יונתן בן 5!!!!!!!!!!!!

יונתן שלי. הגבר שלי. אהוב ליבי. בני היחיד…

 

היום, לפני 5 שנים ועוד כמעט 20 שעות נולד לו יונתן.

ללידה הקסומה קדמו שעות של תחושות משונות בבטן שהיה לי ברור שהם צירים אבל ממש לא כואבים וממש לא מחשידים ללידה פעילה.

ב20 בערב נסעתי להחזיר את הבנות מההורים של ירון כי ירון לא הרגיש טוב באותו היום. בערך ב22 בלילה התחלתי להכין תיק לביה"ח כי הבנתי שאלד מתישהו בימים הקרובים ואמרתי שבשבוע 39+2 תיק מוכן זה בהחלט מצרך חיוני. ב23:30 הלכתי לישון. ב01:20 קמתי מכאב בבטן אבל היות וכשהתעוררתי כבר לא כאבה לי הבטן אז חשבתי שחלמתי וניסיתי לחזור לישון. כעבור 20 דקות שוב וכך הלאה וכעבור כשעה הבנתי שהם ככל הנראה צירים אבל עדיין לא תכופים ולא כואבים ולכן נכנסתי לעשות אמבטיה. התזמון הממוצע נהיה אחת ל8 דקות. הסתובבתי בבית ובשעה 03:20 לפנות בוקר הערתי את ירון, אמרתי שנראה לי שיש לי צירים ואנחנו צריכים לנסוע לבי"ח ושאני מצלצלת להורים שלי שיגיעו.

התקשרתי להורים, הצעתי להם את המיטה בחדר האורחים,  ארגנתי את הבגדים לבנות לבוקר שלמחרת ובזמן שחיכיתי שהם יגיעו נכנסתי להתרחץ. עד שהם הגיעו הספיקו הצירים להופיע בכל 2 דקות, התחלתי לדמם ולקינוח פקעו לי מי השפיר על הבגדים שלבשתי מיד אחרי המקלחת.

 

יצאנו מהבית לא לפני שאמרתי לירון שנראה לי שכדאי שנזוז כדי שאני לא אלד בדרך. אמא שלי צחקה והרגיעה שזה לא יקרה.

04:02. אנחנו בדרך באוטו והצירים מתקדמים אבל אני די בסדר. 04:08 עצר אותנו השומר בכניסה לבי"ח, אני עם רגליים פסוקות על החלון מקדימה והוא שואל בנחת: "נשק יש?". עניתי שלא (ובליבי חשבתי האם לירות על שומר בכניסה את התינוק ישר מהבטן שלי נחשב לנשק). 04:09 ירון עוצר בכניסה ומודיע לי שאפשר לרדת. עדכנתי אותו שאני לא מסוגלת והיות ואני לא כ"כ מפונקת הוא האמין והחליט לעלות לקרוא למיילדת שתגיע עם אלונקה. ואז נרגעו הכאבים בבטן. ופתאום הרגשתי שאני צריכה ללחוץ. 15 שניות אח"כ יצא החוצה יונתן כשאני לבד באוטו. וורוד, מושלם, נינוח. ניגבתי לו את הפנים, הרמתי אותו על החזה שלי, כיסיתי אותו עם הסוודר שהיה לי וחיכיתי שירון והמיילדת יחזרו. מיותר לציין שכשהם הגיעו הם כמעט התעלפו.

 

הם חתכו את חבל הטבור. ירון עלה עם המיילדת למעלה (שלא יחליפו לנו את הילד- לא שעם הדימיון שלו לאבא שלו אפשר בכלל לחשוב על זה…). נשארתי לבד באוטו. ארגנתי את התיק שלי, את הכסא, בדקתי ששום דבר לא התלכלך, סגרתי חלונות וחיכיתי לאלונקה. אח"כ עליתי למעלה לחדר לידה לשקילה של יונתן (3,004 גרם), בדיקה שלי והוצאת השיליה. בתום התהליך שארך לא יותר מ4 דקות נכנסתי להתרחץ (אחרי שצעקתי על האחות שסירבה ואמרתי לה שאני הולכת הביתה אם היא לא נותנת לי להתרחץ) והועברתי לאחר כבוד למחלקת יולדות.

 

כעבור 3 שנים ו3 חודשים בדיוק חוויתי מחדש לידה. אחרת. אליענה נולדה בלידה טבעית, קצרה, ללא כאבים. ללידה קדמו שעות של צירים ומיחושים בבטן, התקדמות מהירה ותוצאה ידועה. גם כאן אני בלי ירון. אבל מעל כל הלידה- כהמשך ישיר של הריון עגום- מרחף כל הזמן הענן השחור של הדאגה. התחושה כבר לא תהיה אותו דבר… וגם החיים השתנו מהקצה אל הקצה.

 

ימי ההולדת של הילדים, מאז לידת אליענה, נראים כ"כ אחרת בעיניי. האושר העצום שאתה חש כשנולד לך ילד לא דומה לשום דבר שניתן לתארו במילים. עד שנולד לך פג ואתה כבר לא מאושר יותר בכלל…

ובכל זאת, ליום ההולדת של יונתן יש תחושה מיוחדת עבורי. אולי כי הקלות שבא יצא לאוויר העולם דומה לקלות בה אליענה יצאה- אבל הנסיבות שונות לגמריי. אולי כי בשני המקרים המיילדת כמעט התעלפה- אבל הנסיבות שונות לגמריי. אולי כי בשתי הפעמים אני לבד עם עצמי, בלי ירון שיתמוך- אבל הנסיבות שונות לגמריי. אולי כי בשני המקרים פגשתי את ירון וההורים שלי אח"כ כשהם המוים- אבל הנסיבות שונת לגמריי. ואלי- רק אולי- כי יונתן הוא בני היחיד. כרגע. בנסיבות הזויות לגמריי. והלב עוד מדמם….

 

אחרי לידתה של אליענה, כשיונתן עוד קטן וצעיר ביותר, התחוור לי כמה דברים היו יכולים להשתבש בלידת יונתן- וה', ברחמיו הרבים, הצליח בעדנו.

 

יונתן האהוב שלי בן 5. וואו איזה ילד גדול. ואני כאן, ולמרות שיש לי כבר 4 ילדים וזה "רק" יומולדת 5, אני כ"כ מתרגשת.

מזל טוב, חמודי.

 

ואמא, היא תמיד אמרה לי -
"כל גברים אותו דבר,
אם אחד ילך היום -
אחד אחר יבוא מחר",
אבל אמא לא הכירה את יונתן שפירא.

(איה כורם)

 

לסיום, הגיג יומולדת:

הבוקר באוטו מתנהלת שיחה כדלקמן ביני ובין יונתן כשהבנות ברקע מאזינות-

אני ליונתן: מזל טוב חמודי.

יונתן: תודה. אמא, איפה נולדתי? (במקביל הוא והבנות מתגלגלים מצחוק כי הם יודעים את התשובה)

אני: באוטו. לא הייתה לך סבלנות לחכות.

יונתן בתגובה: הייתי חייב לראות את הדרך כדי שאני אדע כשאני אסע ללת את התינוק שלי…

 

גבר פרקטי ורגיש. הגבר המודרני!