה לכל ההורים אלא רק לנו, נכון? ) ואז בסן אמר שהוא עידכן אותם, הם ראו את ההדמיות ואנחנו לגמריי משוחררים כי אין לנו מה לחפש שם. אמר שאנחנו לא צריכים להגיע אליו יותר (אלא רק אם נרצה) ושנמשיך מעקב במרפאת פגים.

יצאתי בהיי. הרגשתי על סמים- למרות שאף פעם לא ניסיתי. שכינה. היינו פשוט מאושרים. כ"כ רווח לנו.

ביום שלישי השבוע היה לנו טיפת חלב. יום חג! כל פעם שיש טיפת חלב אני יושבת בבית ערב קודם ושואלת עד כמה יצליחו להפתיע אותי הפעם. בגדול, לא הפתיעו אותי באופן מיוחד הפעם למעט העובדה (ההזויה) שהגעתי כשהמקום עוד היה סגור כי האחות שאצלה היינו בפעם שעברה והיתה אמורה לקבל אותנו גם הפעם היתה חולה (שתרגיש טוב) ונכנסנו לאחות אחרת במקום. החמישית במספר. ח-מ-י-ש-י-ת!!!! לדעתי בכל התחנה יש סה"כ 6 אחיות. נראה לי שאם בפעם הבאה לא יתנו לי מישהי חדשה אני פשוט אבקש להחליף בהתנדבות. חבל שנתרגל למישהי אחת. הרבה יותר מעניין מגוון:-)

האחות הזו (החמישית!) היא כמדומני גם מנהלת התחנה והיתה על הכיפאק. היא הבינה שאליענה פגית ושאלה איפה היינו ואח"כ סיפרה שהיא היתה בעברה אחות בפגיה. הללי!!! סופסוף מישהו עם קצת רקע. נשקלנו. 4,540 גרם. לא זז. עליה של 90 גרם בשבועיים וחצי. באסה. טוב שאפשר להאשים את הצינון (ובעקבותו את ההקאות) אחרת הייתי בוכה שבועיים. אליענה ירדה בעקומה שלה בגלל זה אבל אני מקווה שזה זמני . היקף ראש נשמר תקין, 41 ס"מ, אורך 61 ס"מ (אחוזון 90 בערך ביחס למשקל). אין מה לעשות. הגנים האלו הם כנראה שלי. סיפרתי את זה אח"כ לחברה (שהיא גם רופאה. הכרנו בשניידר) והיא אמרה לי אפרופו זה והבדיקה אצל בסן שעדיף דוגמנית וחכמה מאשר דובה וטיפשה. צודקת!

קיבלנו חיסון צהבת נוסף וגם מחומשת נוסף ואפילו עשינו בדיקת שמיעה ואליענה היתה פשוט מותק. גם האחות אמרה שהיא מותק ושהכל יופי טופי.

ביום רביעי עשינו RSV. עבר בקלות ובשלום, תודה לאל.

ביום שישי היה ארוע מכונן. היה ה12.11. המשמעות של התאריך הזה היא גדולה מאוד בשבילי היות וזה אומר שאנחנו כבר חצי שנה בבית. חצי שנה מהשחרור. חצי שנה!!! פשוט לא יאומן. כמה עברנו. כמה אליענה עברה. "מבירא עמיקתא לאיגרא רמא"- או בעברית: מבור עמוק למגדל גבוה. שיואו איזה מרגש. אני פשוט לא מצליחה למחוק את החיוך מהפרצוף. לא מצליחה.

היום, מוצ"ש, חגגנו בבית מסיבת יומולדת 4 ליונתן בחיק המשפחה מ2 הצדדים. למה זה רלוונטי? כי בשבת אחרי הארוחה יצא לי קצת לחשוב ובין השאר חשבתי על היומולדת הקרב ועל יונתן שלנו. התחושה הגדולה ביותר שחשתי היתה איך הייתי רוצה עכשיו עוד בן. אני בנאדם לא שפוי. פשוט לא יאומן. לפני 9 חודשים אמרתי שסגרתי את הבאסטה. לפני חצי שנה אמרתי שאולי לא אבל שידברו איתי עוד שנתיים ונראה. ופתאום היום, בגלל היומולדת, זה צף לי. רגשות מעורבים. קצת קשה לי להכיל את זה.

בכל מקרה היה כיף היומולדת. המון מתנות וכולם היו מרוצים.

זה היה שבוע עמוס. התחיל בטוב והסתיים בטוב. תודה לאל.

עושים חיים משוגעים- דבש, הכל דבש!

מי שמכיר אותי, ואני מניחה שרובכם כבר מכירים אותי די טוב, יודע שאין לי אפור. או שהחיים דבש, הכל סבבה אגוזים ופצצות לגבות או שהשמים נופלים עליי, האדמה מאיימת לבלוע אותי ואני רואה רק שחור. פשוט אין לי אפור. אין יום שעובר שמישהו ישאל אותי מה העניינים ואני אגיב- בסדר במעין נימת אגב. פשוט לא קורה. או שחיים משוגעים או שחרא.

הבעיה שנוצרת בעקבות כך היא בעיקר תחושתית. תמיד טענתי, ובפגיה חשים את הדברים בעוצמות אפילו גדולות ועמוקות יותר, שלאדם בחייו ישנם 2 מצבים. אם, לדעתו- כי הרי הכל עניין של פרספקטיבה, הוא במקום הנמוך ביותר אליו אפשר להגיע אז הוא יכול להתעודד מכך שיותר גרוע כבר לא יכול להיות ומכאן אפשר רק לעלות. לחילופין- אם הוא בעמדה שזה לא הכי גרוע אז הוא יכול להתעודד שהיה יכול להיות יותר גרוע. העניין הוא שאצל אנשים קיצוניים המחשבות הן גם הפוכות ועכשיו כשטוב לי (טפו, טפו, טפו) אני מוצאת את עצמי בציפיה גדולה לראות מתי, חלילה, יתחרבן ועד כמה. באסה.

 

בינתיים- הכל דבש!

כבר בליל האירוע של אליענה שהיה מדהים ומרגש מאוד עבורינו ועבור סובבינו, אליענה קמה (יותר נכון הערתי אותה כי התפוצץ לי הציצי ) באמצע הלילה כדי לינוק כשיש לה הפרשות ירוקות זרחניות מהעיניים. ידעתי שהנה מתחילה לה דרמה כלשהי. האמת שקצת מצחיק לומר אחרי כל מה שאתם יודעים מהבלוג אבל אני בנאדם מאוד מאוד מאוד לא היסטרי מטבעי (זה היה נכון לפני הפגיה). מה הכוונה? כאופיים של קיצוניים, ילדים יכולים להסתובב אצלי בבית, ויסלח לי יצחק קדמן, עם חום של 40 מעלות במשך שבועיים ורק אז אני אועיל בטובי לבדוק מה שלום הרופא. לחילופין, יש לי מקרים שאם מישהו סובל מכאב הכי קטן אני ישר חושבת סרטן. מיי גוד.

בכל מקרה ההפרשות בעיניים עיניינו לי את הסבתא (ויסלחו לי סבתותיי ). אחרי 5 ימים הצטרפו להפרשות- שאפילו לא היו בכיוון של להפסיק- גם שיעולים אימתניים. רק כדי להסביר- השיעולים של אליענה היו נשמעים כמו מקהלה של חולדות שנתקעו בתוך אגזוז של הארלי דיוידסון. חנוק חנוק אבל בסטייל. אבל אני בשלי. אין חום ולכן גם הרופא לא יזכה לביקור. אחרי עוד יומיים התחלתי לעשות לה אינהלציה בעצמי על פי מינונים שקבעתי אני (הרי כפולניה נולדתי כבר דוקטור) בטענה שאם לא יועיל ממילא לא יזיק. ב10 שבועות וחצי שאליענה הייתה בפגיה הפכו אותה מצלחת פטריי למעבדה של כימיה אז עוד אינהלציה לא תשנה דבר. וזה מה שהיה. אני לא בטוחה שזה אכן הועיל אבל זה בוודאי לא הזיק. הילדה משתעלת וירון ואני בסירובנו. ראינו מספיק רופאים בשביל חיים שלמים. אין שום טעם! האמת- העניין הוכיח את עצמו והמצב השתפר מעט בכל יום, אלא שהוריי היקרים והאהובים הם אנשים שאי אפשר לומר להם לא. למה? אני אספר לכם בדיחה ותבינו מיד. "מה ההבדל בין פולניה לרוטווילר? שרוטווילר משחרר בסוף!!!!" ההורים שלי לא! אם לא נבקר אצל הרופא אז לא הרווחנו ביושר את הלחם שלנו. חייבים. פשוט חייבים. אבא שלי הולנדי ואמא שלי פולניה. זה לא משנה את העובדה שכששואלים אותי אני תמיד אומרת שפולניה זה לא בגנים זה מצב נפשי. אין מה לעשות. (אבאמא- אוהבת אתכם. חי נפשי זה לגמריי בצחוק :- ) ).

אז ביום ראשון בשבוע שעבר אחרי שהחלטתי שאני מעוניינת להשאר חלק מהירושה ארזתי את אליענה ונסעתי לרופא. הגענו והוא שאל למה באנו אז אמרתי "כי אליענה חולה". קטע משונה- לבוא לרופא כשחולים. אצל פגים זה באמת לא טריוויאלי. אז הוא בדק ופסק. כלום. כמו שאמרתי- כלום. הוא אמר שזה נורמלי צינון, הפרשות, שיעול אבל אין מה לעשות. הוא אפילו לא חושב שיש צורך באינהלציה ושזה יעבור לבד (מיותר לציין שההורים שלי הצטערו נורא שלא קיבלנו איזו תרופה כדי שהם יוכלו להרגע ). מדדנו היקף ראש- 40.4 ס"מ. עליה של 0.4 ס"מ ב3 שבועות. מחוננת- תודה לאל. רציתי לשקול אותה אז הרופא אמר (יאמר לזכותו) שממש לא כדאי כי בגלל שהיא חולה היא בטח ירדה במשקל. אמר וצדק! בכל זאת שקלתי. 4,450 גרם. עליה של 30 גרם ב3 שבועות. אם זה לא היה מצחיק זה היה עצוב. שוב יאמר לזכותו שהוא ממש לא התרגש הוא הסביר לי בפעם ה709 שאין מה לעשות וזאת הילדה. אלו הגנים ויהיה בסדר. לשם שינוי לא יצאתי בוכה. התקדמתי.

בסוף שאלתי אותו על הסונר ראש. עשינו 3 ימים קודם סונר ראש (שוב. בפעם השלישית מאז השחרור- לא כולל MRI). לפי הפענוח הצלחתי להבין שזה נראה בסדר (או ליתר דיוק אין החמרה תודה לאל) אבל רציתי לשמוע את זה ממנו. הוא הציץ ואמר שזה נראה כאילו יש שיפור קל והיות וההתפתחות לגמריי תקינה וכנ"ל לגביי היקף הראש, טפו טפו טפו, זה אדיש לו. הייתי מרוצה מאוד ושאלתי אותו מתי צריך שוב. מנחשים? כל הנראה שלא צריך בכלל שוב. אולי עוד פעם אחת בעוד הרבה זמן לפני שייסגר המרפס. שיואו איזה הלם. הלוואי. שרק ימשיך ככה. הוא אמר שאין לי מה לחזור אליו בחודשיים הקרובים. אושר גדול.

 

כבר מזמן הבטחתי לגדולים שעכשיו כשאני בבית ומוציאה אותם ב13:30 מבי"ס או הגן נלך באחד הימים לג'ימבורי אחרי הצהריים. ביום שני קיימתי את הבטחתי ונסעתי עם כולם ל5 שעות לג'ימבורי. הילדים היו בעננים ושיחקו ונהנו נורא. אני ישבתי וקראתי ואליענה לא הבינה מה אני רוצה ממנה כששמתי אותה באחת הצלחות לשכב שם או אח"כ כשהכנסתי אותה לבריכת כדורים עם הגדולים. היה נהדר. מצורפות מלא תמונות.

סוף השבוע עבר בנעימים בעיקר לאור העובדה שנסענו לאחותי לשבת אז היה לי פטור מבישולים.

באחד הימים בשבוע שעבר ירון עידכן אותי שביום ראשון אנחנו נוסעים ל3 ימים לנופש לכבוד היומולדת. 30. בלי הגדולים שמסודרים אצל ההורים שלי. אז במוצ"ש ארזתי לילדים ולנו וביום ראשון אחרי שפיזרתי את הגדולים יצאנו לדרך. רק בדרך גיליתי שנוסעים לירושלים (מחמל נפשי). את החופשה אירגנו הוריי האהובים מאוד (וזה אומר שעוד לא נישלו אותי) לכבוד יום ההולדת ונסענו ירון, אני ואליענה. אושר גדול. כל כך היינו זקוקים לזה. זה היה כמו חוות פיטום- אין לזה שום הגדרה אחרת. אתה אוכל, ישן, קורא, נח, אוכל, ישן ולפעמים קצת מסתובב בקניון או מתפלל בכותל. חוות פיטום. איזה אושר. אבל הדובדבן שבקצפת היה שאליענה נתנה לנופש הזה להתקיים באופן מושלם. הילדה ישנה בלילה, משחקת בזמן שאנחנו מטיילים, עושה מינגלינג עם אנשים בחנויות ובחדר אוכל ויונקת אחרי שאני מסיימת לאכול בעצמי. הילדה פשוט גן עדן. שכבתי איתה על המיטה בשעה 17 בערך בשני הערבים (17!!!! בלי המולת ילדים מסביב. לא יאומן) ופשוט חייכנו אחת לשניה כמו שתי סתומות. בחיי הילדה לא יודעת לבכות. פשוט מלאך. אם היא רק הייתה קצת מדברת זה היה מושלם………….

 

והערב חזרנו. לתוך ההמולה. כרמלי מדמה תחלואים מרוב געגוע וכבר אמרה לי שהיא יודעת שכאב הבטן לא יעבור לה בשינה בלילה והיא צריכה להשאר מחר בבית עם אמא שילי קיבלה את פנינו בנשיקות וחיבוקים ואז פנתה לאליענה ואמרה לה "שלום חייזר קטן, מה שלומך?" ויונתן רק היה עסוק בלהראות לנו איך הוא בועט חזק בנעליים החדשות שלו (קנינו לו ביום שישי). הורסים.

 

בחיי שהכל דבש. תתכוננו. זה אומר שהפוסט הבא הולך להיות דיכאון.

 

אבא ואמא יקרים,

תודה על המתנה ליום ההולדת. הדבר היחידי שהיה באמת חסר שם זה רק אתם. אני אוהבת אתכם מאוד.

 

 

אירוע לאליענה!

ביום חמישי שעבר, ו' בחשוון, ה14.10.2010 זכינו, תודה לאל, לערוך את מסיבת ההודיה לאליענה. האמת- היה סוף הדרך. חיכיתי בקוצר רוח שיגיע היום המיוחל והתרגשתי עד דמעות. זה היה בשבילי יום חג אמיתי בגלל כל התהליך שעברנו וחשתי שזו החותמת הסופית לקבלת אליענה לחיק משפחתינו.

אני מעלה לכאן את מילות הנאום שכתבתי והקראתי ונדמה לי שכל מילה מעבר תיהיה מיותרת. רק דבר אחד- נשבעתי לעצמי שאני לא אבכה כשאני מקריאה את הנאום כדי לא להביך את עצמי ובעיקר כדי לא להביך את הקהל. הצלחתי. עליתי לנאום ויריתי כמו תותחים. אני את הדמעות שלי שפכתי לאורך כל החודשים האחרונים וגם בעת הכתיבה.

"ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, הגומל לחייבים טובות, שגמלני כל טוב".

"ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".

כמה דברים שלמדנו בפגיה:

- למדנו שרפואת פגים נקראת נאונטולוגיה.

- למדנו שקיימים 3 סוגים של הנשמות ואנחנו עברנו את כולם: תדר גבוה, טובוס s-imv, וסי-פאפ.

- למדנו שבנוסף להנשמה תינוק יכול לקבל NO כדי לסייע לבועיות בריאות.

- למדנו שאפשר לקבל סיוע בנשימה באמצעות vapoterm.

- למדנו שאצל נשים שקיבלו צלסטון להבשלת הריאות של העובר קיימת סבירות גבוה שהCLD- מחלת ריאות כרונית- תהיה פחות דרמטית.

- למדנו שצלסטון לא תמיד עוזר והתינוק יכול לקבל סורפקטנט לאחר הולדתו במרווחים של 12 שעות.

- למדנו שכדי לא לדקור את הילדים כל הזמן אפשר לפתוח להם LINE עורקי ומשם לבצע את כל הבדיקות.

- למדנו שרמות הגזים בדם הם משהו קריטי לחיזוי מצב הילד. המשמעות היא בערך איך אנחנו מחמצנים ומפחמנים או משהו בסגנון.

- למדנו שאחרי שסוגרים LINE ניתן לקחת בדיקות קפילריות.

- למדנו שהמילה הכי חשובה בפגיה היא סטורציה.

- למדנו שכשהסטורציות יורדות אז האחיות יבצעו 2 דברים: ישאבו את הטובוס, C-PAP או סתם את האף והפה מההפרשות שהצטברו ובמקביל הן יצעקו "המוניטור לא קורה".

- למדנו שתינוקות שמתקשים בנשימה יכולים לקבל סטרואידים.

- למדנו שדופק של פג צריך להיות בין 100 ל200. פחות מ100 נחשב ברדיקרדיה ויותר מ200 נחשב טכיקרדיה.

- למדנו שכשיש לפג הפסקת נשימה- APNEA- תתחיל גם ברדיקרדיה וצריך לעזור להם להתעורר.

- למדנו שמה שמעיר לפגים את החלק במוח שאחראי על הפסקות הנשימה היא תרופה שנקראת קפאין ובמינונים שאליענה קיבלה קפאין אני הייתי נשארת ערה עד גיל 74.

- למדנו שפגים נולדים עם IVH- דימומים בדרגות שונות במוח- שעלולים להוביל להרחבת חדרים, הידרוצופולוס והתקנת שאנט לניקוז הנוזלים.

- למדנו שבאחד העורקים שמובילים דם ללב קיים חור כשהעובר עוד בבטן אימו ושהחור נקרא דוקטוס. החור אמור להסגר ב3 היממות הראשונות לחיים לבד או עם עזרה תרופתית. אצלנו החור נסגר כירורגית ונחשב לEXTRA LARGE PDA.

- למדנו שכדי ללמוד על גובה הIVH הפגים עושים סונר ראש אחת לשבועיים.

- למדנו שכדי לדעת האם הדוקטוס פתוח או סגור עושים אקו לב.

- למדנו שפגים לא יודעים לאכול עד שבוע 35 מתוקן בערך ולכן בתחילה הם מוזנים באמצעות זונדה.

- למדנו שאחד הזיהומים הנפוצים הוא הNEC שהוא למעשה מעין נקב במעי וזה הדבר היחידי בערך שנחסך מאיתנו.

- למדנו שבזיהומים מסוג הGRAM MINUS נכנסים לבידוד מגע.

- למדנו שכשהCRP במגמת עליה צריך להיכנס לכוננות זיהום.

- למדנו שכדי לוודא שהזיהום לא עבר לקרום המוח מבצעים LP- ניקור מותני.

- למדנו שפגים "גרים" באינקובטור עד 1,740 גרם ואז הם עוברים לעריסה פתוחה.

- למדנו שהחיה האהובה על צוות הפגיה היא הקנגורו.

- למדנו שפגים סובלים ממשקל נמוך מתוקף היותם פגים אבל שאסור להם לעלות יותר מידי במשקל בבת אחת אחרת הם יקבלו משתנים דוגמת :assidrex, aldactone או fusid.

- למדנו שעירוי שלא נמצא במקום נקרא פארה.

- למדנו שבמכונת הנשמה יש peep- pip- flow והם 3 מדדים שונים לרמת ההנשמה.

- למדנו שיש 4 סימנים למצב הילד שנקראים ABCS ופרושם APNEA בשביל הA, ברדיקרדיה בשביל הB, ציאנוזיס בשביל הC וסטורציה בשביל הS.

- למדנו שרמת החמצן באוויר חדר היא 21%.

- למדנו שכל הפגים מקבלים אינהלציה עם בודיקורט ובריקלין- כמעט עד השחרור.

- למדנו שלחלב אם ניתן להוסיף קלורין וHMF כדי להשמין את הילד והסיבה שזה גורם להם להשמין נובעת מהעבודה שזה גורן לכזאת עצירות שהם לא משחררים כלום ורק מוסיפים יופי במשקל .

- למדנו שבפגיה אסור להסתכל באינקובטורים של אחרים ולכן מאז ירון ואני לא מסתכלים בעגלות של חברים.

- למדנו שפגים עלולים לסבול ממחלת עיניים שנקראת ROP.

- למדנו שלא משנה שאיזה שבוע אלד וכמה ילדים יהיו לנו- הילדים תמיד יוצאים דומים לירון.

ולסיום- והכי חשוב:

- למדנו שאין כמוכם.

למדנו שיש בקרבנו ובסביבתינו משפחה וחברים שכמו שאני אוהבת לומר- אין דברים כאלו.

אומנם במרוצת השנים ידענו, וגם זכרנו לברך עך כך, שאין כמו המשפחה שלנו ואיזה חברים יש לנו- אבל את עוצמת הקשר, התחושות והרצון לא יכולנו להבין וגם היום כשאנחו מבינים- קצת קשה לנו להכיל.

כל האמור לעיל מוביל לרגע החשוב של הערב- הכרת תודה. להלן הרשימה- זה לא יקח יותר מ40 דקות :

ראשונים לברכות הם הגדולים מכולם (או אולי הקטנים)- חברי פורום "הורים לפגים" של קהילות תפוז. הפורום היה לנו הבית הראשון במציאות האימתנית שנפלה עלינו ביום בהיר אחד. קיבלנו תמיכה, חיבוק ואהבה מאנשים מעולם לא פגשו אותנו ויש סיכוי שגם לא יפגשו לעולם ובכל זאת היו עבורינו אור גדול בתוך האפלה. קיבלנו עידוד, חיבוק ובעיקר המון תקווה. לכולם- תודה!

חברים:

לאושרי ויעל וסרצוג, ליקי ונעמה כץ, ליעל ובנצי אדורם, ליעל ויוסי וקנין, לגלי ועופר שיינברג, לאורית ואיציק הגר, לאילת ויעקב גדנקן, לאוקי וליאור יקיר, לגלי ומיכאל גולדברגר, לעדי ועופר וולהיים, למיכל וקובי בריג, לנירית ואמנון פרוידמן, לחוה וליאור נוימן, לענת ועודד ים, לעדי וגילי המאירי, לפני ויקי אשכנזי, לדסי ואורי קורן, למיקי ושלומי אומן, לג'ודי ודודי פינקלר- לכולכם: על כל האוכל לאורך כל התקופה, העוגות, המאפים, הבשרים, המרקים והתוספות- הכל פשוט הציל אותנו. היה לנו משהו אחד פחות לדאוג לו וזה היה פשוט עזרה נחוצה ביותר. על הכל תודה!!!

חברים עם תודות מיוחדות:

* למושי וענת לנדאו- שחוץ מהאוכל ששלחו היו תורני בלט פעמיים בשבוע במשך חודשים רבים ללא שום דיון, בלי טובות, סתם כדי לעזור. תודה.

* לליאור ושלומית כץ- על זה שלא נחתם לרגע. החל בשמירת הריון כשבאתם לבקר במחלקה והמשך בעצות הטובות שנתתם. על זה שדאגתם לברר על חבר שלכם ולהרגיע בהתאם. על זה ששלחת אוכל. על הכל תודה.

* לצביקה ומירי ארנברג- על זה שנשאבתם לסיפור ולא הפסקתם לרצות לסייע, לסייע ושוב לסייע עם הילדים ובכלל. תודה על האוכל שנשלח מידי יום שישי במשך שבועות רבים ועבור כל המתנות. תודה.

* לירון ושירלי גולומב- על התמיכה האינטרנטית ובכלל, על האנרגיות הטובות, על הברכות בהדלקת נרות וסתם על זה שהסיפור נכנס לכם ללב וניסיתם לעזור עד כמה שניתן בלי לעשות רעש. תודה.

* לנפתלי ועידית בן עמי- על זה שלמרות ששכחתם מה זה ילדים קטנים ביקשתם שוב ושוב ושוב לסייע בשמירה על הילדים. תודות מעומק הלב על הרצון הטוב. נעים לדעת שבכל רגע שנצטרך ממש מעבר לפינה- תרתי משמע- תהיה לנו עזרה.

* למיכלי, שוורצמן, דרוזין, חגית דומב ושירה- שהתקשרו והתקשרו והתקשרו ולא התייאשו לרגע. תודה על הביקור בהיי ריסק ועל כל המילים החמות לאורך כל התהליך.

* לאיל וורד אדר- שחוץ מהאוכל עקבו בדריכות אחרי הבלוג. תודה על המילים החמות והמשתפכות בכל מייל. תודה שידעתם לשמוח ולבכות איתנו.

* לענת צפתמן בניאל- שמיום ששמעה שאני בשמירה הציעה לבוא לנקות, לכבס או סתם לשמור על הילדים. תודה על הביקור בהיי ריסק. תודה על הביקור בפגיה. תודה על כל הטלפונים- פשוט תודה ל הכל.

* לאלקנה וענת בישיץ- שהתקשרתם, עקבתם, בררתם, התפללתם, בישלתם, בישלתם, בישלתם ושוב בישלתם ואפיתם. תודה על הרצון, על המתנות, על ההזדהות ועל זה שדאגתם להיות בשבילנו בלי להפריע.

* לרונית ניר- שהכל הגיוני בעיניה. שכל טיעון שהעליתי הופרך בדרך מתקבלת על הדעת ומשכנעת כדי שארגיש שיש סיכוי. תודה על החיבוקים מרחוק דקות אחרי הלידה. תודה על הביקור הקשה ימים אחרי הלידה. תודה שהיית אוזן קשבת ברגעים השפלים ביותר. תודה. ועל השידוך עם משפחת שינובר- הכי הרבה תודה.

* ליוסי ושירה שינובר- שעדיין מופיעים אצלי בסלולרי כ"יוסי ושירה פגים" . יוסי ושירה היקרים שלפני קצת יותר מעשור נולדו להם 2 בנים תאומים ומקסימים בשבוע צעיר מאוד מאוד וחוו פגיה ארוכה וקשה. הייתם אור לרגלינו בשעות הקשות והידיעה שהילדים היום מצטיינים בכיתתם בלימודים ובספורט נתנה תקווה אדירה לשיקום מלא גם אצלינו גם אם הדרך תהיה קשה. על כל הטלפונים, על כל הטרדה, על כל הביקורים, על כל הטרחה, על כל העזרה- אין דרך להשיב לכם. על הכל תודה!

* להדסה קליין ולבשי קולטון- שהתקשרו והגיעו לבקר. שהתקשרו והגיעו לחזק. שטרחו והתפללו וביקרו וניחמו עד שווידאו שאני בסדר. תודה על כל התמיכה, הביקורים והרצון הטוב.

* לאיתן וקרן מלמד- על העזרה המרובה עם הילדים, על הטלפון הקבוע בבוקר בזמן ההי ריסק והפגיה כדי לבדוק מה העניינים. על הרצון הכן לסייע. על כל האוכל שהבאתם. על התמיכה והחיזוק שהכל יהיה בסדר. על הכל- תודה.

* לגילי חוקת- על ההחלצות לעזרה בעת צרה, על התפילות, על החיזוקים, על הביקורים ועל ההודעות שחיממו לי את הלב.

* לאסתי ואיתי שוורץ- שלמרות שנסעו היו אותנו וחיזקו מרחוק. במיילים, בטלפון ובתפילות. תודה.

* לאבנר ואפרת גלבוע, לשימי ויעל רוזנברג, לאלי וחגית אליה ולג'וס וגלית וייס- הייתם משענת עבורינו וגרעין יציב ומוצק להשען עליו. תודות מעומק הלב שנתתם בלי לקבל תמורה, תודות על הארגון של משלוחים שלמים וארוכים של אוכל, תודה שהייתם כאן כדי לומר מה שהיה צריך ברגע הנכון, תודה שעקבתם בדריכות וידעתם לשחרר כשהיה צורך. תודה שהייתם איתנו לאורך כל הדרך. תודה שתמיד חשבתם שאליענה מושלמת. תודה שלא הפסקתם לעזור גם כשאתן הייתן עסוקות או ילדתן. פשוט תודה רבה רבה על הכל. פשוט על הכל. תודה!

* אחרונים חביבים בגזרת החברים- ליאיר ורחלי פלדמן: על מה ששלחתם, על הדאגה ששידרתם, על הביקור בהיי ריסק והביקור בפגיה. על זה שתמיד היה לכם משהו נכון וטוב לומר. על התשובה ההגיונית וניתוח הדברים. רחלי אמרה לי לפני שנים שזו לא חוכמה להיות חברים בשעת צער- הרבה יותר קשה להשתתף בשמחות. אז תודה שלאורך כל השנים ידעתם לשמוח איתנו ובשעת שבר לא איכזבתם. תודה על הכל. תודה מיוחדת על השידוך עם אבא של יאיר.

רופאים:

* לד"ר מיכאל פלדמן- ראשון לתודות. מנהל הפגיה בהלל יפה בחדרה ואבא שלי יאיר, שלמרות שלא הכרנו מעולם התקשרת אלינו בכל יום החל בהיי ריסק ועד השחרור. ולכל אורך הדרך הסברת בסבלנות ובנחת, ברוחב לב ובאנושיות כדי שנדע לאן אנחנו הולכים והאם יש תקווה אמיתית. תודה על האיכפתיות מסביב לשעון ללא כל תמורה. על הכל תודה.

* לאדריכל הנצחון- ד"ר מיקי אוסובסקי ולרופא של חדר 2- ד"ר ניר סוקולובר- נלחמו עבורינו על אליענה כדי שהכל יעבור בשלום ועד היום מאירים פנים ועונים בסבלנות על כל שאלה שאנחנו שואלים.

* לד"ר רוני ברנט- שרק על סמך היכרותו עם הוריי היה טורח לבקר את אליענה יום יום במחלקה ולהסביר לנו בשפה של בני אדם מה משמעות כל דבר.

* תודה מיוחדת לד"ר שירלי משען- שמעבר להיותה רופאה היא גם חברה. על הנחמה שמצאנו בך, על הסבלנות שהיתה לך אלינו ועל זה שהאמנת באליענה ובנו מהרגע הראשון.

עבודה:

* לאודי, כרמל, דוד פריד ודורון- שהתקשרו, התעניינו, יעצו ותמכו. תודה על השיחות התכופות, הביקורים הקצרים ועל כל הרצון.

* למיכל דובצקי שלמה- שלרגע לא נחה. בדקה בפורום פגים, כתבה בבלוג, שיתפה, ביקרה, התקשרה, עידכנה ולא נחה לרגע עד שנחתי גם אני. תודה!

* לניסן לוי- שלמרות נבצרותו מהאירוע מהווה את אחד האנשים היותר יקרים ומשמעותיים בתקופה הזו. שהתפלל, ניחם, הרגיע, קישר עם חברים, יעץ, הסביר שבסוף עוד נצחק על הכל ותמיד תמיד גרם לי לחיוך. תודה!

* לג'סי היקרה- הבוסית מספר 1- שמיום שנכנסתי לשמירה לא נחה לרגע ודאגה בכנות וברגישות, והתקשרה להתעניין ולעדכן, ובאה לבקר, ולא ידעה מנוח. וכשהייתי עצובה- נעצבה גם היא וכששמחתי חשתי איך רווח לה. על הכל תודה!

אחרונים אחרונים חביבים- משפחה יקרה מאוד:

* לעטי ואלחנן- על כל האוכל והתפילות.

* לחוי ויהודה- על שהייתם כאן עבור אבא אמא.

* לאופה ואומה שלי- שהגיעו לבקר בהיי ריסק ואח"כ בפגיה. שתמיד היו מלאי אופטימיות שהכל ייגמר בטוב.

* לאורן ואלעד, עדי ואלעד, אורחן, ורדה וארז- שהתקשרו ותמכו והגיבו בבלוג ובאו לשמרטף מתי שביקשנו והיו נכונים לכל משימה והיו כאן לגמריי בשבילנו.

* ליואב ודיאנה- שדאגו מרחוק וניסו לעזור בכל מה שהצטרכנו.

* לעופר וחגית היקרים מאוד מאוד מאוד!- שבמשך 10 שבתות, גרוסו מודו, הפכו למשפחה מרובת ילדים וגידלו את 3 ילדינו בנוסף ל3 שלהם- בהרמוניה ובשמחה ותמיד חשנו שזה קל ולא טרחה בכלל. תודה, תודה, תודה!

* לאוריה אחותי אהובתי- שהתקשרה בערך 40 פעם ביום ולא נעלבה גם כשלא יכולתי לענות, ולא התייאשה מלנסות ולנסות, וכתבה וביקרה ובישלה ואפתה וטרחה והכל כדי לעזור כמה שרק ניתן ולהקל עלינו את התקופה הקשה. תמיד ברגעים הקשים מסתבר לי עוד יותר מתמיד שאין כמוך! תמיד יש לך את המילה הטובה, הפרגון והאופטימיות. תמיד יש לך זמן בשבילי. תמיד כל ההורות שלי נכונה. על הכל- תודה!

* לישראל ואריאלה היקרים- על התמיכה, הטלפונים, הדאגה, הביקורים, המילים הטובות. תודה שהייתם עבורי ובעיקר עבור ירון ברגעים הקשים האלו.

* לאבא ואמא האהובים מאוד מאוד מאוד- מה יש לי לומר? אם לא אתם אז מה הייתי עושה< הייתם שם לנגב לי את הדמעות, לשדר אופטימיות ולהאמין בזה. לרצות שנצליח. להאמין שנצליח. לפרגן, לאהוב, לחבק ולתמוך. אין כמוכם בעולם ולא הייתי עומדת בזה אם לא הייתם שם כדי להחזיק אותי חזק. תודה!

הכי חשובים לסיום:

* כרמל, שילי ויונתן- שגם בתקופות הקשות ידעו לא לשאול שאלות מיותרות, המשיכו להצטיין בביה"ס ובגן והוכיחו לנו שוב ושוב שאם רק נתאמץ ואם התפילות יעזרו- אליענה תצטרף להרכב מנצח.

* ירון אישי אהובי- כל מה שאגיד רק יחליש את התחושות. איך התמודדת בגבורה בתחילה עם הריון לא קל ואח"כ לבד כשהייתי בשמירה ולבסוף עם הפגות כשהייתי שבורה. ולא נכנעת ליאוש ולא נשאבת אל הצער. היית פרודוקטיבי כל הזמן מתוך עדינות ובנחישות גדולה שאנחנו עוד ננצח את כולם והוכחת- אתה ואליענה- שאין עליכם ואני כלום בלעדיכם.

תודה שהיית בשבילי. תודה על כולך. אני אוהבת אותך!!!!

לקינוח- מצורפות תמונות מהאירוע.

"אנחנו מאמינים בני מאמינים ואין לנו על מי להישען- אלא על אבינו שבשמים".

חמודה ורזונת

מי שלא שמע את אליענה צורחת- לא שמע צרחות מימיו. הילדה מסוגלת לחורר את המצעים בקומה העליונה בבית כשהיא צורחת למטה בסלון. יש לה דציבלים של זמר סופרן בכיר ועקשנות של פרד שלא יודע שהוא הכלאה של סוס וחמור. הכל תמיד טוב. תמיד יופי טופי. עד שכבר לא. וכשכבר לא- אללה יסתור ולהקתו. נשבעת לכם- הייתם עוברים ברחוב הייתם מתעלפים, מגגלים ומתקשרים ליצחק קדמן. הילדה עושה לנו בית- ספר. פרטים בהמשך.

בשבוע שעבר, יום חמישי, ה07.10 היינו בשניידר. היה לנו תור למעקב פגים ואח"כ קבעתי פיזיותרפיה.

למעקב פגים חשבתי, כרגיל, שאני יכולה ללכת לבד. הלא אני כבר יודעת מה אליענה אמורה לעשות ומה חושב הרופא. אפילו לא טרחתי לבקש את ירון להתלוות אליי. בחוכמתו כי רבה הוא הציע להצטרף. אומנם הפעם (וכאן אני עושה לכם קדימון) זה לא היה נחוץ- תודה לאל (ברור- חוק מרפי) אבל זה היה נחמד שהוא היה שם כדי להציל אותי ולשאול את השאלות הנכונות- אם יהיה צורך.

אז נכנסנו לבדיקה בשעה 08:15 (בול בזמן, בראבו!!!) אצל ד"ר נאור המקסימה. היא שאלה קצת פרטים והקלידה, עברה על מכתב השחרור מהפגיה והקלידה ובסוף בדקה את אליענה.

היו חיוכים, דיבורים, הרמת ראש, העברת חפצים מיד ליד, עקיבה עם העיניים, תנועות של הליכה, הושטת ידיים לאמצע הגוף לתפוס חפצים, הכנסת ידיים אל הפה והשלמת התהפכות מהגב לבטן כשד"ר נאור מתחילה לה את הדרך.

לא היו צחוקים בקול. המסקנה שאני מסיקה מזה היא שאליענה היא סימפטית כמו האבא שלה- כלומר לא כל כך

נרשם משקל של 4,410 גרם אורך של 60 ס"מ והיקף ראש של 40.2 ס"מ

בראבו לאליענה!!!!!!!!

התיישבנו עם הרופאה והיא אמרה שהכל לשביעות רצונה ואליענה מתפתחת לפי הספר כמו גילה המתוקן. נשמנו לרווחה.

במכתב הסיכום נרשם "הנ"ל נולדה בשבוע 28 משקל לידה 1030 גרם. מתפתחת יפה חמודה ורזונת." לא נגענו. הד"ר שאלה כמו כולם מה אוכלת האנורקסית. כשאמרתי חלב אם אז היא אמרה יופי (סוף סוף מישהו מעריך את זה), ביקשה שלא נתחיל טעימות עד משקל של 5.5 ק"ג כי עוד מוקדם והיא סתם תתעכב מלעלות במשקל (נשמע הגיוני) והציעה להוסיף לחלב קורנפלור. חשבתי שיצטרכו לגרד אותי מהרצפה בערב מרוב צחוק. כל העולם וגם סבתו מציעים להוסיף לילדה תוספות. כולם מציעים ואני צריכה להאכיל. הילדה צורחת, צורחת וצורחת אם היא לא מקבלת את האוכל שלה בציצי אלא בבקבוק. אצלי. מי היה מאמין. אני שתמיד טענתי ש"עוד לא נולד הילד שמת מרעב" ותמיד חשבתי על ההורים שהם עושים טעות שהם לא מרגילים לבקבוק. אני. ובכל זאת- אני לא מצליחה לריב עם אליענה. נקרע לי הלב. בסוף היא הציעה שאני אנסה לתת לה קורנפלור כדייסה בכפית אולי זה כן יצליח. על פניו היה נשמע רעיון טוב. הבטחתי לנסות. בגלל שהכל תקין- טפו- קיבלנו המלצה למעקב נוסף בעוד 4 חודשים- סביב גיל שנה. וואלה שיגעון.

אחרי הביקור המוצלח הלכנו לשתות קפה וירון נסע לעבודה. אני הלכתי לפיזיו. שוב המתנתי, שוב היא שאלה אותי למה באתי כי אין צורך. נכנסתי בשעה 10:23. בשעה 10:30 כבר היינו בחוץ. היא הראתה לי שוב מה לעשות כדי ללמד את אליענה להתהפך (למרות שזה עוד מוקדם נורא), קצת משחקים עם הידיים והרגליים ושוחררנו. היא שאלה מתי בא לי שוב. סגרנו על עוד חודש. אני אומרת לעצמי שממילא מגיע לי פגישות אז "אם לא יועיל ממילא לא יזיק". היה קצר.

אח"כ עליתי לבקר בפגיה. היה כיף. כולם אמרו שהיא מקסימה ונחמדת. איזה כיף להיות בוגר מצטיין.

בסיום- עניין הצרחות של אליענה. זה לא משהו חדש מהיום אבל היום היא שברה אפילו את השיאים של עצמה. אני יושבת למעלה במחשב ופתאום שמעתי אותה צורחת כאילו נכנסה לה נמלה לתעלות השמע באוזן ומשמיעה לה את "קטורנה מסאללה" בביצוע של אתניקס עם זהבה בן. רצתי למטה לבדוק מה קרה. ניחשתם? אליענה התהפכה מהבטן לגב וזה עיצבן אותה אז היא צרחה. הפכתי אותה חזרה היא נרגעה ואחרי 2 דקות שוב. ושוב ושוב. בסוף התייאשתי. הרגעתי אותה והשארתי אותה על הגב שתשחק. אחרי 2 דקות היא התחילה מחדש לצרוח. אלא מה הפעם? היא התהפכה מהגב לבטן ולא הצליחה לחלץ את היד שלה מתחת לגוף אז היא התחילה לצרוח.

אני רוצה לראות את הרופאים שאמרו ש"הריאות של הילדה מאוד חולות. מאוד". זה ריאות חולות זה? זה? תודה לאל.

בראבו אליענה! בראבו!

"שמחות קטנות של יום חולין"

ראשית- וידוי. הכותרת לא מקורית. אחת המגיבות בפעם שעברה ציטטה לי את המשפט והוא כ"כ מצא חן בעיניי שהחלטתי להשתמש בו הפעם כי הוא מתאים לי בול. תודה על המשפט הנוגע ללב וסליחה על חוסר המקוריות!

אז ככה.

יש לי כזה סלט בראש שאני לא כ"כ יודעת מאיפה להתחיל. נראה לי שאני פשוט אתחיל מההתחלה.

את הפוסט הקודם פירסמתי ערב יום הכיפורים. היה קשה ותודה לאל שנגמר. במהלך החג, היות ואת רובו ביליתי בביהכנ"ס, ניגשו אליי טונות של אנשים ואמרו לי שאלוש ממש מקסימה והם ממש רואים כמה שהיא גדלה מאז הפעם האחרונה שהם ראו אותה. אח איזה נחת. מרוב שהייתי סקרנית ונרגשת הדבר הראשון שעשיתי ביום ראשון שאחרי החג (מיד אחרי ששלחתי את הילדים לביה"ס ולגנים) היה, כמובן, ללכת לשקול. כמובן שהתקשרתי להגיד שאני באה. כמובן שהכל מלא. כמובן שהגעתי בלי רשות. כמובן שהכל ריק. כמובן שנכנסתי מיד לשקול.

זאת הייתה החלטה גרועה ממש. ערב החג אליענה שקלה 4162 גרם והייתי לגמריי בעננים. הגעתי כ"כ אופטימית ששום דבר לא יכול היה להכין אותי לאסון הקרב. 4138 גרם. באותו המשקל בדיוק כמו שנשקלנו בפעם הקודמת. בדקנו שוב ואין טעות. אליענה ירדה ב5 ימים 24 גרם. הייתי על הקרשים. איזו באסה. הייתי כ"כ מאוכזבת מעצמי וכ"כ מאוכזבת שאני לא מצליחה לראות שהיא לא עולה וכו' וכו'. הלכתי משם בבכי.

השקילה עשתה אותי פסיכית וחוץ מלבכות כל הזמן ישר התחלתי להפשיר חלב ולהטריף את הילדה. הערתי אותה (!) בערך כל שעתיים וחצי, נתתי לה חצי בננה עם בערך 1.5 ליטר טחינה, ושוב הנקה, ושוב שאוב ובסוף אליענה החליטה להראות לי מי זה שלובש אצלנו בבית את המכנסיים והקיאה הכל. איזה ייאוש. איזה גאון הילדה!

בצר לי החלטתי להתייעץ בפורום מה לעשות. כל העצות היו טובות והובילו למסקנה אחת של "תשחררי". במיוחד נגעה לליבי העצה של בחורה מקסימה באופן מיוחד (עינתי- תודה!!!) שהעירה אותי מטירופי, הודיעה לי שהיא מאמינה בי ובילדה לגמריי ושאני אפסיק להטריף את שתינו ופשוט אשחרר. מספיק שקילות ומספיק טעימות. הנקה בלבד. כמה שמתחשק לאליענה ואי"ה, וגם קצת אם תרצה אליענה , עם האוכל יבוא התיאבון. שמתי מבטחי בעינת, באליענה ובבורא עולם, אמרתי 7 פעמים "ה' הוא האלוהים" ויצאתי לקרב בהנקה. עידכונים על תוצאות הקרב יגיעו בהמשך.

ביום ראשון, בדיוק לפני שבועיים, ה19.09.2010, התחלתי לשחות עם אליענה. שחיתי עם כל הילדים מגיל מאוד צעיר ועד סביב גיל 3 ועכשיו היה נראה לי זמן מצויין להתחיל גם עם אליענה. שאלתי את הרופא וקיבלתי את ברכת הדרך. מה אני אגיד לכם? חלום. על פניו אליענה עוד לא קולטת. זה מרגיש לי כאילו היא חושבת שאמא שלה השתגעה לגמריי על כל השכל שהיא עושה לה אמבטיה כזו גדולה בכל יום ראשון אבל אני בעננים. המדריכה שלנו היתה גם המדריכה של כל הגדולים והיתה מאושרת לראות את כולנו שוב. היא הציגה את הגדולים לראווה לפני האמהות האחרות בקבוצה. לפני השיעור סיפרתי לה מה היה וכשהיא הציגה את אליענה היא השתמשה בגילה המתוקן. אני אסירת תודה לה על כך מאוד. זה מאוד מקל עליי שחושבים שיש לי אנורקסית בת 4 חודשים ולא בת 7 חודשים כי אין לי כבר כוח לשאלות והסברים. בכל מקרה, היה כיף ואני מקווה שמכאן ולהבא גם לאליענה יהיה כיף.

במהלך השבועיים האחרונים חלו תמורות רבות בילדה. ראשית- חיצונית. כל השיער שאיתו היא נולדה, ובניגוד לילדינו האחרים היא נולדה עם יחסית הרבה שיער, נשר בשבועות הראשונים. בימים האחרונים החלה צמיחה מחודשת ומה שיש אצל אליענה היה אצל כרמל ושילי בערך בגיל שנתיים וחצי. לגבי דידי זה נחשב שיער גולש. קטע. הילדה שוקלת גרם ואסימון אבל שיער היא מצמיחה. בנוסף, סוף סוף בגדים נראים עליה טוב. היא לובשת בגדים של 3-6 חודשים, שזה בהחלט לא רע, והיא כוסית לא נורמלית.

השינוי השני- והוא בעיניי הדרמטי ביותר- הוא דווקא ההתפתחותי. אליענה גדלה ממש. היא תופסת חפצים שתלויים מעליה. היא גילתה את הידיים שלה ומכניסה אותם לפה. היא גילתה גם את הרגליים שלה וגם הם בדרך לפה. היא מכניסה חפצים לפה. כשהיא על הבטן אני רואה שהיא חושבת איך לתפוס חפצים שישנם מלפניה. מאוד ערנית, מאוד פעלתנית. היא אפילו התהפכה כמה פעמים מהבטן אל הגב. על פניו אני מתרשמת שיש מצב ואנחנו בכוננות "מחבלת" אבל נראה. הדבר היחידי שקצת מעסיק אותי הוא שהיא כמעט ולא מדברת וגם לא צוחקת בקול. אני לא מורטת שערות מדאגה אבל בהחלט הייתי מצפה ממנה שכבר תעשה את זה. אני מקווה שיחול שיפור בקרוב.

היום לא יכולתי יותר וקבעתי תור לרופא. עברו 3 שבועות וחצי. רציתי לדעת מה היקף הראש וכמובן מה המשקל. הרופא היה מרוצה מאליענה מאוד התפתחותית ואמר לי שניתן לה עוד קצת זמן עם הקולות. היקף ראש הגיע ל40 ס"מ בול. עליה של 0.6 מ"מ בקצת פחות מחודש. מושלם!!! הילדה ממש מחוננת. כל מה שנשאר כדי להרגיש טוב הוא המשקל.

אליענה שוקלת 4420 גרם!!! כ"כ שמחתי. קיבלתי את הרושם שגם הרופא מרוצה.

תחזיקו לנו אצבעות להמשך תקין ולמשקל של יותר מ5 ק"ג בביקור הבא (קיבלנו פס לחודש).

"שמחות קטנות של יום חולין". גאון מי שחשב על המשפט הזה.

לקינוח- מצורפות תמונות אחרי המון זמן.

"כשהנשמה מאירה גם שמים עוטי ערפל מפיקים אור נעים"

ערב החג- היינו אצל ד"ר קלינגר. הוא היה מאוד עסוק אז השתדלנו לעשות הכל קצר ומהר. היקף ראש 39.4 ס"מ שזו בהחלט העליה שלה ציפינו אז תודה לאל שוב אפשר לנשום לרווחה. אח"כ הוא ביקש שאני אניח אותה על המשקל ומהמהירות היה נראה לי שהרגליים שלה מידי בחוץ אבל המשקל הראה 4 קילו עגול וזה מה שהוא רשם. לפי המשקל שלו מדובר על עליה של 200 גרם בדיוק בשבועיים ויומיים. כידוע, לא טנקיסטית אבל זה הקצב של אליענה.

הוא המליץ כמה דברים:

1. להתחיל טעימות. משהו קטן בכל יום עד שזה יגיע לכדי ארוחות של ממש. דווקא מגניב. זה שלב שאני אוהבת.

2. הוא אמר שהוא חסיד גדול מאוד של הנקה אבל הקצב של אליענה מאוד איטי (לא מטריד אבל איטי) ולכן הוא מציע לתת לה עוד בקבוק אחד שאוב ביום עם תוספת של קורנפלור או סתם סימילאק עם קורנפלור ושהיא תאכל כמה שמתחשק לה. כל טיפה יהיה רווח קלורי בשבילה. אז הלכתי וקניתי ובערך אחת ליומיים אני מפשירה מהשאוב שעוד יש לי ומוסיפה קורנפלור ואליענה אוכלת. קצת באסה שזה לא לגמריי הסתדר רק עם הנקה אבל בהחלט מתקבל על הדעת.

3. להוסיף לטעימות טחינה גולמית. גם אצל הגדולים שלי הוספתי אז זה ממילא לא היה עבורי חידוש גדול אבל הוא בכל זאת הציע- שוב כדי שיהיה עוד קצת קלוריות. בכלל אנחנו במשפחה אוהבים קלוריות. אני שוקלת אותו הדבר בערך מאז שאמא שלי לקחה אותי לראשונה לטיפת חלב וירון גם הוא לא ממש פיל פילון אבל מהצד השני כולנו אוהבים מאוד לאכול. יש לנו בעיה עם התאים- הכל טעים לנו! קלוריות אצלנו זה בריאות- ובבריאות כידוע לא חוסכים!!! אז כולם טוחנים. עכשיו גם אליענה.

4. הוא עבר על המכתב של בסן ואמר שהוא סובל מסוגסטיה קלה לאור מה שכתוב ולכן הוא מתקשה לומר אחרת אבל במילים עדינות הוא אמר לי שהוא לא משוכנע שאכן יש צדק במה שבסן טען על הטונוס שרירים. אגב, אני בעצמי חושבת שאם ישנה בעיה כלשהי אז היא בכלל בצד שמאל אבל מילא.

נפרדנו לשלום וקבענו לעוד חודש.

החג- איזה חג כיפי. 4 ימים של נופש אצל האנשים היקרים בחיי. עם כל האחיות שלי (כמעט). ואוכל משובח. ובית כנסת. ושינה שינה שינה שינה. למה לא כל שבוע ראש השנה?

בכל מקרה, אליענה התחילה טעימות. היא אכלה קישואים עם טחינה ונרשמה התלהבות. גזר עם טחינה ונרשמה בכיינות. בטטה עם טחינה ונרשמה הזדעזעות. היום קניתי לה בננה ועירבבתי עם טחינה. הילדה אכלה כאילו אין מחר והייתי חייבת להפסיק ביוזמתי אחרת היא הייתה מסיימת אשכול של 78 בננות. לקינוח היא חירבנה, נתנה גרפעס ומאז ישנה אח איזו ילדה.

בנוסף, ביום השני של החג כשחזרנו מביהכנ"ס חשבתי שהיא רעבה והרגשתי שאין לי מספיק חלב בשבילה אז נתתי לה מהשאוב המופשר. היא אכלה 250 מ"ל ב3 דקות. מה זאת הכמות הזו פתאום? הייתי המומה. מאז זה לא חזר על עצמו אלא תמיד הכמויות הרגילות שלה. כנראה זו הנשמה היתרה של החג.

יום ראשון- היו לי 2 משימות. האחת להשיג את הפיזיוטרפיסטית ולברר איתה מה קורה למכתב המיוחל הלא אנחנו צריכים טופס 17 כדי להגיע אליה שוב ביום ג'. המשימה השניה היתה אפילו יותר קשה והיא הצריכה לקבוע תור בטיפת חלב לחיסון שלא קיבלנו לפני שבועיים מהסיבות שפורטו אז.

קשה לי להגיד אם צלחתי את המשימות.

כשהשגתי לבסוף את הפיזיו אחרי בערך 3 ניסיונות היא אמרה לי- ואני מצטטת "למה בכלל אתם באים הרי אין באמת צורך?". תגידי איפה היית שבוע שעבר כשקבענו? שאלת אותי מתי אני באזור וקבענו לפי זה מה נסגר? אז היא הודיעה לי שהיא תכין בהזדמנות את המכתב ותפקסס ובינתיים נבטל ונקבע לעוד חודש. שיואו איזה עפיפון היא.

המשימה השניה היתה לא פחות בעייתית. התקשרתי שוב ושוב ושוב כמידי יום בשבועיים האחרונים ותמיד אין תורים. בסוף הבהרתי למזכירה (שהיא אגב נחמדה) שלמחרת אני מגיעה לשקול אותה ויהי מה ואני מצפה ממנה שגם תכניס אותי לחיסון אז היא אמרה שאין מקום ושאם אני אגיע וזה יתאפשר אז בסדר ואם לא אז שנקבע מועד אחר. באונס אמרתי בסדר ונפרדנו לשלום. דקה אח"כ היא התקשרה להגיד שבדיוק התפנה מקום למחר ושנגיע ב15:30. זה פשוט לא ייאמן. אם לא דרך הדלת אז למה לא דרך החלון?

יום שני- זה תמיד יום קשה כי זה יום של חוגים (התעמלות, פעמיים בלט וכדורסל). בסוף היום כשאני עונה לטלפונים בבית בערב במקום להגיד "ערב טוב" אני אומרת "מוניות שלום". על זה צריך להוסיף הפעם גם את טיפת חלב. בכל מקרה בביקורי שם הופנתי לאחות שאני לא מכירה (הרביעית במספר מיום שאליענה התחילה לבקר בטיפת חלב לפני כ4 חודשים. הרביעית!!!!!!!!!). האחות היתה עדינה, רגישה והאמת שגם די מקצועית. אני מקווה שמעכשיו אני אשאר אצלה ושהיא לא תהיה סתומה. מיותר לציין שכשהגעתי המקום היה שומם מאנשים וכל האחיות, למעט אחת מאוד מבוקשת שם, ישבו בלי אנשים אצלהם בדלתות פתוחות והסתכלו לשמים. ככה נראה מקום כשהוא מלא למקרה שלא הבנתם עד היום. מלא עד אפס מקום. אין תורים לחיסונים. כולן פנויות אבל המקום מלא. לשמוע ולא להאמין.

המדדים היו מפתיעים. היקף ראש תקין, תודה לאל. אורך 57.5 ס"מ. עליה של 2.2 ס"מ ב3 שבועות. המון. היא הייתה כ"כ מופתעת שהיא בדקה פעמיים, אמרה שזה נראה לה המון ובסוף כתבה בכרטיס מעקב רק 57 ס"מ כי היא פחדה שזה יראה מוזר ואז נשקלנו. תיארתי לעצמי שאליענה עלתה כי ככה היה נראה לי בחג. 4,162 גרם. שיואו! 162 גרם ב5 ימים. איזו עליה מרשימה.אושר גדול. ואגב, באותו היום ממש מלאו 4 חודשים לשחרור מהפגיה. ביום השחרור אליענה שקלה 2,160 גרם כלומר עליה של 2 קילו ב4 חודשים. לא אלי האנה (מר עולם למי שלא הבין את הבדיחה) אבל בהחלט בתחום הנורמה. מרגש מאוד.

אח"כ התחסנו. היה בכי קצר ובסוף המון חיוכים. היא בדקה איך היא מרימה את הראש, עוקבת, מחייכת, משמיעה קולות ועוד. היא הייתה מרוצה מאליענה ואני הייתי, לשם שינוי, מרוצה מהאחות!

יום שלישי- התור בפיזיו בוטל אז נשאר רק התור לעיניים. הגענו, הרחיבו אישונים ונכנסנו. לצערי היום לא הייתה הרופאה הקבועה שבדקה את אליענה אבל הייתה רופאה מוצלחת אחרת. אחרי 2 דקות היא אמרה שהכל בסדר ושאנחנו משוחררים באופן רישמי. הלם. לא האמנתי שזה באמת קרה. ביקורת בעוד חצי שנה אצל אורטופיסטית לגבי פזילה, מיקוד ראיה וכו'. הלם גדול. איזה אושר.

בתןך כל אי הוודאות והמצוקה באמת "כשהנשמה מאירה גם שמים עוטי ערפל מפיקים אור נעים". אני אוהבת אור נעים. איזה יופי.

ברוך גוזר ומקיים- תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה

"ברוך שאמר והיה העולם, ברוך הוא, ברוך אומר ועושה, ברוך גוזר ומקיים…" (מתוך תפילת שחרית).

לפני שנים רבות, כשעוד למדתי באולפנה, הסבירו לנו את החלק האחרון שציטטתי. את התיאוריה הבנתי כבר אז אבל את הפרקטיקה הבנתי רק השנה על בשרי. השומר במרומים, בחסדיו הרבים, גוזר על בני האדם רק גזרות בהם הם יכולים לעמוד. גוזר עליהם ודואג שחייהם ימשיכו להתקיים במציאות החדשה שנוצרה. לנו כבני האדם כשמשהו לא מצליח או סתם הולך קשה זה נראה לא הוגן ומאוד מתסכל אבל כשנוחתת עלינו מכה של ממש נראה כאילו לא נוכל להתמודד איתה. כאן בדיוק מגיעה הפרשנות. כזו אופציה- אין. אם נגזר עלינו אז כנראה שאנחנו מסוגלים. "ברוך גוזר ומקיים".

במהלך הימים הראשונים בשמירת הריון בבית החולים וקל וחומר בימים הראשונים שלאחר הלידה המשפט לא נתן לי מנוח. הרגשתי שמדובר במלכודת דבש. אומנם אם נמצאנו ראויים לעמוד בניסיון מהסוג הזה אז קרוב לוודאי שלא יוכלו לנו- ונצליח, אבל אותי מה שהטריד זאת העובדה שהצטערתי שבכלל חשבו אותי כמי שמסוגלת לעמוד במין ניסיון נוראי שכזה כי אילולא היו חושבים כך לא הייתי שבויה בתוך התופת אליה נכנסתי. רק רציתי לא להיות מסוגלת. רציתי להיות חלשה.

השנה החולפת הייתה קשה מאוד בשבילנו. היו עניינים אישיים שישבו עלי ועל ירון באופן מאוד מאוד חזק וגרמו לנו לעצב וצער לא מבוטלים. היה את עניין השמירה. היה את עניין הלידה המוקדמת. הפגות. האובדן. הקושי בתהליך. התאונה. הרבה אושר לא היה. מתוך 8 השנים ומשהו שירון ואני נשואים זאת בהחלט שנה שהייתי רוצה לשכוח.

מאידך, בתוך השבר הגדול, נולדה נחמה עצומה. השנה החולפת הייתה עבורינו שנה בה הוכח לשנינו ברמה של מעל ומעבר לכל ספק שאיש לא יוכל עלינו. הוכחנו לעצמינו שהזוגיות שלנו איתנה, חסונה, אוהבת ותומכת. הוכחנו לעצמינו שהילדים שלנו משביחים את הגנים ומתנהגים מעבר אפילו לציפיות שממילא יש לנו מהם באופן שעורר הערצה. הוכח לנו שיש לנו משפחה מופלאה שיודעת לצהול איתנו בשמחות ולאסוף אותנו בתוך הקשיים. הוכח לנו שיש חברים טובים. הרוב הגדול של חברינו בקהילה או בעבודה היו לגמריי כאן בשבילנו. ללא מילים, ללא בקשות ובלי שהצטרכנו לומר תודה- הם פשוט היו כאן עבורינו. הוכח לנו שיש לנו חברים שאנחנו בכלל לא מכירים שהדרך היחידה שבה אנחנו מתקשרים היא "בזכות" העובדה שנשאבנו לאותה שותפות גורל, השנה, לפני שנתיים, לפני עשור ועוד. כולם היו בסירה הזו מתישהוא ועכשיו היו שם עבורינו. סתם כך.

קשה לי. המילים לא יוצאות לי. יש לי כל כך הרבה מה לומר וכל כך מעט מגיע לידי ביטוי. אני פגועה אבל כואבת. אני עצובה אבל מאושרת. אני חסרת מנוח אבל מלאה בשלווה.

יש לנו את אליענה. הילדה פשוט מופלאה. 4 ק"ג בגיל של קצת יותר מחצי שנה. כל כך קטנה ומה שהיא כבר עברה. אוי. עיניי מצונפות בדמעות וברור לי שכשאני אתן לראשונה ליפול אז הסכר לא ייעצר והדמעות יזרמו כמו מים והנה זה קורה. אני מחכה בקוצר רוח לשנה החדשה. העצבות שאני חשה כלפי אליענה על מה שהיא הספיקה לעבור בזמן כל כך קצר ועל איך שהייתי מוכנה לוותר עליה בהתחלה פשוט אוכלים לי את הלב בכפית. אני בעצמי לא יכולה לקרוא את הבלוג שכתב ירון. התחושה שהוא חש כזו עצבות ממלאת אותי ביגון גדול על מה שהוא היה צריך לחוות ועל עוצמת התחושה שהייתה לו. ואליענה? היו ימים, וייסלחו לי הקוראים, שפיללתי שזה שיודע תעלומות יזהה את המחשבות ופשוט יגאל את כולנו מהייסורים הגדולים האלו. בהתחלה חשתי את זה עבור שניהם ואכן אחד נגאל. אח"כ חשתי את זה עבור אליענה והתחושות לא התקהו עם הזמן. ביום בהיר אחד הבנתי שהעניין "אבוד" ואליענה כאן כדי להישאר. אז היא נשארה. ואז נשארתי גם אני. מאז אני חושבת שאם אליענה הייתה יודעת שוויתרתי ככה בקלות בהתחלה אולי היא לא הייתה בוחרת להילחם כמו שהיא נלחמה אבל הילדים שלנו כבר הוכיחו שהם חכמים מאיתנו וברור לכל בר דעת שלאליענה יש טונות של שכל ו4 טונות של כריזמה (1 עבור כל קילו) והיא לא צריכה עזרה כדי לקבל את ההחלטות הנכונות. אליענה מושלמת- זאת האמא שלה שבעייתית.

אנחנו יושבים כאן וסופרים את השעות שתיגמר כבר השנה. ואני? אני רק רוצה שיגיע יום כיפור. אם יש על מה לכפר- ותמיד יש על מה כל שכן בשנה כמו זאת שהייתה שברור שנגזרו גזרות קשות- אני רוצה כבר לכפר.

אז בזמן שאני כוססת ציפורניים בציפיה מה עשיתי? הכנתי 48 טון של טישויים כדי שיהיה לי מספיק בביהכ"נס ואני מכינה את גופי לספוג בכל ימי החג 56 קילו של גזר. ואני בכלל שונאת גזר. אבל בנסיבות האלו אין לי את הפריבילגיה להתלונן. השנה גזר יהיה מצרך חובה העיקר שיגזרו עלינו רק גזרות טובות. אנחנו, לפחות כך אני רואה את הדברים, תרמנו את חובנו לחברה.

היפה בכל העניין שאם אני מנסה לבודד את התחושות אז נראה לי שהתחושה הבולטת שקיימת היום בתוכי היא דווקא השלווה. באמת ובתמים, ואולי זאת הנשמה היתרה של ערב השנה החדשה, אני חשה שאלי- ענה. ענה על תפילותינו. זאת באמת ילדה קסומה. לא בוכה, לא מקטרת ולא מפריעה. כל הזמן חיוכים. ישנה- אוכלת- מחייכת. מופלאה. המציאות שאליה אני מתעוררת ברוב הבקרים היא כזו שאין לי שום ספק שהילדה תהיה 100%. הימים הקשים שלי נובעים מהתפוצצות התחושה הזו באופן פתאומי בגלל דברים שקורים או נאמרים אבל ברוב הזמן, בתוך תוכי, ברור לי לגמריי שהכל יהיה בסדר. ביום ה12 בפגיה אמרתי לירון שהיא תהיה בסדר. לא יודעת מאיפה הבאתי את זה הרי זה היה השיא של הגרוע אז ובכל זאת פתאום אמרתי לו שנראה לי שהיא תהיה בסדר. אח"כ הוספתי ואמרתי שלא סתם בסדר אלא שהיא תהיה רופאה. אני מניחה שאני לא צריכה לציין איזה סוג של רופאה נראה לי שהיא תהיה. כולם מוזמנים לחזור לקרוא את הבלוג בערך בעוד 20 שנה ולראות מה עדכנתי. אני מוכנה לשים כסף שאני לא טועה

רציתי לכתוב מילות סיכום אבל אין לי. רציתי מילות ברכה לשנה החדשה אבל אין לי. רציתי להסביר את התחושות שלי יותר טוב אבל אני לא מסוגלת. רק משפט אחד יכול לבטא לגמריי לעומק את מה שאני חשה באופן הטהור ביותר ואת הציפיות שלי באופן הפשוט ביותר-

"תכלה שנה וקללותיה- תחל שנה וברכותיה". אני מתפללת לפני היושב במרומים שבעת ששערי השמים יהיו פתוחים עבורינו השנה ירפא הוא לשבורי לב ויתקבלו תפילותינו בעת הרצון הזו באהבה, בחמלה ובתחינה מתוך ייסורים גדולים, ויגיעו עד כסא הכבוד, ויבקשו מלפניו שיזכה אותנו ואת משפחתינו ואת כל אוהבינו שעקדת היצחק שאותה הקרבנו השנה תכפר לכולנו ותטהר את חטאינו ותבוא לפנינו שנה חדשה וטובה בבריאות, באושר ובנחת. אמן וכן יהי רצון.

שנה טובה ומתוקה. באמת.

פיזיוטרפיה

מה תגידו?

אחרי שהייתי אצל הנוירולוג שאמר שיש ספק קל של טונוס מוגבר בצד ימין היינו היום בפיזיו.
אז היה נחמד, היא נתנה טיפים שלא קשורים בדבר וחצי דבר לטונוס אלא סתם לאיך לעזור לה להתהפך, לתפוס חפצים, להרים ראש וכו' (שזה אחלה אבל לא בשביל זה באנו, לא?) ובסוף היא אמרה לי שהיא חושבת כמו רופא הילדים שמטפל באליענה ולדעתה אין שום עניין עם הטונוס אלא אם כבר אז להפך כי היא רזה אז היא קצת חלשה. יצאתי מבולבלת.

על כל פנים, היא היתה מרוצה מאלוש (זה שם החיבה של אליענה בבית שהומצא על- ידי ואומץ ע"י הילדים) ואמרה שהיא חמודה וערנית להפליא. אגב, מי רוצה תינוקת ערנית בחופשת לידה? עדיף שתישן שאפשר יהיה לעשות קצת קניות. קיבלנו טיפים כלליים ובבית קצת ניסיתי אותם ונרשמה התלהבות מצד אליענה. בסוף המפגש סיכמנו להפגש שוב בעוד 10 ימים (כי אני ביקשתי- אם מגיע אז יאללה בכיף) והיא עדכנה אותי שתכתוב מכתב עבור הקופה כדי שיאשרו לי גם את המפגשים הבאים.

דבר נוסף, הילדים חזרו סופית לשגרה. התחילו גן טרום חובה, חטיבה צעירה וכיתה ב'. השינוי משנה שעברה הוא שהם לא רשומים לצהרונים כי אני בבית אז חשבתי שלהם יהיה כיף לחזור הביתה עם אמא בצהריים ועל הדרך אני אחסוך את הכסף של הצהרונים. לגבי החיסכון זה אחלה. לגבי הילדים זה, אפעס, לא הוכיח את עצמו. היום כשהגעתי לגן של יונתן הוא פצח בבכי קורע לב שהוא לא מוכן ללכת הביתה עם אמא. הוא מעדיף להישאר בצהרון. כמובן שזה היה בלתי אפשרי אז "ניחמתי" אותו (מי היה מאמין) ובסוף הלכנו אבל חשבתי לעצמי שזה קטע איך אנחנו כהורים חושבים עבור הילדים שלנו שמשהו טוב ואז מסתבר לנו שהם חושבים אחרת. קטעים. על כל פנים, אחרי שאספנו גם את הבנות חזרנו הביתה לשגרה חדשה ולא מוכרת של צהריים. אכלנו ואז הם ראו "הופ". היה לי דה- ז'ה- וו ואני חשבתי שיהיה מגניב להיות איתם בצהריים….

דבר אחרון, היום דיברתי עם העבודה. ביקשתי לחזור רק ב01.03 שזה בול שנה מיום הלידה ובסה"כ 9 חודשים עם אלוש בבית. כולם פירגנו לגמריי. הם פשוט 10 אצלי בעבודה- בייחוד הבוסית הישירה שלי. עכשיו אני מקווה שתתחיל חופשת לידה משעממת מאוד מאוד מאוד עם בתי קפה וקניות (כמה שאפשר להספיק עד 13:30 שאז אוספים את הילדים).

עלילות אליענה בטיפת חלב

אוי טיפת חלב. אוי. אוי. אוי.

אליענה הייתה צריכה לקבל היום שני חיסונים. מחומשת ופרבנר. אתמול אליענה קמה פסיכית לגמריי בבוקר. מאוד מאוד מצוננת, כמעט ולא אכלה (בהמשך היום המרפס נהיה קצת שקוע אז פחדתי שהיא מתייבשת אז דחפתי בכוח קצת עם בקבוק), בכתה המון שזה מאוד חריג אצלה, התפתלה נורא- היה ניכר שכואבת לה הבטן ולסיום הערב היא הקיאה באוטו תוך כדי נסיעה הביתה. לא ממש הקאה אלא יותר הוציאה את החלב שהיא ינקה שעה קודם בעיקר בגלל שנראה לי שהליחה היתה לה כבדה בקיבה. לא חשוב. הילדה קצת לא הרגישה טוב. היה וחלף. לא ביג דיל.

הבוקר היה לי תור, כאמור, לחיסונים ושקילה ואחרי שפיזרתי את הילדים במסגרות צעדתי לשם. כשהגעתי היו כמעט כל האחיות פנויות, שזה אגב מעצבן רצח היות ותמיד כשמתקשרים הם אומרים שאי אפשר ואין מקום וכו' וכו' ובפועל תמיד חלקן יושבות ומסתכלות על השמים אולי בטעות יפלו להם משם עקומות הפגים והן יוכלו לעבוד כמו מדינה נורמלית. או שהן מחכות שיפול עליהן כסף. נראה לי ששתי האופציות טובות להן

בכל מקרה, הגעתי והאחות שלנו הייתה פנויה מה שכמובן לא שינה את התנועה האוטומטית שלה עם האצבע המורה של "תמתינו בחוץ אני אקרא לכם" והמשיכה לקיים את שיחת הטלפון שלה עד שהסתיימה. ייאמר לזכותה שהיה נדמה לי שהשיחה הייתה בעינינים שקשורים באמת ל"טיפת חלב" ולא סתם שיחת חולין. בסוף נקראנו להיכנס.

איך שהתיישבתי סיפרתי לה את הרשום למעלה שאליענה אתמול לא הרגישה טוב ובערב היה לי ספק שאולי יש לה חום. למה ספק? כי לא מדדתי. זה נראה לי לא חשוב. היא היתה בסדר וזה היה מאוד גבולי אז אין שום צורך. הרמתי לה להנחתה. קיבלתי הרצאה של בערך 10 דקות על זה שאני ממש לא בסדר וזו טעות מרה שלא מדדתי ולא עושים דברים כאלו וזו בדיקה לא מזיקה ושעדיף לדעת ובלה בלה בלה. זו הילדה הרביעית שלי ויש דברים שלא ישתנו אצלי אבל הרצאה מהסוג הזה רק גורמת לי לרצות לעשות דווקא. על כל פנים, הסתיימה ההרצאה והתחיל הדיון של האם "בא לי לחסן או לא בעקבות מה שסיפרתי"? (איך אומרים? לא נגענו!) בסוף ראיתי שזה לא ייגמר אם אני לא אשים לעניין סוף ופשוט אמרתי לה שאני מוותרת להיום על החיסון והיא בתמורה הסבירה לי שהם נורא נורא עסוקים ומלאים ואם ככה אז או שנקבע תור להגיע אחרי החגים לחסן או שאני אתקשר ביום ראשון לבדוק אם במקרה משהו התפנה. הלם תרבות.

אח"כ עברנו למשימה השניה. משימה קשה. השקילה. משימה די חיונית במקרה שלנו. ואז היא אומרת לי "אני רואה שהיית כאן ביום ראשון לשקול והילדה בסה"כ עולה יפה (!!!!!!!) אז אין צורך לשקול שוב". כרגיל- לא נגעתי. כמעט התעלפתי מההלם. הילדה נולדה פגית. היא בגיל חצי שנה שוקלת 3900 גרם. מה נראה לך באתי לטיפת חלב לקבל חיסון ואני לא אשקול כי לא מתחשק???? אני לא כאן בשביל הציונות אני כאן כי צריך. לא אמרתי מילה ופשוט התחלתי להפשיט את אליענה. עכשיו הגענו לשלב קריטי- השקילה. העניין במקרה הזה שלא רק שלא מדובר במשקל דיגיטלי הרגיל שאני שוקלת עליו בדר"כ אלא בגלל שהיא עברה חדר המשקל עכשיו הוא מהישנים (והאמינים ביותר, אגב) כזה עם מטוטלת מברזל. הנחתי אותה ו….? "3780. יופי!" לא נגענו. מה יופי? איך זה בדיוק יכול להיות? הילדה ירדה ב5 ימים 120 גרם? זה יופי? אמרתי לה שלא ייתכן אז היא אמרה לי שהיא תבדוק ואז הודיעה לי שסליחה בעצם זה לא היה מכוייל. ניסינו שוב והפעם- 4100 גרם. ברגע הזה הבנתי שלא רק שקשה לקבל אצלנו בטיפת חלב עצות אז גם לשקול לא לימדו אותם והודעתי לה חגיגית שאני עולה למעלה לשקול במשקל הדיגיטלי הרגיל ורק אם היא מוכנה על הדרך למדוד היקף ראש. אז היא שאלה למה? אמרתי לה כי היא פג וכל ההיסטוריה רשומה אצלכם במחשב והרופא ביקש לבדוק אחת לשבועיים. נו מה נראה לכם קרה? ראשית היא הודיעה לי שאין צורך. אח"כ היא אמרה שאני אביא מכתב מהרופא (!!!) שהוא מבקש לבדוק אחת לשבועיים ולמה ובסוף היא שלחה אותי לאחות אחרת שתעשה את זה כי היא עשתה את זה בפעם שעברה. הלם תרבות כבר אמרתי??

בייאוש מוחלט מכמה שהאחות, אפעס, מאותגרת עליתי למעלה ושקלתי את אליענה עצמאית במשקל הרגיל. אם אין אני לי- מי לי? 3970 גרם. עליה של 70 גרם ב5 ימים. כרגיל לא מחוננת אבל בהחלט בגבול הסביר בהתחשב בעובדה שעברתי להנקה מלאה ללא שאיבות, בקבוקים ותוספות. בהחלט יצאתי מרוצה. ויתרתי על מדידת ההיקף ראש. הספיק לי ליום אחד.

פשוט מדהים איך בכל פעם מחדש אני חוזרת משם עם סל של בדיחות על כל קורותיי. הלם.

אייכה?- אורטל כותבת

ביום רביעי לפני 10 ימים בוצע השיר אייכה של שולי רנד באחת התוכניות בטלוויזיה. לא יכולתי להפסיק לבכות כששמעתי אותו. זה שיר מקסים שאהוב עלי במיוחד ובתקופה שעברה עליי בחודשים האחרונים קל לי מאוד לדמוע. בכלל, אני בחורה שקל לה לבכות אבל החודשים האחרונים לא עשו לי טוב בעניין ואני לא צריכה סיבה מיוחדת כדי לבכות. כשיש פרסומות עם תינוקות אני מעבירה ערוץ, סיפורים עצובים אני לא יכולה לשמוע ושירים גורמים לי לבכות כמעט במיידי. אפילו בביהכ"נס אני בוכה. פשוט כל הזמן.

בכל מקרה השיר בוצע ואני התרגשתי מאוד. חשתי ייסורים גדולים ועצבות גדולה וגם לא מעט רחמים עצמיים על מה שהיה נראה לי כהסתרת פנים של בורא עולם הלא הכל יכול היה להיחסך מאיתנו אם רק היה קורה קצת אחרת. אז קצת ריחמתי, התאפסתי על עצמי וניסיתי לעזוב את זה. חיכיתי לירון שעדיין בתקופה סוערת בעבודה וידעתי שיחזור קצת מאוחר. ב02:30 לפנות בוקר התייאשתי מלהמתין ואז הוא בדיוק צלצל וסיפר שהוא עבר תאונת דרכים, שמישהו נכנס בו, שהאוטו טוטלוס ושהוא מתפנה לביה"ח אבל הוא בסדר. הייתי כ"כ המומה שלא האמנתי שזה באמת קרה. רק בבוקר כשהתעוררתי מהמעט שכבר ישנתי הבנתי שהוא לא בבית כי זה באמת קרה. לירון שלום. נס גדול אבל התחושה של ערב קודם לא עוזבת אותי מאז…

ביום שני שעבר יצרה איתנו קשר המזכירה של פרופ' קונסטנטיני לומר שהוא ראה את ההדמיה של הMRI שהעברנו אליו בדיסק והוא ביקש למסור שההרחבה היא בינונית, אין ממצא מיוחד שיש להתייחס אליו בבדיקה ושאין צורך בהתערבות. בנוסף הוא אמר שמבחינתו אין צורך בהדמיה יזומה נוספת ורק שנמשיך מעקב קליני אצל נוירולוג. בסה"כ היה מדובר עבורי בהקלה גדולה מאוד לאור העובדה שכשקראתי את הפענוח של הMRI כמעט וחשכו עיניי. היה רשום שם אודות הרחבה ניכרת של החדרים הלאטראליים, הרחבה קלה של חדרים 3 ו4. לא הודגמה בברור זרימה דרך האקוודוקט. ציסטה אורכנאודלית בגומה אחורית לעומת ציסטרנה מגנה גדולה. דפנות הקרנים האוקסיפיטליים לא שלמים וכו' וכו' וכו'. בסוף היה רשום שאין עדות ללחץ מוגבר ושההידרוצופולוס נעצר. חושך. הייתי המומה לגמריי. לשמחתי מדובר בסופו של דבר בעיקר ברשימת מכולת וברמה הפרקטית צריך כרגיל רק מעקב ואין כרגע שום נורה אדומה. ב"ה.

באותו היום היינו אחה"צ אצל הסגן במרפאה הרגילה שלו למעקב שגרתי. 3800 גרם. ממשיכה בעקומה של האנורקסים אבל גדלה תודה לאל. לא פרסרית גדולה אבל בהתחשב בעובדה שמדובר בחלב אם (שאוב כי אני רוצה לדעת כמה היא אוכלת) זה יחסית לא רע (עליה של 250 גרם בשבועיים. סביר). 38.8 ס"מ היקף ראש. תודה לאל ממשיך על העקומה. אחרי שהיא חצתה בהתחלה את העקומה של אחוזון 5 לאחוזון 25 אליענה שומרת על יציבות בהיקף הראש כבר תקופה לא קצרה ואנחנו מקווים שזה אומר שזה בסדר. בסה"כ מדדים לא רעים. מסרתי לרופא את האינפורמציה מקונסטנטיני וביקשתי הפניה לנוירולוג (ד"ר בסן) לפי בקשתו. הסגן טען בתוקף שאין צורך ללכת ושזה לגמריי מיותר ושהכל בסדר עם הילדה והוא לא רואה שום סיבה לטרוח וכו' אבל אני התעקשתי כי רציתי לשמוע "מהמומחה" שאכן הכל לגמריי תקין. הוא נתן לי הפניה.

ביום רביעי הגעתי לתור שנקבע לי לד"ר בסן בבי"ח דנה בת"א (לראשונה הייתי שם וזה היה מוזר מאוד. כ"כ התרגלתי כבר לשניידר). ירון לא היה בגלל לחץ בעבודה. זאת הייתה טעות מרה. אחרי המתנה של שעה נכנסתי אל הרופא ואצלו היינו שעה וחצי. היה קשה. הוא עיין בכל החומר, שוב שאל את כל השאלות, שוב הייתי צריכה לתת את כל התשובות שמראש הן לא קלות, הסתכל בכל הסונרים שביצענו, בדק את כל המדדים והציב אותם על העקומות של הפגים (שזה חידוש מרענן עבורינו) עבר על הדיסק של הMRI ואז התפנה לבדוק את אליענה. הרישום ערך שעה. הבדיקה 7 דקות ובכל הזמן אח"כ הוא הסביר לי.

בגדול, הוא טוען שאליענה נראית טוב מאוד ומתפתחת כמו שצריך לבינתיים. הוא הסביר לי כמה דברים שלא הבנתי מהבדיקה של הMRI ובסוף הוא אמר שהוא מציע להתחיל פיזיותרפיה (שהיינו אמורים להתחיל כמו כל הפגים בערך בעוד חודשיים) בגלל שהוא חושב שייתכן ויש טונוס שרירים מוגבר קלות בצד ימין. נהיה לי חלש. הייתי כ"כ המומה שאפילו לא בכיתי. הוא ראה את המצוקה שלי והראה לי בדיסק שלבני האדם יש חומר לבן שעוטף את המוח ומגן עליו. פגים שסבלו ממצוקה כלשהי עלולים לסבול מהידלדלות מסויימת של החומר הלבן. הוא טוען שאצל אליענה יש הדלדלות קטנה של החומר הלבן בחלק האחורי של הראש שייתכן והזאת הסיבה לספק שיש לו לגבי טונוס השרירים בצד ימין. הוא אומר שלא חייב שזה קשור ולא חייב שזה עושה משהו בכלל ושגם לא בטוח שיש עניין עם הטונוס אבל בגלל שיש ספק הוא מציע להתחיל פיזיוטרפיה. הוא הסביר לי שבחומר הלבן יש סיבים שמסייעים בפעילות המוטורית הגסה (גפיים) ולפעמים כשהחומר הלבן "סובל" (זאת המילה בה הוא השתמש) ייתכן והסיבים "סובלים" גם ולכן זה יכול לגרום לטונוס מוגבר או להפך. אני בכל מקרה יצאתי בדיכאון.

התחושה הקשה שמלווה אותי עוד מימי הפגיה לא עוזבת אותי. מצד אחד אני כ"כ אסירת תודה על אליענה. היא פשוט מותק. היא מחייכת כל הזמן, לכולם, לא בוכה ובכלל מתנהגת למופת. אני מודעת לעובדה שקרה לי נס גדול שהיא נשארה בחיים ומאמינה באמת גמורה וגדולה שהיא תהיה לגמריי בסדר בעתיד. מהצד השני לא עוזבות אותי המחשבות שזה היה יכול גם להיגמר לגמריי אחרת. הייתי יכולה ללדת בשבוע מתקדם, היו יכולים לשרוד שניים ואפילו הייתי יכולה ללדת כמו שילדתי אבל הכל היה פחות קשה. זה נכון שהיה יכול להיות גם יותר גרוע אבל גם להפך וכשיוצא לי לחשוב על זה אני מאוד מאוד מאוד מתוסכלת.

התחושה הקשה שלא מסתיימים לי העיסוקים, עם העיניים, הראש, הפיזיותרפיה המשקל וכו' פשוט מכה בי כל יום ואני כ"כ מבואסת. חזרתי מהרופא ונפלתי על אבא שלי בבכי קורע לב כאילו קרה אסון. לא יכולתי להירגע. מזה שירון עבר תאונת דרכים, מזה שיש לי הרגשה שיש עננה שמרחפת מעלינו, מזה שאין לנו אוטו עכשיו ואפילו אין זמן לחפש, מזה שאני אמא לא מספיק טובה ולא עשיתי עם הילדים שום דבר מעניין כל הקיץ, מזה שירון עובד כ"כ קשה (אני אוהבת אותך, מותק!) ובסוף בלילה הוא מגיע הביתה עייף ומותש ואני יושבת בבאסה שלי לקבל את פניו, מזה שהבית מבולגן ולא חזרתי לארח כמו שאני אוהבת ובעיקר מזה שקצת נמאס לי שיש כ"כ הרבה עיסוקים עם אליענה. אני רק רוצה להנות מהחופשת לידה. לא רוצה להתעסק כל הזמן. כ"כ הצטערתי שהלכתי לנוירולוג ושלא הקשבתי לרופא שלי. בגלל שאני כ"כ פחדנית אני תמיד חיה בתחושה ש"מה שאני לא יודעת לא יכול להזיק לי". יכול להיות שגם פה היה עדיף לא לדעת. לא הצלחתי להרגע. ההורים המקסימים שלי לא עמדו בפרץ הבכי וכמובן התייצבו בערב אצלי בבית להנעים את זמני (רביעי זה ימים שאני לבד עם אליענה בערב כי הילדים אצל ההורים של ירון- מסורת של שנים- וירון בעבודה עד מאוחר). כ"כ הייתי מבואסת שלפני שההורים שלי הגיעו עוד הספקתי לבכות לאחותי האהובה בטלפון וגם לא הצלחתי להרגע. אפילו עכשיו כשאני כותבת אני בוכה. ביום חמישי קמתי חולה והיו לי בחילות כל היום. ב20 בערב לא עמדתי בזה יותר והזעקתי את ירון מהעבודה כשהוא הגיע סביב 21 כבר מצבי היה קצת יותר טוב אבל הוא קיבל טבילת אש ראשונה ברחיצת סולו של אליענה (כרמל, שילי ויונתן עזרו לו ואמרו לו כמה טיפות ברזל וויטמינים צריך לתת לה אז זה לא לגמריי סולו ). כשהוא הביא לי את אליענה אחרי האמבטיה להאכיל אותה שוב בוצע השיר אייכה בטלוויזיה. הפעם בהשתתפותו של שולי רנד. ושוב בכיתי בכי תמרורים.

לסיום, אני כ"כ מרחמת על עצמי בזמן האחרון שפשוט נמאס לי לגמריי לשאוב חלב. כבר חצי שנה אני שואבת למוות וזה פשוט נמאס. אין לי חיים. אני או מחתלת, או מאכילה, או שואבת. אז החלטתי לשים לעניין סוף אבל בגלל שאני בשום אופן לא מוכנה לוותר על ההנקה אמרתי שאני חוזרת להניק את אליענה מלא ואני מקווה לטוב. במסגרת הטמטום הכללי שלי, כל ערב לפני המקלחת של אליענה, בגלל שלא הבאתי משקל נורמלי של תינוקות, אני נשקלת בעצמי פעמיים על המשקל הדיגיטלי בבית ואח"כ נשקלת ביחד עם אליענה כדי לקבל איזשהוא מושג כללי. עד היום זה עבד לא רע (בכל זאת מדובר על סטיות של 100 גרם אבל במונחים של סדרי גודל זה בסדר). אתמול עשיתי כרגיל וכמעט התעלפתי. אליענה שקלה עפ"י ההערכות 3400 גרם. בשני האחרון היא שקלה 3800 גרם אצל הרופא ככה שבחישוב מהיר יצא שהיא ירדה 400 גרם, גרוסו מודו. נשקלתי שוב ושוב וזה לא השתנה. התחלתי לבכות וכשסיפרתי לירון הוא כמעט הרג אותי. הוא הבהיר בצורה שלא משתמעת ל2 פנים שנמאס לו שאני עושה מהכל דרמה. הוא אמר שאין שום סיכוי שהיא ירדה 400 גרם ב5 ימים, שרואים שהיא גדלה ושאם החלטתי להניק אז שאני ארגע ואשלים עם זה שזה יהיה יותר בריא אבל איטי ואם אני לא מצליחה להתגבר על עצמי אז שאני אפסיק לגמריי ואעבור לתחליפים כי זה גם לא עסק לשאוב כל היום כבר חצי שנה. די עזר מה שהוא אמר אבל אני בכל זאת לא הצלחתי לישון בלילה והבוקר אבא שלי הביא לי את האוטו שלהם (כזכור אנחנו נטוליי) ונסעתי לשקול אותה. לא ידעתי מה לעשות אם באמת יהיה רשום 3400 או משהו דומה. ובסוף? אליענה שוקלת 3902 גרם. בכל זאת עלתה קצת. הלוואי וזה יצליח עם ההנקה ולפחות העניין הזה יחסך ממני.

כבר נמאס לי לשאול אייכה. בשורות טובות לכולם.

תוצאות ה MRI

הכותרת קצת מבלבלת כי אמנם יש כבר תוצאות ל MRI אבל לא ממש ברור מה הן.

הנוירוכירורג משניידר לא בארץ ואנחנו לא יכולים לשמוע את דעתו.

הרופא המטפל שלנו (הסגן) גם הוא לא היה בארץ וגם ממנו לא יכולנו לשמוע כלום.

יכולנו לשמוע דברים רק מהנוירוכירורג מבלינסון אליו אורטל הלכה פרטי כשלא הייתי בארץ. העברנו אליו ביום ראשון את הבדיקה על דיסק אבל עד עכשיו (שלישי בלילה) הוא עוד לא ראה את זה. כשמדברים עם המזכירות שלו אז או שהן לא עונות או שהן מספרות איזה סיפור אלף לילה ולילה.

את התוצאות ראינו (אורטל נסעה להביא אותן) כבר ביום שישי האחרון. קראנו וקראנו אבל אנחנו לא באמת מבינים בזה. ראינו שיש הרחבה קלה בחדרים 3 ו 4 שאני חושב שאלו חדרים שלא רואים בסונר ראש הרגיל. אני חושב. גם ראינו שיש ציסטה ארכונואידלית או משהו כזה שאין לי ממש מושג מה זה. אבל זה לא נשמע טוב. התקשרתי לפלאפון של הנוירוכירורג מאיכילוב (הפרטי) ביום שישי והקראתי לו את התוצאות. הוא אמר שזה לא נשמע לו שזה דורש התערבות של הרופאים – כלומר שאנט. מהצד השני הוא לא אמר שהכל יופי טופי. אבל שוב מהצד הראשון הרי אני לא באמת מצפה מאף רופא לומר את זה. גם כי הם לא באמת יודעים וגם כי לא שווה להם את הסיכון שהם אולי יטעו אחת לאלף מקרים ואז יתבעו אותם. ככה שבחיים לא נשמע שהכל באמת בסדר.

דיברתי היום שוב עם הנוירוכירורג בפלאפון להסביר לו את המצב עם המזכירות שלו ושאנחנו מעונינים שהוא יסתכל על התוצאות. נקווה שזה יתקדם יותר מחר.

ה"סגן" חזר לארץ וגם איתו דיברתי היום. הוא אמר שהוא ראה את התוצאה ושבגדול אנחנו רואים שם דברים שציפינו לראות בהתאם למה שאנחנו מכירים מההיסטוריה של הילדה. הוא ציין את ענין הציסטה שיתכן שהיא הצטברות של נוזלים שהוא אמר שהם לא היו בטוחים בפענוח של זה. לי זה לא ברור כי הציסטה היתה כתובה באופן מפורש בפענוח. הצטברות הנוזלים הזו (אם זה באמת נכון) יכולה לדבריו לגרום ללחץ שהוא גורם את הנזק חלילה. בכל אופן גם הוא אמר שאין מקום להתערבות רפואית. שאלתי אותו אם בכל זאת יש משהו שאנחנו כבורים יכולים לעשות אז הוא אמר שרק לתת לה גירויים כמו האוניברסיטה או האחים שלה שמשחקים איתה. האחים משחקים איתה מאוד יפה ומאוד אוהבים אותה ואני הטוח שזה מסוג הדברים שיעזרו לאליענה להתגבר על קשיים שאני מקווה שאין ושלא יהיו.

אני מתחיל קצת להבין את מה שהרופאים אומרים. כל הבדיקות שעושים הם מסתכלים עליהן רק מהעיניים של הרפואה ולא של ההורים או המטופל. מבחינתם ה MRI הסתיים והתוצאה היא שאין צורך בהתערבות רפואית. אני לעומת זאת ציפיתי לשמוע מה MRI אם יש פגיעה ואיזו. נושא ההתערבות הרפואית לא מעניין אותי. אם צריך להתערב שיתערבו ואם לא אז לא, אותי רק מעניין אם יש נזק או לא.

שאלתי את הסגן מה לגבי נזק. הוא אמר שהכי חשבו זה ההתפתחות שלה שבינתיים נראית תקינה והציע שנבוא שוב כדי שהוא יראה אותה שוב ויעריך מחדש. אז אמרתי לו שאנחנו יכולים לדעת עכשיו שהדברים שאליענה עושה אכן לא נפגעו אנחנו לא יודעים להגיד כלום על דברים שהיא אמורה לעשות רק בעוד 5 שנים, אם הם נפגעו או לא. על זה הוא ענה שאני צודק אבל אם יש פגיעה חמורה הרבה פעמים מתחילים לראות סימפטומים שלה בעיכוב בהתפתחות אז כל זמן שההתפתחות תקינה אז אנחנו בסדר. אני מקווה שה אומר שאין פגיעה גדולה ואולי אולי נגלה בסוף שאין פגיעה בכלל.

לגבי ההתפתחות השלב הבא אחרי החיוכים הוא צחקוקים או השמעת קולות. חיוכים יש לנו כבר למכביר. אליענה כל הזמן מחייכת. אורטל עושה לא קולות והיא מחייכת. הילדים וביחוד כרמל אומרים לה לחייך והיא ישר מחייכתץ על חיוכים עשינו "וי" גדול. עכשיו לצחקוקים. רק אחרי השיחה עם הסגן נזכרתי שלאחרונה אליענה שוכבת הרבה בלול ועושה קולוץ זה לא בכי אלא סתם קולות. היא יכולה לעשות את זה שעה לפני שהיא רעבה ואז בוכה שרותה לאכול. אז חשבתי שאולי באמת היא כן עושה את הצעד הבא. עד שהלבטתי בזה אורטל התקשרה וסיפרה בהתרגשות שהיא שמעה מאליענה צחקוק. היא ניסתם להשמיע לי בטלפון אבל זה לא עבד. אולי יצא לי לשמוע בסוף שבוע בכל מקרה אני מקווה שגם את זה נצליח. כי עכשיו זה כבר מתחיל להיות הגבול של הגיל בו היא אמרוה להתחיל לעשות את זה.

ומילה אחרונה על אליענה. איזו ילדה טובה. היום לי כבר שלושה ילדים לפניה וכולם היו טובים אבל היא משהו. אחרי כמה שבועות קצת יותר קשים של ההסתגלות הביתה עכשיו הכל נופת צופים. אליענה לא מוציאה הגה. כשהיא רעבה שומעים אותה היטב אבל כשהיא לא היא יכולה לשכב שעות בלול בשקט ולהסתכל על דברים. אפשר להוציא אותה ולהחזיר אותה וכלום הכל בסדר. היא ישנה באור, בחושך, ברעב, בשקט, בעגלה, בלול הכל. ילדה מדהימה. אתמול היינו יום שלם במימדיון עם הילדים והיא שכבה באמבטיה שלה כל הזמן וחוץ מפעם ב 3-4 שעות שהיא רצתה לאכול, כלום, דממה. פשוט ילדה טובה נורא.

נקווה לעדכונים טובים

אוגוסט בכיף – אורטל כותבת

יש לי אשה גיבורה מאוד. אני בנסיעה מהעבודה לארה"ב כבר שבועיים וחצי והיא מסתדרת בבית לבד עם כל 4 הילדים שגם עוברים דברים מסעירים בדיוק בתקופה הזו. אני מצטט פה את מה שאורטל כתבה כבר לפני כמה ימים בפורום פגים. מילה במילה. ככה שיכול להיות שחלק מהקוראים כבר ראו את זה.

בכל מקרה, כל הכבוד לאורטל שככה הסתדרה. לא שאני מופתע, אני מכיר אותה ויודע שהיא עושה דברים כאלו בצורה מצוינת אבל בכל זאת זה כל הכבוד גדול מאוד.

אורטל, אני אוהב אותך!!!

ירון נסע לחו"ל ביום חמישי לפני שבועיים ה22.07. הוא חוזר, אי"ה, ביום שני הקרוב
ה09.08. בסה"כ שבועיים וחצי. לא דרמה. הוא עובד תמיד קשה וממילא אני אחראית לפיזור
ולאיסוף של הילדים, אוכל , מקלחות וכו' והוא חוזר בדר"כ אחרי 21 בלילה ככה שלגביי
הנסיעה לא הייתה מאוד בעייתית מבחינה ארגונית אלא רק נפשית. אחרי חודשי פגיה ושמירה
אינטנסיביים נקשרנו עוד יותר ממה שהיינו קשורים ממילא ולכן מהיום שהוא נסע אני לא
ממש ישנה.
עד כאן ההקדמה.

בשבועיים וחצי האלו עברתי מה שאנשים רבים לא עוברים במהלך של חיים שלמים.
* ביום ראשון ה25.07, יומיים אחרי שהוא נסע, היה לנו תור אצל הנויירוכירורג
בשניידר. יצאתי בוכה ולא הצלחתי להתאושש יומיים. שורה תחתונה הוא אמר שיש הרחבה די
ניכרת ויש סיכוי של 50% שהיא תצטרך שאנט. כתב הפניה לביצוע mri.
ביומיים שלאחר מכן הייתי עסוקה בלנסות לקבוע תור לmri. במכבי (שמבצעים דרך אסותא)
לא ניתן לפגים מתחת לגיל שנה. בשניידר נתנו לי את התור הכי מוקדם שלהם בסוף
אוקטובר. באיכילוב היה להם תור פנוי באמצע נובמבר ובתה"ש הגדילו לעשות וקבעו לנו
תור למרץ 2011 (!!!). לבצע פרטי לא יעזור בשביל להקדים את התור. הקיצר- קדחת!
נשארתי עם התור באוקטובר בשניידר ועם מפח נפש גדול. דיברתי עם אורן והוא ביקש פרטים
והבטיח לנסות לעזור עם העניין דרך העמותה.
* ביום רביעי של אותו השבוע ה28.07, פחות משבוע מאז שירון נסע, היה לנו שוב תור
לביקורת עיניים. שוב יצאתי בוכה. שוב לא הצלחתי להתאושש יומיים. בעין ימין הכל
הסתדר תודה לאל כבר לםני חודש. בעין שמאל אליענה ממשיכה להתעקש על rop דרגה 2 בzone
2 ללא שיפור. אני מזכירה לכולם שהילדה כבר בשבוע 49 מתוקן. לא יכולתי להפסיק לבכות
אבל היה מדובר בהתייפחות מהבטן כמו אחרי שילדתי. הרופאה המקסימה הפסיקה לקבל קהל
וישבה איתי בחדר להרגיע אותי. התחושה הקשה הצטרפה לעובדה ששבועיים קודם היא החליטה
שיש לאליענה קוצר ראיה קל והודיעה לי שצריך מעקב והיא תצטרך משקפיים בגיל שנה

* ביום ראשון ה01.08, שבוע וחצי אחרי שירון נסע, הכנסתי את 3 הילדים הגדולים לסרט
של שרק בסינמה סיטי עם אחיו הרווק ונסעתי לתור שקבעתי לאליענה אצל פרופ' קונסטנטיני
(נוירוכירורג לקבלת חוו"ד שניה- באופן פרטי). ישבתי אצלו כולי בוכה מהמתח ולא
הצלחתי לענות לו על שום שאלה. הוא היה מקסים. בשורה התחתונה הוא אמר שהוא אופטימי
ולפי מה שנראה לו אליענה היא אצלו בסטטוס של "למעקב" בלבד ולא נראה לו שהיא תהיה
מטופלת שלו. הוא אמר שהיקף הראש הוא בנורמה אולי עם סטיה קלה מאוד, שהילדה מגיבה
יופי ונראית טוב ושההרחבה היא בינונית. הוא המליץ על mri בעוד כחודשיים והבטיח
לעזור עם תור באיכילוב בסביבות אוקטובר (!). היה שווה 1000 ש"ח. עכשיו נשאר רק המתח
של האם הוא באמת צודק והכל בסדר.
* ביום שני ה02.08, עדיין שבוע וחצי אחרי שירון נסע, יונתן נכנס לצום בשעה 11:30
בבוקר בגלל שהוא היה צריך לעבור ניתוח של בקע טבורי מולד ב18 בערב. צמנו, נסענו
לאסותא, נשקלנו, חיכינו, שיחקנו והגיע 18 אבל יונתן היה הרביעי בתור לניתוח והשני
עוד נותח. יונתן נכנס לניתוח ב19:20 ואני נשארתי להמתין בחוץ עם אליענה (ועם אבא
שלי שהחליט שאני לא יכולה לעבור את זה לבד אז בא לשעשע אותי) וב20 יצא להתאוששות.
ב21:30 הואיל כבודו להתעורר. ב22:50 יצאנו מאסותא. ב23:10 היינו בבית. ב00:00 שתיתי
קפה עם עוגה (לאות הזדהות שכחתי לאכול מרגע שגם יונתן הפסיק לאכול). יונתן הצטרף
אליי לארוחת לילה ואכל גם הוא עוגה ועלה לישון. נשארתי לשאוב חלב, להפעיל מדיח וכו'
וכו' והלכתי לישון ב02:00. תודה לאל הכל עבר בשלום.
* ביום שלישי ה03.08, כמעט שבועיים מאז שירון נסע היה לי תור לפרופ' שפירר (עיניים
לקבלת חוו"ד שניה- באופן פרטי). ושוב אותו סיפור. אני במתח, נותנת פרטים, שומעת
דיבורים וניגשים לבדיקה. שורה תחתונה הכל בסדר, ב"ה. הrop בשלבי החלמה והוא מצפה
שבשבועיים הקרובים העניין יסתיים. לגבי הקוצר רואי- לא דובים ולא זבובים. הוא הסביר
לי למה היא חשבה שיש קוצר ראיה אבל בפועל אין והוא לא מצפה שלאליענה יהיה משקפיים
בקרוב- לפחות לא באופן ישיר לפגות (ירון ואני מרכיבים משקפיים אז מתישהוא בטוח
יהיה). היה שווה 900 ש"ח. עכשיו נשאר רק המתח של האם הוא באמת צודק והכל בסדר.
* ביום רביעי ה04.08, שבועיים בלה בלה בלה, היינו בבית והכנו כדורי שוקולד כהכנה
לשובו של ירון ביום שני הבא עלינו לטובה. אח"כ הילדים נסעו (כמידי שבוע ביום רביעי)
להורים של ירון ואני ואליענה נסענו לשתות קפה עם ההורים החמודים שלי. קצת זמן
איכות.
* היום, יום חמישי ה05.08, שבועיים בלה בלה בלה, נסעתי עם כל הילדים לג'ימבורי. ואז
קיבלתי טלפון. קרה הבלתי יאומן!!!!! התקשרו אליי ממכבי בהמשך לפניית העמותה באמצעות
אורן ואמרו לי שיש תור לmri בתה"ש ביום ראשון הקרוב ב10:30 בבוקר ואם אני מעוניינת.
כמובן שעניתי שכן ואמרו לי מיד מה נדרש ממני לעשות. מיותר לציין שהבדיקה בהרדמה
מלאה. סגרתי את הטלפון ולא עברו 2 דקות והתקשרו אליי גם משניידר להגיד שהתפנה תור
ביום ראשון וכו' וכו'. ביטלתי בשיבא, קבעתי בשניידר (כי שם מכירים אותנו) וחשבתי
שזה לא ייאמן איך כשיש לך קשרים אתה לא צריך פרוטקציות. תודה אורן!!!

* מחר, ה06.08, שבועיים ומשהו בלה בלה בלה, אני אנקה, אכבס ואאפה לקראת שובו של
ירון.
* ביום ראשון ה08.08 , יום לפני שירון חוזר, זה ממש יום כיף. ב10:30 יש לאליענה את
הבדיקה בהרדמה מלאה. צום 4 שעות קודם השגחה 3 שעות אח"כ עם סכנה לאשפוז בגלל שהיא
פגית. ב17:10 בערב, בהנחה ששוחררנו והכל עבר בשלום יש לנו תור (שנקבע כבר לפני
חודש) לסונר ראש שהוא לא כ"כ נחוץ אם עושים mri אבל חשוב לי שיהיה מעקב במרווחים
קבועים. לקראת 20 אני צריכה ללכת עם יונתן לרופא שניתח אותו כדי שיראה את המקום.
* ביום שני ה09.08- ירון חוזר בעז"ה!!!!!!!!
ב09:25 הוא אמור לנחות ואני מקווה שהוא יגיע היישר לתוך תקופה קצת יותר רגועה.

מי אמר שחופשת לידה זה לא כיף? מי אמר שכשהבעל בחו"ל זה לא כיף? מי אמר שאוגוסט עם
ילדים, פג, ניתוח, 2 ייעוצים פרטיים, 3 מעקבים, 1 סונר ראש, 2 הרדמות כלליות, 1 mri
ובטח שכחתי משהו זה לא כיף??????

אנחנו מתפללים להצלחה בבדיקה.

תודה רבה רבה רבה לעמותה בניצוחו של אורן על ההצלחה עם התור!

אורטל